גם אני יודע מה הבעיה של הדתיים

פעם כולנו היינו בני עקיבא. הצעירים, המבוגרים, הבנים והבנות. כשחילונים (שאז עוד היו "חופשיים") היו מתארים אותנו, שכניהם, חבריהם לעבודה או מכריהם, הם היו אומרים: "הם בני עקיבא, אנשים נחמדים מאוד". למרות שרבים מאיתנו בכלל לא הלכו לתנועת נוער, קראו לנו בני עקיבא. השם של תנועת הנוער הפך לשם של דור. אם היית בני עקיבא זה אומר שלא היית חילוני ולא הייתי חרדי.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• לא סולחת בסמס/ רחלי מלק-בודה
• האב, הבן והחזנות: תפילה לכל המשפחה
• "לומר קדיש על חיים חפר - למרות הצוואה"
  

לשבטים שלנו קראו להגשמה, מגשימים, אפילו מתנחלים, מילים כאלה. תורה ועבודה היו גם סיסמה וגם שאיפה וגם דרך חיים. גרעיני נח"ל הלכו לקיבוץ הדתי לבנות ולהיבנות, ובתמורה הקיבוץ הדתי שלח את אנשיו להוביל את בני עקיבא. חיים חפר מתנועת העבודה כתב שיר מתפעם על בני עקיבא, ואנחנו היינו מאושרים: תראו איך שאוהבים אותנו, החופשיים, למרות שהם מתנועות השמאל. אח, תענוג.

אחר-כך המשכנו ללכת לבני עקיבא, אבל גדלנו מאוד והתחילו לקרוא לנו "הכיפות הסרוגות". למרות שרק הבנים חבשו כיפה סרוגה. פה ושם קראו לכולנו המפד"ל, רגע לפני שהתחלנו להתפלג עד זוב דם ולהצביע לעוד מפלגות. אפרים קישון כתב עלינו מאמר מתפעם בשם "הכיפה הסרוגה" בו הפליג בשבחינו. גזרנו ושמרנו והפצנו: איך החילונים האלה, בעיקר הימניים שבהם, אוהבים אותנו.

אחר-כך קראו לנו גוש אמונים. המשכנו ללכת לבני עקיבא ולחבוש כיפה סרוגה, אבל היה יותר נוח להגדיר אותנו על-פי המאבק על ההתנחלויות. למרות שלא כולם-כולם היו שותפים למאבק ולדעות האלה. מתנחלים כבר לא היה שם של שבט בבני עקיבא אלא הגדרה של דור, של תנועת המונים. לא תמיד אהבנו את ההגדרה, אבל לך תסביר את הדקויות. ואם כולם נגדנו, אז סימן שאנחנו חייבים להיות בעדנו. מאמרים בעד גוש אמונים כבר כתבנו בעצמנו.

אגודות אגודות

חלפו שנים, גוש אמונים התפוגג ועכשיו קראו לנו בשם הכללי "הציונות הדתית". זה שם משפחה מאוד רחב, ולכן הוא אף פעם לא הצליח להגדיר מה אנחנו בדיוק. בני עקיבא כבר לא הגדיר את כולם, הכיפה הסרוגה, למרות שגדלה על הראשים, הייתה קטנה מלכסות את כל הגוונים והסוגים, וגוש אמונים הפך ליש"ע ולמתנחלים בלבד, ולכתומים בלבד. אז נהיינו ציונות דתית. אבל דקה אחרי שנהיינו ציונות דתית התחלנו לשאול איזה ציונות דתית אנחנו. כי אנחנו מאוד אוהבים דיונים שבהם אנחנו בעצמנו הנושא, המשתתפים בדיון, המסקנות. וגם הקהל באולם.

אז התחלנו לתת בנו סימנים ושמות לפי סיעות וקבוצות וטעמים: החרד"לים, דתיים-לייט, דתיים נורמלים, מימדניקים, הסדרניקים, נוער הגבעות, ממלכתיים, רבני צהר, מרכז הרב... הכל כדי להגדיר בדיוק למי אתה מתכוון. יריבינו החרדים לא טרחו להתעדכן ונאחזו בתואר הגנאי המיושן "מזרוחניקים". חילונים קראו לנו סתם "הדתיים" בלי להבדיל בינינו לבין החרדים, ואנחנו תהינו איך לקרוא לנו בדיוק. כי ההוא עם הכיפה הסרוגה כבר לא בהכרח הולך לבני עקיבא, והחרד"ל לא מצביע מפד"ל, ואיך תקרא למישהו גוש אמונים כשהוא בכלל מימדניק, ומה שם תיתן למימדניק שהוא בכלל מתנחל ולציוני-דתי שחובש כיפה שחורה. וכשאתה שואל "באיזה שבט אתה?" כבר לא כל הציונים-דתיים יודעים מה לענות כי השבט גדל, ובשביל רבים סניף זה רק של בנק ולא של בני עקיבא.

כן, היינו המזרחי והפועל המזרחי, ובני עקיבא והכיפה הסרוגה והמפד"ל וגוש אמונים ומתנחלים וציונות דתית והבית היהודי והאיחוד הלאומי.

ומה יהיה, ומה נהיה כשנהיה גדולים? אנחנו כבר גדולים, וברוך השם פרינו ורבינו עד מאוד, ומלאה הארץ בוגרי בני עקיבא ויוצאי גוש אמונים, וכיפות סרוגות בכל מקום והציונות הדתית נוכחת בהיכלי תורה ובמקומות עבודה. שמות התואר מתעדכנים ומשתנים. אבל נדמה כי ככל שנהיה טוב יותר הולכת חמיצות הפנים וכובשת לה מקום על פנינו. ומעוד אנשים משלנו תשמע את הרצון שלא להיות מוגדרים בכלל, אלא סתם אזרחים "רגילים". כי ההוא לא רוצה להיות מזוהה עם הציונות הדתית כי היא ימנית מדי, וההוא לא רוצה להיות עם כיפה סרוגה כי היא ממלכתית מדי, וההוא חובש דווקא כיפה סרוגה שחורה כדי שלא לבלוט מדי.

משפחה שכזו

משפחה מסובכת משפחת הציונות הדתית-בני עקיבא-הכיפות הסרוגות. אח אחד לא מרוצה כלל, והאח השני שקוע עד צוואר בשביעות רצון עצמית. כולם, בני הקיבוץ הדתי ובנות עקיבא, מתנחלי גוש אמונים ויוצאי מימד יאחזו במרפק ידך ויאמרו "אני אגיד לך מה בדיוק הבעיה שלנו". ואז מתחיל הפירוט הנכון והמדויק על כל חטאינו: שהלכנו שמאלה מדי, ושפנינו ימינה מדי, ושהזנחנו את הספרדים, ושהפכנו לחרדים ושאנחנו הולכים ונהיים חילונים. "אני אגיד לך בדיוק מה הבעיה" ממשיך בן שיחך לפרט: שאנחנו לא עוסקים מספיק בנושאי חברה, ושיש לנו בעיה בחינוך הנפרד, כלומר: המעורב, ושלא מקשיבים לרבנים ושנותנים לרבנים לקבוע הכל, ושאנחנו דואגים לכל עם ישראל ושאיכפת לנו רק מעצמנו. אה, ושבכל אשמה התקשורת.

אז גם אני אגיד לכם מה הבעיה, חבריי וחברותיי מבני עקיבא, ואחיי מהכיפות הסרוגות וידידיי מגוש אמונים ועמיתיי מהמפד"ל ורעיי מהציונות הדתית. הבעיה היא שאנחנו כל הזמן מחפשים את הבעיה. אולי השנה נתחיל

לראות גם כמה אנחנו דווקא בסדר, למרות כל ההגדרות והשמות לעיל. אולי ההגדרות המתחלפות הללו הן בדיוק היתרון הגדול שלנו?

כן, אנחנו גם בני עקיבא עם הנעורים וההתלהבות, וגם הכיפות הסרוגות עם הייחודיות והאמונה, וגם גוש אמונים עם החלוציות והבנייה, וגם דתיים וחרד"לים, וגם עירוניים ובני קיבוצים. אולי בשנה הקרובה, לפחות עד ראש השנה תשע"ד עם אופציה להארכה, נלמד ליהנות מהשם המגדיר הנוכחי ועל דלתותינו נכתוב: "כאן חיה באושר משפחת הציונות הדתית"? ואפילו נבקש מהילדים להוסיף כמה פרחים ועננים לבנים מסביב. טוב, לא אושר. בואו לא נגזים. אנחנו הרי בכל זאת מחויבים לחמיצות הפנים ולרטינה המסורתיות. אבל אפשר לבקש שלפחות השנה נזכור שאנחנו משפחה? אפילו משפחה טובה.

שנה טובה, משפחה.