יום כיפור: עושים תשובה בתוך המשפחה

כיצד מתכוננים ליום כיפור? שאלתי את עצמי כרב קהילה ציונית-דתית בירושלים. בכל שנה מתקיימים ימי עיון רבים, בקהילות ובפורומים שונים, שתכליתם להכין את הלב לקראת יום הרחמים והאהבה. אני עצמי מרצה בלא-מעט ימים כאלה מידי שנה, ולעתים אני חש כי "אין חדש תחת השמש", הגם שיום הכיפורים הוא כמעיין מים אינסופי, המרכז ומתמצת את מאמציו המגוונים של האדם להשתנות ולהתקדם מבחינה רוחנית, מוסרית, אמונית והתנהגותית. ובכל זאת...

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת וילך
• גם אני יודע מה הבעיה של הדתיים/ ח"כ אורי אורבך
• לא סולחת בסמס/ רחלי מלק-בודה
  

נזכרתי בסיפור ממסכת כתובות על רב רחומי, שחי בבבל. שמו "רחומי" מבטא רחמנות ורגישות, ואולי אף מעיד על אישיותו. רב רחומי למד כנראה בעיר שהייתה רחוקה ממקום מגוריו. הוא לא היה מרבה להגיע לביתו כיוון שלמד בישיבה. אולי אפילו לא הגיע בכלל, למעט יום אחד בשנה שבו היה תמיד ביתו – בערב יום הכיפורים.

מעניין שזה היום שבחר לו רב רחומי לבקר בביתו. האם משום שחש שהוא זקוק לכפרה על היעדרותו הממושכת מביתו בשל התמסרותו ללימוד תורה? שנה אחת, היה רב רחומי שקוע מאוד בלימודו, כל-כך שקוע שהוא לא שם לב שערב יום כיפור הגיע. וכך, בשל שקיעתו בלימוד, לא פקד רב רחומי את ביתו. אשתו, שציפתה לו, וחשבה בכל רגע שהנה עתה הוא מגיע, החלה להבין שרב רחומי כבר לא יספיק להגיע. או-אז התגלגלה דמעה יחידה מעינה. צערה של אשתו, כך מסופר, גרם לקומה הגבוהה של בניין הישיבה שבו למד רב רחומי, לקרוס ולקבור אותו תחתיה.

הסיפור, הקצר ומלא הרמזים מכוון אותנו לאחד המשפטים המכוננים של יום כיפור: "על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר - חוץ מעבירות שבין אדם לחברו, עד שירצה (יפייס) את חברו".

אך לא די במשפט מוכר ויסודי זה. הסיפור מכוון אותו לתוך המשפחה פנימה, שכן הוא מכניס אותנו למסלול מפותל ואבסורדי. דווקא אהבתה של אשתו של רב רחומי אליו, וגעגועיה אליו, הורגות אותו. אהבתה של האישה מובילות לתוצאות הרסניות מבחינתה, לא רק מבחינתו. היא מאבדת בשל אהבתה את אהובה. אם הייתה יודעת מראש על הסוף הטרגי, הייתה מן הסתם כובשת את צערה ומוחה את דמעתה.

נדמה לי כי הסיפור מכוון אותנו למערכת הרב-מימדית והמורכבת הקיימת בתוך המשפחה. אני מכיר אנשי מקצוע מעולים בתחום בריאות הנפש שעשו, כך לפחות נראה לי מבחוץ, את כל השגיאות האפשריות עם ילדיהם. אני מכיר מחנכים דגולים, שכשהדבר הגיע לניהול חיי המשפחה האישית שלהם, הם התנהלו בצורה פוגענית, שלא לומר תמוהה. משפחה היא עניין נפלא ובאותה נשימה גם אומר שהיא עניין מורכב ומסובך.

מסובך - אז לא מתעסקים

אמי המנוחה רגילה הייתה לומר "Charity begins at home" (חסד מתחיל בבית). ואם ירדתי לסוף דעתה, היא ביטאה עוד מורכבות, שאולי הפילה את רב רחומי מהקומה הרוחנית הגבוהה שהיה בה (תרתי משמע) אל מותו הפיזי ואולי גם הרוחני, בקומת הקרקע.

המורכבות נובעת מקוצר הראייה שבני אדם ניחנים בו בכל הנוגע למה שנמצא בקצה האף שלהם. זה מתחת לידינו ולכן הוא לא מורגש מספיק. לפעמים ילד קטן צריך לצרוח כדי שנשים לב שהוא זקוק לתשומת לבנו, בשעה שאנו פנויים לכל חברינו וידידינו, לכל גחמה, ולכל רבע אירוע חגיגי שהם עורכים, ייתכן שהמתבגר זקוק לטיול משותף עם הוריו, או אחד מהם, ולא מקבל זאת. יש להניח שרב רחומי היה נענה לכל צורך של חבריו לישיבה, אבל

את צערה של אשתו לא קלט בנימי נפשו העדינים.

אולי זה נובע לעתים מהמודעות שלנו לגודל הסיבוך, ואנו מעדיפים לא לפתוח את "תיבת הפנדורה" מתוך חשש שלא נדע כיצד להתמודד עם כל השדים הרדומים השוכנים שם. עדיף להמשיך כרגיל. "שב ואל תעשה עדיף" אומר האדם לנפשו. אם נוסיף לכך שמדובר במערכות יחסים מתמשכות, רבות משתתפים, רבות אירועים, המלווים את האדם לאורך צמיחתו ובגרותו, נבין את גודל האתגר העומד בפנינו.

כל זה גרם לי לרצות לטפל בנושא של "תשובה במשפחה" בקהילתי. מתוך ראייה שמתמקדת פחות בחשיבות העניין (נראה לי די מובן מאליו) ויותר ב"איך". נדמה לי שהימים שאנו בתוכם, ימי חשבון הנפש, מאפשרים להפוך את הדבקות המשפחתית, לחוויה מתקנת.

• ערב לימוד בנושא "עושים תשובה במשפחה" יתקיים בבית הכנסת "הר נוף", רחוב חיי טייב 22, ירושלים, ביום ראשון (23.9.2012) בין השעות 18:30-22:15. בין המשתתפים: הרב דוד סתו, הרב רפי פוירשטיין, פרופ' מרדכי רוטנברג, פרופ' יורם יובל והגב' פנינה פרנקל.