לא סולחת בסמס

במוצאי ראש השנה הוא הגיע, הניצחון הקטן שלה. סמס עם דגל לבן ממני, שבו נכתב "חשבתי על מה שדיברנו, ואת צודקת. לא רוצה שתהיה בינינו טינה לפני יום כיפור, אז חברות?"

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• האב, הבן והחזנות: תפילה לכל המשפחה
• כשהמלאכים שרים, זה נשמע כנראה כך
• "לומר קדיש על חיים חפר - למרות הצוואה"   
  

חברות, בטח שחברות. אחרי שנכנעתי ראשונה אין לה בעיה שנהיה גם מחותנות. העיקר שבמריבה הזו אני אזכר לדיראון עולם כיתושת אנופלס טורדנית, ואילו היא כקורבן פוטנציאלי תמים שרק מנסה לישון בשקט מתחת לכילה.

לוקחות לה בדיוק שתיים-שלוש שניות כדי להתעצבן מחדש. "אבל רגע, למה בסמס?", ואז: "חוכמה גדולה לשחרר את הסליחה שלך באייפון במקום להרים שפופרת ולגמגם את התנצלותך למוות".

קל לפגוע וקל להתנצל

האמת? היא צודקת. כי אם היה מדובר באותה מריבה בין שתי חברות-הכי-טובות בשנות ה-90, היא היתה זוכה לפחות לטלפון. ואם הסיפור הזה היה מתרחש במאה ה-19, אולי אפילו הייתי

טורחת לבוא עד לבית שלה עם זר פרחים וחבילת פרלינים ביד. אם היו בכלל פרלינים במאה ה-19.

היום קל יותר לפגוע, ועוד יותר קל להתנצל. כל מה שצריך לעשות לנשוא העלבון הוא לשגר אליו סמס אקספרס, או מייל בזק, והנה הוזהבנו - בלי להסתכל לבן אדם בלבן של העיניים, בלי להיאלץ לספוג בחזרה מטח תוכחה שיזכיר לנו על מה בכלל ביקשנו סליחה.

היום גם קל יותר לשלוח שנה טובה. וגם מאוד פשוט להבין את מיקומך בסדר העדיפויות של המאחל. אם קיבלת אגרת מעוצבת במייל, בתוך רשימת נמענים חסויה, כנראה שאת קרובה לשולח רק מעט יותר מהאינסטלטור שלו. אם קיבלת סמס בהול דקותיים לפני כניסת החג זה אומר שהשולח סבור שהוא עשוי להזדקק לך בחצי שנה הקרובה בשביל איזו פרוטקציה וחבל לו לשרוף איתך קשרים. ואם חלילה תויגת, יחד עם עוד 60 קורבנות רשת באיזו איגרת פייסבוק משומשת שעברה 32 אלף שיתופים, כנראה שהגעת לתחתית שבתחתית – אולי מדרגה אחת מעל ברכת שנה טובה מודפסת מקופת החולים, בתוספת שובר הצטרפות לביטוח משלים.

תתקשרו וזהו

לאן נעלמו הימים שבהם אנשים אשכרה התקשרו אחד לשני לפני החגים, התעניינו במה שקורה אצל האחר לפחות פעם בחצי שנה, ולא רק יצאו-ידי-חובת-איחול? לאן נעלמה התקופה שבה קיבלנו בדואר אגרת לחג בכתב יד שנכתבה במיוחד בשבילינו, ולא נשלחה בתפוצת נאטו לעוד אלף אלפי רבבות? הרי לשם מה נוצרו הימים הנוראים אם לא כדי להכריח אותנו להיפגש

אחד עם השני, להיזכר אחד בשני, לסגור מעגלים, להפגין אכפתיות ולהתפייס?

אז נכון שהתקדמנו מבחינה טכנולוגית, אבל התרחקנו אחד מהשני באופן שגורם לנו לחשוב שבאבחת מקלדת ניתן לתחזק חברות. אפשר להסתפק בנעיצת "מזל טוב" על הקיר ביומולדת של מאן דהוא כדי להראות שהוא חשוב לנו. אפשר לכתוב למישהו שנפטר לו אדם קרוב "משתתפים בצערך", במקום להגיע לביתו ולנחם אותו, ואנשים עוד יעשו על זה לייק.

אז זו החלטתי לשנה החדשה: החל מהיום, נו מור התנצלויות סמס, איחולי נימוס ומסרוני ווטס-אפ בשיטת העתק-הדבק. ובאותה נימה, אנא מכם, חברי האמיתיים והוירטואליים - אל תתייגו אותי באגרות ממוחזרות, חסכו ממני את הצפות המייל המאוסות בתוספת איחולים לבביים שהעתקתם מ"אתר הברכות הישראלי", ועזבו אותי במנוחה מהסמסים הטורדניים. אם אני חשובה לכם באמת, תרימו טלפון. ולא בין שתיים לארבע.