חילונים ודתיים: כבר לא שתי עגלות

במפגש ההיסטורי בין החזון איש לבן גוריון, השמיע החזון איש את אמירתו הידועה על שתי העגלות – העגלה המלאה של הציבור הדתי, מול העגלה הריקה של הציבור החילוני. אמירה זו קוממה חילונים רבים, שסברו שעגלתם מלאה בערכים ובתוכן לא פחות מזו של הדתיים. אולי אפשר להציע משל אחר ליחס בין שתי הקבוצות, שיהפוך את הדברים למובנים יותר: במקום שתי עגלות, שני מחנות. מחנה נופש מול מחנה אימונים.

הציבור החילוני הליברלי מתייחס באופן עקרוני לעולם כאל מחנה נופש. במחנה נופש שורר כלל אחד: עשה מה שלבך חפץ, ובלבד שלא תפגע באחרים. באופן טבעי, כל אדם יפעל לפי נטיותיו האישיות. יהיו כאלה שיבקשו להוסיף ידע וחכמה, אחרים יחפשו דרכים לשפר את חייהם של הנופשים במחנה, ואחרים פשוט ייהנו ויבלו כמה שיותר.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

דוקטור נתניהו ומיסטר אחמדינג'אד

עַמְךָ הספר  - מיומנה של מוכרת בחנות ספרים

מחנה נופש הוא ללא ספק מקום נעים, אבל החיסרון שבו הוא שרובם של הבאים אליו יצאו ממנו כפי שנכנסו, מבלי להפוך לאנשים טובים או איכותיים יותר. המחנה אינו מציב דרישות כלשהן, ומי שרוצה לשפר את עצמו יצטרך לעשות זאת באופן אישי; ובדרך הטבע, רוב האנשים יעדיפו חיים נוחים של הנאות ובילויים על פני עבודה אישית תובענית.

יתרה מזאת, ההדרכה של "עשה מה שלבך חפץ", יוצרת אווירה של מתירנות ונהנתנות, ששמה את האגו של האדם במרכז, ופעמים רבות גורמת לאנשים להתעלם מהתנאי המגביל של "ובלבד שלא תפגע באחרים". מי שהכלל העליון בעולמו הוא החופש, יתקשה להגביל את עצמו כשאחרים עומדים בדרכו למימוש שאיפותיו.

לעומת זאת, הציבור הדתי רואה את העולם כמחנה אימונים - צבאי, ספורטיבי או כל אימון אחר. מטרתו המוצהרת של מחנה האימונים היא לעצב אנשים מסוג מסוים, ולשם כך הוא מציב שני דברים שאינם מצויים במחנה הנופש: חזון ודרך. החזון הוא דמותו של האדם האידיאלי, אותו רוצה המחנה ליצור (- חייל, ספורטאי וכדומה), והדרך היא ההכוונה כיצד להגיע לכך.

מי שבא למחנה האימונים, יודע שעליו לוותר על חירותו האישית, ולהיכנס למשטר תובעני של דרישות, חיובים והגבלות. הוא יכול כמובן לחפף ולהשתמט מהן, אבל אז לא יזכה להגשים את החזון. לעומת זאת, מי שיפעל בהתאם להוראות ולהכוונה, יזכה להפוך לאדם איכותי יותר. אין ספק שמחנות אימונים מוציאים מתוכם חיילים וספורטאים ברמה גבוהה, הרבה יותר מאשר מחנות נופש.

איפה האדם האיכותי

העולם הדתי נותן לאנשיו את אותם הדברים המאפיינים מחנה אימונים, בניגוד למחנה נופש: חזון ודרך, הן ברמה האישית והן ברמת החברה. הוא מציב דמויות מופת ומודל לחברה אידיאלית, ומספק את ההדרכה כיצד להגשים אותם. דתיים רבים אינם מקפידים למלא את ההוראות, וממילא נופלים הרחק מהאידיאל; אבל מי שבוחר ללכת בדרך, יהפוך בסופו של דבר לאדם איכותי יותר.

רבים יחלקו כמובן על חזונה של הדת, וימצאו בו פגמים וחסרונות למכביר; אבל הם ייאלצו להודות שהדת אכן מצליחה להגשים חזון זה. בדומה לכך ניתן לטעון שלהיות חייל או ספורטאי מקצועי זה דבר שלילי ופסול (כי חיילים הורגים אנשים, למשל), אבל אין חולק על כך שמחנות אימונים אכן מצליחים ליצור חיילים איכותיים, באופן שמחנות נופש לעולם לא ייצרו.

אותם חזון ודרך, הם בדיוק מה שחסר כיום בציבור החילוני. לא שאין אצלו אידיאולוגיות וערכים למיניהם; יש ויש, אבל כל זמן שהללו חוסים תחת המטריה של הכלל "עשה מה שלבך חפץ", הערך שלהם יהיה כמסגרות התנדבותיות בלבד, שרק מעטים בוחרים להתמסר אליהן ברצינות. אם החופש הוא הכלל העליון, ואם אין שום דבר גבוה יותר מהאדם עצמו, הרי שניסיונה של האנושות להתעלות, דומה לנסיונו של הטובע בבוץ למשוך את עצמו מעלה בשערות ראשו. אמנם בעבר היו אידיאולוגיות חילוניות שדחקו את חירות הפרט לטובת חזון ודרך משלהם, כמו הסוציאליזם, אבל הללו התפוררו מזמן תחת הבטחת החופש המשכרת של הליברליזם.

הדת היום היא היחידה המעזה להציב לאדם חזון ודרך מחייבים, וממילא היחידה שיכולה לעצב אנשים ולשנות אותם לטוב או לרע.

כמובן, יש הרבה מקום לדון על טבעו של האדם, ואם החופש יוביל אותו להשתפר או להידרדר, ומהם החסרונות של מחנות אימונים וחזונות דתיים. אבל אני חושב שהמשל שתואר כאן יכול לשמש כבסיס לדיון ולהבנה טובה יותר של שתי הגישות.

הכותב דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג שלו - לחצו כאן   

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il