המדריך השלם לשמחת תורה: ההלכות, המנהגים וזמני החג

זמני החג

ימי החג

שמיני עצרת חל בכ"ב תשרי, וזמן כניסת החג מופיע בלוחות הזמנים בהתאם לכל עיר. זהו יום שבתון מכל מלאכה - מלבד המלאכות שהותרו לצורך "אוכל נפש": בישול אוכל על-ידי העברת אש (אך ללא הדלקתה וכיבויה הישיר).

הכול על שמחת תורה בעמוד מיוחד בשיתוף "צהר":

• שני חגים ביום אחד: על שמיני עצרת ושמחת תורה
• איך כותבים ספר תורה? צפו
• להתחיל מבראשית/ הרב דוד סתיו
  

החג, שהוא גם יום שמחת תורה, נפתח בהדלקת נרות, תפילת ערבית, קידוש וסעודת חג. בהדלקת נר של יום טוב ובקידוש מברכים גם "שהחיינו". בבוקר – תפילות שחרית ומוסף, ואחריהן סעודת יום טוב. אחר הצהריים – תפילת מנחה, ובצאת החג - ערבית והבדלה על יין בלבד. במוצאי החג, יש נוהגים לקיים "הקפות שניות" ברוב עם.

סדרי התפילה

מרכז הפעילות של חג שמחת תורה הוא בית הכנסת. מעבר לתפילות החג הרגילות, מתווספת בו החגיגה המיוחדת של סיום הקריאה בתורה והתחלתה, תפילת הגשם, וגם הזכרת הנשמות, המשותפת ליום הכפורים, שביעי של פסח ושני חגי העצרת: שבועות וסוכות.

הקפות

הקפת הבימה של בית הכנסת עם ספרי התורה, בריקודים ומחולות, היא עיקרה של שמחת תורה. נוהגים לקיים הקפות בערב ובבוקר, אחרי תפילת העמידה של ערבית ושל שחרית. יש נוהגים לקצר בהקפות הבוקר ולקיים הקפות אחר הצהריים, ויש הנוהגים לקיים גם "הקפות שניות" במוצאי שמחת תורה.

"הקפות שניות" נערכות בדרך כלל במקומות ציבוריים ולאו דווקא בבית הכנסת.

קריאת התורה

חידוש מיוחד בשמחת תורה – יש הקוראים בתורה גם בערב, בתום ההקפות. בפרשת "וזאת הברכה", שלושה או חמישה קרואים.

הקריאה ביום: הפרשה האחרונה של התורה, פרשת "וזאת הברכה", החותמת את ספר דברים, היא פרשת השבוע היחידה שמועד קריאתה אינו שבת אלא ביום החג, גם אם חל באמצע השבוע. זוהי הקריאה העיקרית בשמחת תורה. מן הדין, קוראים בפרשה זו חמישה קרואים – כבכל יום טוב. המנהג הרווח הוא שכל באי בית הכנסת עולים לתורה, ולכן חוזרים וקוראים את הפרשה פעמים רבות, ויש בתי כנסת שבהם קוראים בכמה ספרים כדי לזרז את התהליך.

הקורא העולה לתורה לפני אחרון הקרואים, עולה עם "כל הנערים" - כל ילדי בית הכנסת שעוד לא הגיעו לגיל שיכולים לעלות לתורה בעצמם. אלו מתכנסים עמו תחת הטלית הפרושה ומברכים איתו את ברכות התורה. לאחר הקריאה נוהגים לומר "המלאך הגואל אותי" עם כל הילדים. אחרון העולים לתורה הוא "חתן תורה", שזוכה בכבוד לסיים את התורה.

בספר התורה השני קורא "חתן בראשית" את הפרק הראשון של ספר בראשית, ומתחיל בכך את מחזור הקריאה החדש. אחריהם עולה ה"מפטיר" וקורא בקורבנות היום. להפטרה קוראים בארץ את פרק א' בספר יהושע, שגם הוא מהוה התחלה חדשה שאחרי חתימת התורה. פרק זה חוזר פעמים רבות על המחויבות של יהושע ועם ישראל כולו לקיים את דברי התורה שניתנה על-ידי משה רבנו.

ישנם מנהגים רבים ומגוונים שנועדו לכבד ולחבב את התורה והעיסוק בה ביום שמחת תורה - הן על המבוגרים והן על הילדים. בבתי כנסת רבים מקיימים "קידוש" במהלך היום הארוך, לילדים מציעים מיני מתיקה, דגלים וספרי תורה קטנים (אף על פי שאינם כשרים לקריאה בציבור, הרי הם ספרים של ממש, ויש לתת את הדעת שלא יתבזו - כדין ספרי קודש). העליות החשובות - ה"חתנים" - נמכרות בכסף או ניתנות ככיבוד לתלמידי חכמים וחשובי הקהל. כל קהילה לפי מסורותיה העתיקות והמתחדשות.

נושא מתחדש שמעסיק קהילות רבות הוא מקומן של הנשים בשמחת תורה. בעבר, המקום של הנשים בבית הכנסת היה מוגבל ומצומצם למדי. עם התרחבות חלקן של הנשים בעשייה הציבורית בכלל, ובענייני תפילה ולימוד תורה וניהול הקהילה בפרט, התעורר גם צורך להרחיב את חלקן ושותפותן בחגיגת שמחת תורה, מעבר לצפייה הפסיבית בגברים המחוללים וקוראים בתורה. יש הנוהגים לאפשר לנשים לקרוא בתורה, לרקוד עם ספרי תורה בעזרת הנשים, ויש המציעים פתרונות אחרים. נדמה שעיקר ההתחדשות בתחום הזה עדיין לפנינו, והיא נעשית בפסיעות מדודות וזהירות, מחשש לפריצת גדרות ההלכה והצניעות.

הזכרת נשמות

שמחת תורה הוא אחד מן המועדים שבהם מזכירים נשמות. אחרי קריאת התורה ולפני מוסף. היכולת לעבור במעבר חד מהילולת השמחה לכובד הראש הנדרש אינה חידוש ייחודי ליום הזה, אך דומה שבשמחת תורה היא קיצונית ביותר. ייתכן שזו אחת המטרות שלשמה נקבעה אזכרת נשמות דווקא בימי המועד ובשמחת תורה בפרט. כדי לזכור את שאינם עמנו, להיזכר בתוך הילולת השמחה גם בסופיות החיים, באחריות וברצינות וכובד הראש המתחייבים מכך.

נהוג שרק מי שאביו או אמו נפטרו משתתף בהזכרת הנשמות האישית, ובמקומות רבים יוצאים שאר הקהל מבית הכנסת. אזכרת נשמות כללית נעשית לאחר הפרטית, ובה מזכירים נשמות של קהילות הקודש שמסרו את נפשם על קדושת השם במשך הדורות - קדושי השואה, חללי צה"ל, ויש מקומות שבהם מזכירים גם נשמות הנפטרים מבית הכנסת במשך השנים.

תפילת גשם

בתפילת מוסף מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכה השנייה של תפילת העמידה, וממשיכים בכך עד יום טוב ראשון של פסח, שבו מתפללים "תפילת טל" ומתחילים את עונת האביב והקיץ. כחלק מהתחלת הזכרת הגשמים, אומרים פיוטים העוסקים

בירידת הגשמים, והם מכונים "תפילת גשם". יש הנוהגים לאומרה קודם לתפילת מוסף ויש האומרים אותה בחזרת הש"ץ.

מתחילים לבקש על ירידת גשמים רק כעבור שבועיים, בז' במרחשוון. הסיבה הידועה ביותר לכך היא שביקשו לאפשר לעולי הרגל – גם הרחוקים ביותר – לחזור לביתם לפני תחילת הגשמים הראשונים.

מסיימים את חגיגות שמחת תורה בציפייה לשנה ברוכה וגשומה, הן במישור הבסיסי של ירידת הגשמים ופוריות האדמה, הן במישור הרחב יותר של הפרנסה בכללותה, והן במישור הרוחני, של פריחה, יצירה ופוריות בלימוד התורה, ובקניין החוכמה.