זקוקים למדינאים, לא לתעמולנים

המסע של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאו"ם הוכתר בהצלחה יתרה, שוב. "המסר עבר", דיווחו שופריו של ראש הממשלה. אך בעודם נסחפים בדברי שבח וקילוסין, רבים ממעריציו שוכחים שרטוריקה נבחנת ביכולתה לשכנע את נמעניה. כאשר זוהי אמת המידה, מתגלה הכישלון של נתניהו בכל היקפו. הוא רושם כישלון מהדהד בקרב אומות העולם ומנהיגיהן.

עובדה זו אינה מרשימה פרשנים פוליטיים רבים הפועלים במחוזותינו. הם קובעים שמעולם לא קם לנו מנהיג בעל יכולות ורבאליות כמו נתניהו. במהלכו של מבצע "עופרת יצוקה" הם הצמידו לו את התואר המחמיא "מכונת הסברה של איש אחד". רבים מהם ממקמים אותו הרבה לפני חיים הרצוג, אנגלו-סקסי בתרבותו, אירי במוצאו, הפרשן הצבאי המיתולוגי ונשיא המדינה השישי. הם יאמרו שאפילו אבא אבן, שר החוץ האגדי שלנו, שבנוסף לאנגלית המהוקצעת שבפיו, המתובלת בניחוח בריטי-קמברידג'י, האיש שלט בשבע שפות נוספות, אינו משתווה לנתניהו בתחום זה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מאכילים אתכם בסיפורי סבתא / סתיו שפיר

עַמְךָ הספר /  נעמי, מוכרת בחנות ספרים

אך לאחר שהאבק מתפזר, ראש הממשלה הרואה עצמו כקברניטה המיומן של ספינת ההסברה שלנו בארצות נכר, נוחל מפלות חוזרות ונשנות בניסיונותיו להנחיל את עמדותיה של ממשלתו למנהיגי העולם ולאזרחיהן. גם מסע הצלב שהוא עורך נגד מאמציה של איראן להצטייד בנשק גרעיני, לא מניב את התוצאות המיוחלות. הוא אינו מוכן להסתפק בסנקציות נגד איראן. הוא רוצה לגייס את מנהיגי העולם, ידידי ישראל, למלחמה נגדה, משהו בנוסח מלחמת המפרץ השנייה. דומה שמאמציו הבלתי-נלאים בתחום זה פועלים כבומרנג נגדנו: מאמציו עלולים לפגוע בנחישות שהם מגלים מול איראן, וזאת מתוך חשש שייתפסו בעיני הציבור שלהם ובעיני העולם הערבי כמי שפועלים תחת תכתיביו של ראש ממשלת ישראל.

אך הכישלון אינו נקודתי. זה זמן ממושך שמאמציו של הקברניט של ספינת ההסברה, שנועדו להבטיח תמיכה בעמדותיה המדיניות של ממשלתו, מקרטעים, וזו בלשון המעטה. נתחיל באירופה. למעט מפלגות פשיסטיות המסוות את השנאה האנטישמית ליהודים בשנאה יוקדת למוסלמים, אירופה הולכת ומתרחקת מישראל. ההתנגדות הופכת כה עמוקה, כה מושרשת, עד שמאמציו של נתניהו לעשות נפשות לעמדותיו רק מגבירה את תחושות העוינות כלפינו. הדבר לא פוסח גם על בעלות בריתנו המסורתיות. כפי שדווח בזמנו, הנשיא הצרפתי לשעבר סרקוזי אמר לאובמה שהוא "אינו סובל את נתניהו ושהאיש שקרן". התבטאות דומה באה מפיה של הקנצלרית, אנגלה מרקל: " ני רותחת על נתניהו ולא מאמינה למילה שלו". גם הבריטים, הידועים כמי שאמונים על לשון מעודנת הסירו את הכפפות: הם מיחסים לנתניהו "היסטוריה של שימוש בהסתה הפלסטינית כטקטיקת עיכוב בשיחות השלום".

נתניהו בעצרת האו"ם. איפה המעשים?(צילום: רויטרס)

לצד התבטאויות אלו, אירופה נוקטת צעדים אופרטיביים: האיחוד האירופי, כך דווח, עומד לחייב סימון מוצרי התנחלויות. גם הרחוב שם אומר את דברו. קשה לציין אירוע תרבות כלשהו החוגג את הישגיה המרשימים של ישראל בשדה המדע, התרבות והאמנות בנכר שאינו מלווה בהפרעות ובמשמרות מחאה.

מבחן המנהיגות של משה רבנו

אך מה יש לצפות מאירופה, יש יאמרו, שהרי האירופאים תמיד היו אנטישמיים. נניח. מה נאמר על מעוז התמיכה המסורתי של ישראל, ארה"ב? גם שם נתניהו מתקשה להלך קסם על שומעיו. כך לדוגמה, כישוריו המילוליים לא עושים רושם רב על צמד הקלינטונים; להיפך, המפגשים שלו עמם – כאשר ביל היה נשיא, ועתה כאשר הילארי ממלאת את תפקיד מזכירת המדינה - רק החמירו את משבר האמון. ואילו הנשיא המכהן, אובמה, מחפש כל תירוץ אפשרי כדי להתחמק ממגע עם ראש הממשלה.

נדמה שלא זו בלבד שהפגישות בין השניים עד כה לא תרמו לכך שאוזניו של הנשיא תהיינה כרויות יותר לטיעוניו של נתניהו, הוא הולך ומפתח רתיעה כלפיו. רתיעה זו מתגברת נוכח ההתערבות הבוטה וסרת הטעם של נתניהו בבחירות הפנימיות בארה"ב לטובת המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, שותפו להשקפת עולם כלכלית ומדינית. אך לא זו בלבד, התערבותו של נתניהו יוצרת עוינות שחוצה מחנות פוליטיים והיא גם אינה משרתת את רומני.

אז מה ניתן ללמוד מהרקורד של נתניהו בתחום ההסברה? ובכן, יהיה זה לא נכון ובלתי הוגן להטיל ספק בכישוריו בתחום. האיש אכן ניחן ביכולות רטוריות גבוהות ובאמתחתו פעלולים לרוב. רבים זוכרים כיצד ייצג בכישרון רב את ישראל במלחמת המפרץ הראשונה. הראיון שנערך עמו בזמנו על ידי רשת ה-CNN, כשאת פניו מסתירה מסכת גז שנועדה להגן עליו מפני טילי הסקאד העיראקיים, היה מופת של הישג תקשורתי.

אבל יכולת רטורית, משובחת ככל שתהיה, אינה תחליף למנהיגות; גימיקים תקשורתיים, יצירתיים ככל שיהיו, אינם תחליף לתעוזה מדינית. המשא ומתן עם הפלסטינים תקוע, וחלקה הגדול של האחריות לכך היא שלו. כמו כן, היוזמה הערבית של 2003 המבטיחה שלום כולל עם העולם הערבי תמורת הסכמה ישראלית לכינונה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה נופלת על אוזניות ערלות בירושלים. שום להטוטן של מילים, מוכשר ככל שיהיה, אינו יכול להסביר את סירובה של ממשלת ישראל לבחון בחיוב את האפשרויות המבטיחות הגלומות ביוזמה זו. כדי לעלות על הדרך הזו, ישראל זקוקה למדינאים, לא לתעמולנים; היא זקוקה להנהגה, לא להסברה. היה זה הנשיא פרס שהיטיב לנסח לאחרונה את הדברים: "הסברה היא דבר חשוב, אבל מדיניות נכונה היא ההסברה הטובה ביותר".

דברי הימים הרחוקים שלנו מספקים מקור בלתי נדלה לתובנות עמוקות בהקשר זה. והנה אחת מהן: המנהיג של העם העברי בכל הזמנים, משה, היה כבד פה. לקות זו, יודע המקרא לספר, לא פגמה ביכולת ההנהגה שלו. מאז חלפו אלפי שנים. אנחנו חיים בעידן שונה בתכלית, פוסט-מודרני. ניתן לעשות הכול, כך נדמה, באמצעות מילים. אך הכישלון הצורם של נתניהו למכור את מרכולתו החבוטה בשוק הפוליטי הבינלאומי מלמד שעדיין יש בכוחה של המציאות הקונקרטית להגביל את כוחן של מילים המבקשות להתעלם ממנה.

פרופ' יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון ומכון ון ליר בירושלים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il