כשהמלאכים שרים
קודם כל תקשיבו להם, ואחר כך תקשיבו לחזון של המנצח רפאל ביטון: לטפח את המוזיקאים של העשור הבא מתוך המגזר הדתי דווקא. "גיליתי שבציבור הדתי זה צו השעה לפתח את החינוך המוזיקלי אצל הבנים"
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- "לומר קדיש על חיים חפר - למרות הצוואה"
חפשו את החטאים בפריים: תשליך בתמונות
- מהסמים לקורס קצינים: פותחים דף חדש
בימים אלה הם מוציאים שלושה סינגלים לימים הנוראים (כאן בהשמעה ראשונה) מאלבום הבכורה שלהם, "יעקב והמלאכים", שעליו עמלו במשך שלוש שנים עם הסולן קובי עובד, ובניצוחו של רפאל ביטון.
"אין כאן חינוך מוזיקאלי"
אולי זה החסר בגוון הקול הנשי, ואולי המנטליות המקדמת הופעה שבועית, מדי שבת, על בימת בית הכנסת. כך או כך, ילדים ונערים דתיים הם חלק בלתי נפרד מהתעשייה המוזיקלית בז'אנר היהודי-חסידי. ילדי פלא ומקהלות ילדים משלל ערוגות ה"פרחי" ו"הקינדרלך" מוציאים אלבומים, צועדים במצעדי הפזמונים, ועושים חתונות, בר-מצוות וגם סתם קונצרטים.
ובכל זאת, משהו בסצנה השופעת הזו היה חסר לרפאל ביטון (30), מנצח ומוזיקאי מוכר. אף שילדים מזמרים, ועוד במקהלות, הם מצרך זמין במגזר פי-כמה וכמה מאשר בחצר של השכנים החילונים, עדיין פסגת שאיפותיה של האם היהודייה – גם זו עם השביס – היא ילד רופא, עורך דין או לפחות דיין.
"אין כאן חינוך מוזיקלי", הוא פוסק. "אין מספיק זמרים מקצועיים בארץ. ואני לא מדבר על זמרי אמצע הדרך מסוג 'כוכב נולד' – אלא על אמנים קוליים של מוזיקה קלאסית, שיכולים לשיר בצורה מקצועית מתוך תווים ובמסגרת מקהלתית.
"המצב חמור במיוחד אצל גברים, כי התרבות הישראלית פשוט לא מייצרת את זה. מילא מקהלות נשים, את זה עוד יש. וזו בעיה גדולה לאחד כמוני שמקצועו ניצוח, וכלי הנגינה שאני פורט עליו זה זמרים ונגנים. אם אין לי את זה, אז אין לי יכולת לבטא את עצמי. זה כמו פסנתרן שאין לו פסנתר".
זה מתחיל בבית הכנסת
המציאות הזו הביאה את ביטון, החזן והחזון, להקים את בית הספר הראשון למוזיקה יהודית, לפני ארבע שנים, שמטפח ילדים מגיל רך למסלול של חזנות, פיוטים ומוזיקה יהודית-אמנותית ככלל. "הרעיון הוא לא לצפות לתוצאות מיידיות, כי אם לייצר מוזיקאים שמבינים את אמנות המוזיקה, וגם אנשים שמבינים מוזיקה קונצרטנטית, מקשיבים לה ונהנים מהרבדים העמוקים והטהורים שלה".
בית הספר "מלאכים" על שם שושנה זילברשטיין פועל באוניברסיטת בר אילן, בשיתוף עם מרכז דהאן ובתמיכת האגף לתרבות תורנית של משרד החינוך, והמחלקה לתרבות תורנית של עיריית רמת גן. 80 ילדים בגילאי 6-14 לומדים בחמש כיתות פיתוח קול, קריאת תווים ושאר מיומנויות ווקאליות.
"מקהלות הילדים בישראל מורכבות, בדרך כלל, מ-90% בנות ו-10% בנים, אפילו פחות", ביטון אומר. "מבחינה חברתית לא מקובל שבן ישיר במקהלה. בחברות מסוימות זה הופך אותו אוטומטית לסוג של אאוטסיידר. חברתית – טוב לו יותר להיות שחקן כדורגל. לעומת זאת, גיליתי שבציבור הדתי זה צו השעה לפתח את החינוך המוזיקאלי אצל הבנים".
ומה עם הבנות במגזר?
"לצערנו הרב, מבחינת קריירה זה פשוט זה לא מושך אותן, בגלל כל הנושא של הדרת הנשים. זה גורם להן לתסכול. פעם נשים עם כיסוי ראש יכלו לשיר. התופעה הזו החלה בעשרים השנים האחרונות, בסך הכל. לעומת זאת, אצל הבנים הדתיים מדובר בסוג של הווי תרבותי. ילדים שרים בבית הכנסת את 'שיר הכבוד', ולהתפלל כשליח ציבור זה אינסייד, לא אאוטסייד. לכן חלק מההורים ממש דוחפים את הילד לזה".
ולמרות הפופולאריות, ביטון מתעקש להבדיל את איכויותיהם של תלמידיו מאלו של שאר המקהלות: "יש 'פרחי' פה ו'פרחי' שם, הם עולים לבמה, שרים ויורדים. זו לא מטרת בית הספר. הלימודים הם על טהרת האמנות והחינוך המוזיקלי, לכן אנחנו ממש משתדלים להוציא אותם לכמה שפחות הופעות – ואם כן, שילמדו מזה משהו. וכשכבר יש הופעות, כל ילד מקבל תשלום עבור ההופעה".
לדברי ביטון, על אף שההורים מעוניינים בחינוך המוזיקלי כחוג, הם לא רוצים שהילד יהיה מוזיקאי, רחמנא לצלן. "האמא הממוצעת רוצה שהילד ירוויח כסף, וזה חבל לי נורא. לכן אנחנו מבקשים לחנך גם את ההורים, ולא רק את הילדים. אבא שלי כיוון אותי לתחום המוזיקה, ולא חשב לרגע אם תהיה לי פרנסה בעתיד".
הקול זמני
בשנות ה-90 היה רפאל ביטון ילד פלא עם קול שמימי, טנור זך שהופיע בקונצרטים עם גדולי החזנים. בקרב הציבור הדתי
שוחר המוזיקה היהודית היה ביטון הצעיר לשם דבר, ואז התחלף קולו. התופעה הטבעית כל כך, זאת שאמורה לשמח את הנער ההופך לגבר, הכתה אותו בהלם - וגם באלם.
"אני עדיין רואה בעיניי רוחי את אותם האנשים שידעו לפרגן כשהייתי ילד, מניפים את ידם בביטול כשהקול שלי התחלף, בתנועה של זה-לא-זה", הוא מספר. "ספגתי נפילה רצינית כשהקול שלי התחלף, אך בסופו של דבר, מאוד התחשלתי מזה".
כיום, כשהוא מנהל את בית הספר "מלאכים", ביטון והצוות מכינים את הילדים בהדרגה ובקפדנות. "צריך לדעת מה זה נפש של ילד, ואיך הוא מרגיש כשקולו נשבר", ביטון אומר. "אני מרגיש לפעמים כמו פסיכולוג, כשילד מקבל חסימה ולא יכול לבטא את עצמו, ופתאום הוא כבר לא מקבל את המחמאות שקיבל קודם. יש לי תלמידים שהיו סטארים, וכשהקול שלהם התחלף זו טראומה. זה שבר. המיתרים מתעבים, הגרון מתרחב – והילד צריך להתרגל לקול חדש לחלוטין".
כשמנהלים בית ספר על האדרת הקול, ההכנה האמיתית היא להקדים תרופה למכה. ביטון מקפיד להסביר לילדים ש"הכל זמני", כדבריו. "שהם לא הולכים להיות ילדים לנצח. כשאני שומע ילדים שקולם עומד להתחלף, אני מורה להם להפסיק לשיר, לא לאמץ את הגרון ולחכות שהקול יחזור. אני מרגיע אותם שגוון הקול המיוחד יישאר, והופך אותם בינתיים למנחי קונצרטים ולמדריכים. הילד מקבל תחושה שהוא חלק מהצוות. זה כמו 'בני עקיבא', מהבחינה הזו.
"כשהקול מתייצב, הם מצטרפים למקהלת הבוגרים. אנו ממש מכשירים את דור העתיד של המקהלה - 'קולות מן השמים'. וגם אם הילד לא יהיה זמר, אני יודע שהוא ספג תרבות מוזיקלית, וינחיל את זה הלאה. הוא וילדיו כבר ידעו לשמוע מוזיקה, ויבחינו בין מוזיקה בינונית, לקומפוזיטור שיודע להלחין, בין תקופת הבארוק לרנסנס".
"חזנות זו מוזיקה מתה"
האלבום הכפול שעתיד לצאת בפסח, כולל תקליטור ווקאלי ואחד תזמורתי, וביטון מצהיר כי מדובר באלבום לא מסחרי. הסולן קובי עובד, הוא מורה בבית הספר, המלמד את ילדי המכינה, וביחד הם יוצרים קסם של עירוב סגנוני: פופ, ג'ז, רוק – והכל בגוון חסידי יהודי.
"אם לא מייצרים מוזיקה - אז היא לא חיה ונושמת. כשכל הזמן שומעים את אותו ברהמס ובטהובן, זו מוזיקה מתה. כנ"ל לגבי החזנות שלא מתפתחת. כל הזמן שומעים את אותה החזנות הגלותית והבכיינית. אנחנו כבר בארץ ישראל, אז למה לבכות? קרליבך זה הרבה יותר טבעי וחי בעיניי, למרות שזה לא אמנותי, לצערי הרב".
אז מה זו מוזיקה יהודית ?
"מוזיקה של טקסט, שמבטאת את הטקסט. כשבית המקדש היה קיים והייתה שירת הלווים, היינו אור לגויים. משנחרב בית המקדש, הכל התפזר לכל הגויים. המוזיקה שיצרו הלווים בבית המקדש עברה לכנסיות, והמוזיקה היהודית המקורית נותרה מאחור. איבדנו את הצלילים.
"היום אני רואה במו עיניי תקופה של בשלות שבה מקבלת המוזיקה היהודית תנופה לא נורמאלית. 60 שנה אנחנו חיים בכור היתוך של מוזיקה, כאשר הז'אנר הקלאסי והמזרחי הגיעו למיצוי. כל הסולמות המזרחיים כבר קיימים, וההרמוניה הקלאסית מוצתה. הכל כבר נכתב, וברמות הכי גבוהות. אבל בנושא ההבנה של הטקסט, פספסנו.
"אני מאמין שלאט-לאט נביא את הטקסט לידי ביטוי, ונגיע לכדי אינטגרציה מוזיקלית. זה יביא לכך שתיוולד פה מוזיקה חדשה, עם נוסח אחיד, שתתחבר לטקסט הקדוש לעם היהודי, וזה מבחינתי סוג של ימות המשיח. למוזיקה היהודית יש הרבה מה ללמוד מהסגנון הקלאסי והמזרחי המפותחים יותר, לצערי. לעומת זאת, למוזיקה היהודית יש את הפוטנציאל הכי גדול להיות המוזיקה המתקדמת ביותר בעולם".
לפנייה לכתב/ת 
