גלגל החיים: גם השנה קין ירצח את הבל
האמנם אין חדש תחת השמש? אנחנו עם עתיר זיכרונות - אבל כל אחד בוחר לספר לעצמו את הסיפור שלו. כדאי שנבחר בקפידה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כעם, כדי להגדיל את הבחירה. למשל, בסוגיית איראן
עוד בערוץ היהדות - קראו:
כן, חוש הומור היה לה, לחמותי (תקנאו), אך עם זאת, היה בה צער אמיתי ועמוק על כך שחייבים בכל שנה לחזור על אותן הטעויות. שאין לנו אפשרות לתקן את העבר; אותו עבר הידוע מראש ועתיד לבוא. "הבל הבלים" הגדיר שלמה המלך את העבר-העתידי ב"קהלת" (שלא בכדי קוראים דווקא בחג הסוכות). "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם... מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".
לאן אנחנו מתקדמים?
קהלת מתאר את מעגליות הזמן, אך הזמן מתעתע בנו. בחוויה היומיומית, הזמן הוא ליניארי. אנו צועדים עם היומן יום אחר יום, שנה אחר שנה, מתבגרים, מזדקנים - ועוד לא נמצאה הדרך לעצור את הזמן מלכת (בוטוקס לא נחשב).
לעומת זאת, בחוויה הרגשית שלנו, הזמן הוא נקודתי – אוסף של רגעים שנחרטו בנפשנו, ומנצחים על החיים שלנו. יש זיכרונות ילדות המפעמים בנו ונשארים חדים יותר מהאתמולים שלנו. שנים שלמות יכולות "להיעלם" ולא להשאיר בנפש שום רושם, לעומת אותם רגעים וחוויות המספרות, בסופו של דבר, את סיפור חיינו. הליניאריות של הזמן מאבדת משמעות לחלוטין.
מעגליות הזמן המתוארת בקהלת, מבטאת את התפיסה הקיומית של הזמן - מעגל השנה, מעגל החיים, גלגל הזמן. במעגל אנחנו לא מתקדמים, אלא שבים על פעמינו שוב ושוב. סוף הוא לא התחלה של משהו אחר, אלא לעיתים קרובות התחלה של אותו הדבר בדיוק. ייאוש. כך, אותן החוויות שנחרטו בנו, מפעילות אותנו וממחזרות את עצמם. התפאורה אולי שונה, וגם הגיל - אך החוויה היא אותה חוויה, ורבותיי ההיסטוריה חוגגת.
אז בשביל מה כל זה? האם יש לנו בכלל שליטה על מה שקורה? איפה הבחירה שלנו, אם הכל ידוע מראש? נראה לי שאת התשובה נדע רק כאשר נבין איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו, ואלו חוויות מניעות את הסיפור שלנו. זה נכון ברמה האישית וברמה הלאומית גם יחד.
תבחרו את הסיפור שלכם
קחו לדוגמה את "האיום האיראני", כפי שמגדירים זאת העיתונאים שחושבים כי תפקידם להוציא אותנו מאימת השאננות הקיומית. הכותרות מנגנות לנו מיידית על הזיכרון הקולקטיבי: אנחנו עם עתיר סיפורים, ויש לנו זיכרונות רבים - אבל כל אחד בוחר לספר לעצמו את הסיפור שלו. חלק עורכים השוואה מיידית בין אחמדיניג'ד להיטלר. אחרים מוצאים כי השם של האייתולה עלי חמינאי מזכיר מאוד את 'המן' (הרשע) ופותחים בתענית. יש מי שלא מבזבז זמן על ספקולציות, ורץ להעיר את הסבא מקברו, כדי שיחתום על טופס שיאפשר להשיג דרכונים פולניים לכל המשפחה.
לעיתונאים יש תפקיד חשוב בנוגע לסיפור שהעם מספר לעצמו – אבל לכל אחד מאיתנו גם יש אחריות אישית. כשיצאתי (או ליתר דיוק, נכנסתי) למסע בנבכי המוּדעות, נדהמתי לגלות שהזיכרונות שלי השתנו. לא שאלה שהיו לי נעלמו, אך נוספו זיכרונות אחרים, שהתת-מודע שלי בחר להעלים ממני, כי הם לא תאמו את הסיפור שסיפרתי לי על עצמי. בסופו של דבר, הזיכרונות החדשים שינו את חוויית הזיכרון הכללית ואפשרו צמיחה, וחשוב מזה - בחירה. נוכחתי שהכל באמת ידוע מראש – אבל פתאום נפתחה בפניי אופציה ללכת לכיוון אחר.
כדאי שנבחר בקפידה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, כעם. "כל ישראל ערבים זה לזה" זו עובדה. נכון שהעיתונות מכוונת זרקורים על זיכרונות מסוימים כדי להניע אותנו לפעולה - אבל לכל אחד מאיתנו יש אחריות אישית לעבודה עצמית - לא דתית, אלא רוחנית - כדי להגדיל את הבחירה בסיפור שאנו מספרים לעצמנו כעם.
הרי גם אם נינצל, וגם אם חלילה... לא נינצל, אנחנו ממחזרים היסטוריה, ויש הבדל תהומי בין המן להיטלר, ויש הבדל מהותי בין מי שהיינו אז - עם מפוזר בין הגויים לפני למעלה מאלפיים שנה, או לפני שישים שנה באירופה - לבין מי שאנחנו היום: עם חופשי, במדינה חופשית עם בחירה חופשית. כמו שאמר רבי נחמן: "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך, ודע כי מחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות".
ואם נהיה מודעים לבחירותינו – אולי נגלה כי בכל זאת יש תחת חדש השמש.
לפנייה לכתב/ת 
