שערי השמים נפתחו עליהם: מקוטנר ועד ערן צור
דרור קרן - על השער אל אמו המנוחה. ערן צור - על האמונה בשמים הריקים של אביו. קוטנר נפל, אך מאיר אריאל חילץ אותו - וציפי גון-גרוס גילתה שביום שבו חרב ביתה, השמים האירו לה פנים. סיפורים לימים הנוראים, בפרויקט של בית אבי חי ו-ynet
מאיר אריאל התפלל - ופתאום השמים נפתחו/ יואב קוטנר
"תאר רגע שבו הרגשת כי שערי שמים נפתחו בשבילך", נתבקשתי - וידעתי מיד מהו הרגע. מאותם הרגעים הנדירים שבהם התחושות הפיזיות והרוחניות נפגשות, וגורמות לך להמריא להרף עין מהעולם הזה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- כל מה שרציתם לדעת על יום הכיפורים - כאן
- גם אני יודע מה הבעיה של הדתיים/ ח"כ אורי אורבך
- לא סולחת בסמס/ רחלי מלק-בודה
סוכות תשמ"ח, אוקטובר. תקופה קשה לי מבחינה משפחתית. בדיוק נפרדתי מאשתי ומבני הצעיר, וחשתי שהעסק די אבוד. חברי יהודה עדר הציע לי להצטרף אליו ואל מאיר אריאל למסע הופעות ברחבי הארץ, תחת הכותרת "מסע הבחירות של מאיר אריאל", שבו השתתפו גם מיקי שביב ורע מוכיח.
"אבל אני לא ממש מוזיקאי", אמרתי לו. "לא חשוב, בוא", הוא אמר - והציל את חיי. ההופעות האלו, הנגינה עם מוזיקאים שהערצתי, וההאזנה מקרוב למאיר אריאל מדבר ושר. כל אלה הטעינו את נפשי המדוכאת בתחושה שיש סיכוי, שאפשר לצאת מהבוץ שבו שקעתי. במיוחד נגע בי שיר ההתחדשות שמאיר אריאל הציג לראשונה בפני הקהל, "נשל הנחש" - ובו, בין השאר:
עני ורש ומרושרש, מביט בנשל הנחש
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע...
אך אבא בשם אומרו
"תעזבנו יום יעזבך יומיים" -
העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום
חלפו חודשיים
והנה נשארת מאחור.
השיר הזה והשיחות עם מאיר אריאל בכלל, סימנו לי את הדרך לצאת. הרגשתי שהוא מאיר את המנהרה החשוכה שבתוכה אני נמצא. חיפשתי סימן לכך, וקיבלתי הוכחה משמים.
היינו ליד שדה בוקר. מאיר אריאל ביקש לעצור לרגע את הוואן שבו נסענו להופעות, ירד מהמכונית ואמר שהוא הולך להתפלל לגשם. זה היה יום שרבי באמצע הנגב, ללא ענן בשמים. מאיר אריאל קרא את התפילה - ותוך חצי דקה ירד עלינו, ועל כל הנגב, מבול מטורף. הבנתי שבאמת נפתחו לי השמים להתחלה חדשה, לאהבה חדשה ולחיים חדשים.
אבא אמר שאין כלום בשמים, אבל אז אלוהים הביט בי/ ערן צור
אבי אמר לי שאין שערי שמים. שהשמים ריקים, רק כחול אין-סופי. "איפה היה האלוהים היהודי בשואה?" הוא שאל. והוסיף לשאול למה ילד בן 11, שעדיין לא יודע חטא מהו, רואה את אמו גוועת ברעב, ומוסר את אחיותיו למסתור שבו הן ימצאו את מותן - כל זאת אחרי בריחה דרך חור הביוב מגטו ורשה אל הצד הארי. ואיך זה קרה למשפחה יהודית שומרת מצוות מדורות?
אבא הוריש לי אמונה שנותצה לרסיסים, כמעט כמו הייתה עבודת אלילים. "אל תצפה לעזרה מלמעלה, אין השגחה אישית. אין מציל. גורלך בידך ואתה האחראי היחיד עליו". הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, והדיון הסתיים עוד לפני שהחל. אבל את השפה העברית והחוכמה היהודית הוא הוריש לי כפי שמורישים אוצר, וגם את התקווה להתחלה חדשה, במקום חדש, מנקודת מוצא חדשה.
מורשת ההורים נשארת כמו תמרור בחייך, כמו מקום שצריך לעצור לידו, לבוא עמו חשבון, להשלים עם מי שאתה ולדעת מהיכן באת. אחרי מותו ניסו לכפות על אחיי ועלי את טקסי האבל הדתיים, ואנחנו מרדנו. חשנו שכופים עלינו שקר, שאבא לא היה רוצה שיזכרו אותו כך. ובכל זאת, כשאמרתי קדיש יתום על הקבר הטרי, אחזה בי צמרמורת עזה. שערי שמים נפתחו ואני לא ידעתי. רק הרגשתי שמילות הקדיש גדולות ועצומות, והן סוחפות אותי בכוח לא ישוער.
אחר כך, לאורך גיל העשרה, החלו לצוץ אצלי השאלות הגדולות שנגעו לחידת הבריאה והחיים על פני האדמה: מי היוצר? מהי התכלית? קראתי את הדברים שכתב המשורר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל":
"העשירים מדברים על הקניין, והנשואים על השמחות הגנובות,
ורופאי הנפש מנתחים המאווים הנפשיים.
אבל העשירים הנם כחסרי כל, והנשואים כאינם יודעים טעם אישה,
ורופאי הנפש כלא מבחינים בין ימינם לשמאלם,
לעומת הדבר האחד הנחשב בחיי אנוש עלי אדמות - השג פשר כוונת אלוהים
על אודות קיומו האישי והלא נשנה של האדם".
הספר הזה היה גילוי מסעיר עבורי, ועזר לי לגבש תפיסת עולם. השנים עברו, ובמרוצתן הרפיתי מהשאלות האלו. בחרתי לא להפוך במופלא ממני, עד שערב פסח אחד ישבתי לבדי על מרפסת נישאת ביישוב בהרי ירושלים, וחשתי תחושה ברורה שמישהו מביט בי מלמעלה.
נשאתי את מבטי וראיתי את השמים מכוסים עננים, וקרע קטן פעור בשכבת העננות, ודרכו חודרות קרני אור. הקרניים האלו היו לי כהתגשמותו של המבט האלוהי. היה זה פתח צר, קצה של שער אל שמים שאינם ריקים. אולי היה זה הסיכוי לנבט חדש המבצבץ מהאדמה אחרי השריפה הגדולה. חשתי את הגעגוע העצום שיש בי אל האמונה, את הצורך ביעד שיעזור למצוא דרך בין טוב לרע, בין חושך לאור, בין ייאוש לתקווה.
הקרניים היו כסוקרות בקרירות את אדמת-יה הטלולה, כמו רומזות לי - הבחירה בידך. לקחתי פיסת נייר ועיפרון וחיברתי שיר:
"מישהו מביט בי מלמעלה
השמים אפורים, מכוסים עננים
אני לא משתחרר מהרגשה
שמישהו מביט בי מלמעלה
קרע קטן בענן מעלי, דרכו מאירות העיניים
קרניים חדות בהירות וקרות, רואות אותי בלי מחסומים
אני מרים את הראש מעבר להרים, מעבר שמי העיר הזאת,
מעבר לבתים, מעבר לרחובות, מתוך מעמקים, מביט אלי.
אולי מהלב יוצאת בקשה, אולי מענן יוצאת לחישה
אולי הקלה, אולי הרווחה, אולי הנחה, אולי מנוחה
מישהו מביט בי מלמעלה".
השער אל אמא תמיד פתוח/ דרור קרן
"כדאי שתגיע מהר, אמא במצב קשה", אבא אמר בקול רועד בטלפון. זה קרה במוצ"ש י"ז באב. נכנסתי לרכב, ולא ידעתי את נפשי. נצח של 20 דקות עמד בין כפר סבא לתל אביב. הנסיעה נדמתה לי כחציית ים שהאופק שלו לא נראה לי, ואיני יודע מה אפגוש בו בהגיעי. אז זה "זה"? ככה זה קורה?
"מה קורה?" צלצלתי מהדרך. "שח"ל עושים החייאה". הראש ביקש חסד של כמה דקות, הלב ניבא רעות. ברמזור בצומת מורשה עלתה מוזיקה מהמכוניות לצדי. מחשבות רצו בקצב מסחרר, עד שהמבט כמו הונחה להביט למעלה ותמונת המצב התנסחה לי כמעט נגד רצוני, כמו לילד שהייתי והסבירו לו מה זה "מוות": השמים פתוחים עכשיו, גם אם לא רואים, ונשמתה של אמי עולה מעלה-מעלה עכשיו, לבוא בשעריהם.
רציתי שתבקע מאיפשהו מוזיקה עוצרת נשימה, או צעקה גדולה שתישמע ותרעיד את לבבות האנשים. רציתי לשמוע את שמה של אמא כאקורד סיום של יצירה גדולה שתעצור את העולם מלכת. והעולם המשיך. "מה אכפת לציפור, אם ישיר או ישתוק". אז צעקתי אני, בין קירות האוטו, כמו שראוי היה לצעוק. כמו שרציתי שזה יישמע. צעקתי בלב, והרגשתי איך הם נסגרים, השמים שמעל צומת מורשה.
למולי עמדו פניה של אמא כפי שנפרדתי ממנה כמה ימים קודם, כששכבה לנוח ונשקתי לה. מחלתה הארורה בחמש השנים האחרונות הביאה אותה להיות האישה הצנומה והכחושה שהייתה, הדיבור ניטל ממנה כמעט לגמרי עקב מצבה, אבל הכרתה נשארה צלולה. והיא רואה, שומעת, מבינה. חסד, למי ניתן? מתי ניתן? בעבור מה?
בעלה של פלורה השכנה מת בחורף. נזכרתי בה בהלוויה, עומדת בבוץ, מול הקבר הפתוח. היא נשאה עיניים לשמים, הרימה ידיים ושאלה "למה? למה?" הוא כבר היה מבוגר וחולה זמן רב, אבל הוא היה שלה כל ימיה וימיו. ועכשיו - איפה? ומפה - לאן? "למה?" עם הידיים לכיוון השמים, כאילו מחויב שם מישהו למעלה לצאת ולתת הסברים. "למה? למה?" התעקשה, כאילו לא מת מעולם אף אדם. כשמת לך קרוב אהוב, זה המוות הראשון אי-פעם. כפי שכשנולד לך ילד, זה הילד הראשון אי-פעם.
"למה?" שאלתי גם אני לא פעם בשנים האחרונות. למה ניתן לאמא הפרק האחרון הזה בחייה? חמש שנים של כיבוי אטי, היחלשות האיברים, המלחמה חסרת הסיכוי רק כדי להתקיים, אפילו לא לחיות. הקריסה של אדם אל תוך עצמו. והעיניים, העיניים שדיברו כל הזמן את כל חוסר האונים הזה.
במוצ"ש ההוא לא נשאר בה כוח לשאת את מה שנשאר ממנה. קפא לנצח גם הוויתור בעיניים. כשהגעתי כבר היה מאוחר. נסגרו שערי השמים.
באלול, נאמר, שערי השמים ושערי התשובה פתוחים, ובהתרצות האדם בתפילה לאלוקיו ("אני לדודי") ישוב ה' ויתרצה אליו ("ודודי לי"). אמא נפרדה באב. נפטרה לאבא בידיים. הוא, שהלך אתה כל ימיה, פתח לה את השער. באותה צומת, בדרך לשלושים, סיפר אבא בטלפון: "אמא שלך באה לי בחלום. בריאה, יפה, כמו לפני הכל. כאילו לא קרה. והייתי נרעש, ושאלתי: אבל חיה'לה, איך פתאום? איך פתאום את פה? היא אמרה: הרגשתי שהתגעגעת, אז באתי".
בפרידה האחרונה, איש לא אוחז בידיך. ואין מענה לשתיקת השמים.
אהבת אמי הייתה אהבה שאינה תלויה בדבר, ועל כן אינה בטלה לעולם. לכן הוא פתוח, השער שלי, אל האישה שנתנה לי חיים. וטמעה בי אהבה. ואני אלך ואבוא ממנו כל ימי. אני לאמי ואמי לי. לא רק באלול.
כשהבית נחרב, נפתחו השמים/ ציפי גון-גרוס
אוגוסט 2009, חצות. חלקיק הזמן החמקמק שמפריד-מחבר בין השמונה באב ליום שאחריו, תשעה באב. המחר נהפך להיום. בעוד 18 שעות אני אמורה להנחות בבית אבי חי דיון על שנאה במעגליה. שנאה שבגללה חרב הבית, שנאה שנובטת אצל אמא-אבא ומובילה לגירושים. כבר שלחתי את דברי הפתיחה לשותפי להנחיה וגם לעצמי. למה אני שולחת לעצמי רצף של מילים שכתבתי בעצמי? מישהו יגנוב לי את צירופי ההברות באישון לילה?
3:00 לפנות בוקר, רעש מוזר. ליידי החתולה ודאי מכרסמת משהו שאסור לה לכרסם. עוד פצפוץ משונה הולך ומתגבר באוזניים. יום ארוך מחכה לי. ודאי רק חלמתי את הרעש המעצבן. מתכרבלת בשמיכה, מתחפרת בכרית, לא רוצה לרדת מהמיטה. פוקחת עיניים. מבחינה שהמקום הקבוע של ליידי לרגלי המיטה ריק. נדמה שערפל דק מכסה את שדה הראייה שלי. טוב, ברור, לא הרכבתי משקפיים.
עכשיו גם התתרנות המסוימת שלי מובסת מול הריח. מדגדג בנחיריים, ממלא את החלל. אולי שכחתי לכבות את הטוסטר? אגלוש מהמיטה, אכבה מיד ואחביא את הפשלה עמוק ביני לביני. לא, הטוסטר כבוי. שום מכשיר חשמלי אחר לא דולק במטבח, אבל חדר העבודה זועק "אש!" להבות אדומות אוחזות בשטיח, זכוכיות החלון מתחילות להתנפץ, עשן סמיך מכסה את המחשב, את הספרים והקלסרים, השיעול מתחיל להתגנב במעלה הגרון.
"מירון!" אני מתקרבת לפתח חדר השינה, לא מאמינה למילים הצפופות שיוצאות מפי שלי. "בוא, יש פה אש! בוא מהר!"
מירון תמיד יודע מה לעשות. יודע לקבל את ההחלטה הנכונה, ומהר. מדשדש בכפכפים, מצלם את הבית במבט אחד מהיר, גם בתוך אישוניו משתקפת האימה. סורק בחטף את ציוד החירום בחדר המדרגות. לא שמיש. ממנו לא תבוא הישועה. קול צעקה רמה בוקע מפיו. מגיע לקצוות הדירה, מביס את רעש הזכוכיות המתנפצות. "ילדים! דחוף! לקום! אנחנו עוזבים את הבית. עכשיו!"
בשיעורי פסיכולוגיה למדתי פעם שגם בזמן השינה המוח שלנו מסנן ומסווג גירויים. לחישה של מילות אהבה מפרפרות, או צעקה רמה על סכנה מבקיעות גם שינה עמוקה. המרצה לפסיכולוגיה צדק: תוך חלקיקי שנייה מתייצבים הילדים ליד הדלת. כותונת קצרצרה, מכנסי בוקסר, עיניים טרוטות, תדהמה.
אני חוטפת בינתיים צרור מפתחות, פותחת לרווחה את דלת הכניסה. במעמקי הקופסה השחורה הפרטית שלי מאוחסן זיכרון מטלטל על משפחה אחת מגבעתיים שנספתה, מכיוון שדלת הכניסה התנפחה לתוך המשקוף בעת דליקה.
"עוזבים", מודיע מירון בנחישות שלא משאירה מילימטר אחד לפקפוק. "עוזבים, ומיד", הוא מחזק את הפקודה. "לא לוקחים שום דבר". לא להסתכל לאחור. להתרכז במשימה.
יורדים במדרגות. מקישים על כל הדלתות. בקומת הקרקע מתברר שרשת האינטרקום כבר קרסה. מתחילים בסדרת טלפונים צפופה: להזעיק את מכבי האש, את הילדים שכבר לא גרים בבית. לוודא שהשכנה האהובה, שלחמה במרד גטו ורשה, כבר נחלצה. חמש כבאיות דוהרות אל הרחוב הקטן. צינורות הקצף והמים שלהם מציפים את הבניין.
ב-7:30 בבוקר, כשראשוני המתפללים כבר צועדים בנעלי התעמלות לשטיבל "קוז'ניץ" הסמוך, מופיעים שניים מהכבאים. בזרועות אחד מהם יושבת מפוחדת ורועדת ליידי החתולה. בפי השני יש מילות סיכום קצרות, שמאז מהדהדות שוב ושוב: "קרה לכם נס גדול. אילו נשארתם עוד 30 שניות, רק 30 שניות נוספות, העשן היה חונק אתכם". מתחבקים. דומעים. לא מאמינים.
אחרי שעה של שינה חטופה על ספה בדירה זרה, אני קונה בגדים חדשים, לבנים חדשים, מבקשת מצוות בית אבי חי שידפיסו עבורי את מילות הפתיחה שאותן שלחתי באישון לילה, מתאמת עם נהג המונית שיבוא לקחת אותי מחנות הנעליים. "אם דעתי תתבלבל לרגע בהנחיה של אירוע תשעה באב, אנא הבינו", אני מבקשת ממפיקת האירוע. הבית שלי נחרב הלילה.
היום ברור לי שברגע הזה, תשעה באב 2009, נפתחו עבורנו שערי השמים. אש גדולה יצאה, כילתה רהיטים ותמונות, בגדים וספרים, מחשבים ומזכרות. אפילו מאלבומי התמונות המשפחתיים נשארו רק שרידים מפויחים. אבל הנס היה עצום בהרבה ממכת האש. איש לא נספה, אף אחד לא נפצע. גם ליידי שרדה.
- בית אבי חי מעלה היום את הפרויקט המלא של "שערי שמים
" - סיפורים לעשרת ימי תשובה, שבו משתתפים אנשי תרבות מרכזיים נוספים בחברה הישראלית. כנסו לקרוא במוסף
- מגזין התוכן של בית אבי חי
לפנייה לכתב/ת 
