השבוע לפני: כשנתניהו וערפאת לחצו ידיים
שמיר תקף את יורשו בראשות הליכוד על הסכם וואי לפני 14 שנים ופולארד קרא לנתניהו "בוגד". וגם: בחיפה עלו על הגגות לראות את ספינת המלחמה המצרית שהפגיזה אותם, תחנות הדלק נפתחו בשבת והרקדנית שהתפשטה במועדון חטפה קנס
כמה רחוק נראה סוף אוקטובר 1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת החליפו לחיצות יד וחיוכים. יחד עם נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון הם חתמו על הסכם לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים. היה זה הסכם וואי, שנועד להסדיר את יישום הפעימה השנייה הקבועה בהסכמי אוסלו.
השבוע לפני, כתבות קודמות:
בימים שבהם נזכרים גם ברצח רבין, האיש שהחל בתהליך אוסלו, המשא-ומתן עם הפלסטינים לא קיים וחלק מסעיפי ההסכם בין נתניהו לערפאת, שנחתם השבוע לפני 14 שנים, לא ממומשים או שבוטלו מסיבות שונות.
בהסכם וואי ישראל הסכימה לנסיגה בשלבים מ-13 אחוזים משטחי הגדה, בתמורה לצעדים שינקטו הפלסטינים, כגון הגברת המאבק בטרור, הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני ומעצר מחבלים.
הדרך להסכם וללחיצת היד בין נתניהו לערפאת לא הייתה קלה. כמה ימים לפני החתימה על ההסכם הודיעו הישראלים למזכירת המדינה האמריקנית מדלן אולברייט,
שאם לא תצליח לשכנע את הפלסטינים לוותר בסוגיות המרכזיות - שינוי האמנה הפלסטינית והסגרת או כליאת מבוקשים - לא יהיה הסכם והם יארזו את המזוודות. ואז הופיע באחוזת וואי הנשיא קלינטון, שהצליח למנוע פיצוץ.
בסעיפים הנוגעים להסדרי הביטחון בהסכם הביניים, הסכימו הפלסטינים לנקוט את כל הצעדים הנחוצים כדי למנוע פעולות טרור, פשע ואיבה נגד הצד הישראלי, נגד בני-אדם הנמצאים תחת סמכותו של הצד הישראלי ונגד רכושם - בדיוק כפי שהצד הישראלי הסכים לנקוט את כל הצעדים הנחוצים כדי למנוע פעולות טרור, פשע ואיבה המכוונות נגד הצד הפלסטיני.
הפלסטינים הסכימו להוציא אל מחוץ לחוק ארגוני טרור ולהיאבק בהם. שני הצדדים סיכמו גם לחדש באופן מיידי, על בסיס מואץ, את המו"מ על מעמד הקבע, ולעשות מאמץ נחוש להשיג את היעד ההדדי של הגעה להסכם עד 4 במאי .1999 המו"מ, על-פי ההסכם, היה צריך להיות רצוף וללא הפסקות. עוד סיכמו הצדדים על הפעלת נמל תעופה ונמל ימי ברצועת עזה וגם על מעבר בטוח בין הגדה לעזה.
והיה אז בכיר בממשלה שאמנם בירך, אבל המשיך להסתייג מיו"ר הרשות הפלסטינית. שר החוץ דאז, אריאל שרון, אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" אחרי חתימת ההסכם כי דעתו על ערפאת לא השתנתה. "תהליך שלום הוא קשה כמעט כמו מלחמה, אבל החלטנו, למרות הכאב, לעשות כל מאמץ להגיע לשלום, תוך הבטחת ביטחון מירבי למדינת ישראל ולתושביה".
לצעד של נתניהו הייתה ביקורת מתוך הליכוד - מצד ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר. במאמר תחת הכותרת "רשמים ראשונים מוועידת האוי-וויי" הוא כתב ש"בסיכומו של דבר,
נושלנו מחלק גדול של קרקע המולדת. נגזלה מאיתנו זכות העלייה הבלתי מוגבלת. לעומת זאת, נשארה לאויבינו, בדרכים שונות, מה שהם קוראים 'זכות השיבה'. שוב פעם, קוים הכלל שהפסדנו במשא-ומתן את אשר רכשנו בדמים ובהקרבה".
שמיר גם מתח ביקורת על כך שנתניהו לא הצליח לשחרר את המרגל ג'ונתן פולארד - שאז היה כלוא 12 שנים - ולהשיג מחווה מקלינטון. פולארד אמר אז: "מדינת ישראל שוב הפקירה אותי. אני רוצה הביתה. איזו מין בעלת-ברית זו ארה"ב אם קלינטון לא סומך על מילה של נתניהו? ונתניהו? הוא בגד בי ובמדינה. אם כבר התחיל במהלכים לשחרורי, הוא היה חייב לסיים אותם. אם הוא היה מסרב לחתום, קלינטון, שהיה זקוק להסכם, לא היה נסוג."
1956: כשהפגזים נחתו ליד חיפה
אירוע משמעותי נוסף שעבר על המדינה התרחש השבוע לפני 56 שנים. בסוף אוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני, כאשר כוחות ישראלים, בריטים וצרפתים נלחמו במצרים. כמה ימים לפני פרוץ הקרבות הנשיא גמאל עבד א-נאצר סגר את תעלת סואץ למעבר של ספינות ישראליות והלאים את התעלה. הבריטים והצרפתים מחו, כי חלק גדול ממניות התעלה היו בידיהם.
בתחילת הלחימה הגיעה אל מול חיפה חיפה המשחתת המצרית איברהים אל-אוואל. בלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר בשעה 3:30 החרידה האזעקה את עיר הנמל. ספינת המלחמה המצרית שיגרה פגזים לעבר מפרץ חיפה, אך למרבה המזל הם לא הגיעו לחוף והתפוצצו במים.
לאחר קרב שנמשך כחצי שעה עם צוותי ספינות חיל הים הישראלי נכנעו המצרים והחיילים נלקחו בשבי. תושבים רבים בחיפה עלו על גגות הבתים וצפו בפיצוצי הפגזים ובחילופי האש. בשעות הבוקר הם הבחינו בספינת המלחמה המצרית ועליה דגל לבן. לא היו נפגעים בצד הישראלי ונזק קל נגרם לספינה של חיל הים.
הלוחמים הישראלים הניפו את דגל ישראל על תורן הספינה שהגיעה ממצרים ובמשך שנים היא שימשה את חיל הים הישראלי.
כתב "ידיעות אחרונות" בחיפה, יצחק ווייט, הורשה להגיע לספינה המצרית שהייתה כחמישה קילומטרים מהחוף. הוא תיאר כיצד כ-200 אנשי הצוות שנלקחו בשבי הישראלי ישבו על הסיפונים. כמה מהם היו חבושים ואחד נמצא באלונקה. הקצינים, הוא המשיך בתיאור, היו ממשפחות עשירי מצרים בעוד המלחים מהאספסוף בקהיר ואלכסנדריה. היום קשה לדמיין ספינה של מדינה זרה מפגיזה חוף ישראלי, אבל ארגוני הטרור לא זנחו גם במאה ה-21 את הנתיב הימי בניסיון לפגוע בישראלים.
1980: חומייני נגד קרטר
כמו מדי כל ארבע שנים, גם בסוף אוקטובר 1980 ערכו המועמדים לנשיאות בארצות-הברית הכנות אחרונות ליום הבוחר. הממשל בוושינגטון התמודד אז עם סוגיית החזקתם של 52 בני ערובה אמריקנים בשגרירות ארה"ב בטהרן על-ידי אנשיו של אייתוללה חומייני, בהם הנשיא הנוכחי מחמוד אחמדינג'אד.
קריקטורה של מייק שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" כמה ימים לפני הבחירות בין הנשיא המכהן ג'ימי קרטר למועמד הרפובליקני רונלד רייגן המחישה את הבעיה שבה היה נתון הנשיא הדמוקרטי. בסופו של דבר רייגן הביס את קרטר, ניצח ב-44 מדינות וזכה במספר עצום של 489 אלקטורים. הייתה זו הפעם האחרונה שנשיא דמוקרטי מכהן לא נבחר לכהונה שנייה בבית הלבן. ברק אובמה מקווה שהמשפט הזה יישאר מדויק.
ומה קרה בארץ בסוף אותו חודש? בדיוק כמו היום, הקניות הפכו יקרות יותר - ומאות מוצרי מזון התייקרו בשיעור של 15 עד 20 אחוזים. הסיבה הייתה עלייה במחיר מוצרים המשמשים בתהליך הכנת המזון כמו קמח, ביצים, שמן וגם עלייה במחיר הדלק. בנוסף נרשם מחסור בסוכר בחנויות בשל הביקוש הרב. ספינה ועליה סוכר הייתה אמורה לספק את הביקוש הרב למשהו מתוק.
עוד ב-1980, תושב ערד בן 41 שנגדו הוגש כתב אישום על מעשה מגונה בילדה בת 6, התחמק ממשפט כיוון שהמשטרה הודיעה שהוא נהרג בתאונת דרכים. לרוע מזלו של האיש, עורך דינו הגיע לבית המשפט כדי לברר מה קורה עם משפטו ואז התברר כי הוא בין החיים. השופט הורה לפתוח מחדש את התיק שנגנז.
1968: לתדלק גם בשבת
תארו לכם שאתם נוסעים בשבת, הנורה האדומה במד הדלק נדלקת, אבל תחנות הדלק סגורות. בית משפט המחוזי בתל-אביב קבע בסוף אוקטובר 1968 שניתן לפתוח תחנות דלק בשבת בעיר העברית הראשונה, מבלי שהרשות המקומית תקבע את זמני פעילות התחנה. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, הודיע כי יערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, אבל זה לא עצר את הסטטוס קוו החדש.
באותם ימים חדרו מחבלים מירדן והגיעו עד לבית הספר החקלאי בכדורי. הם הטמינו כמה מוקשים במקום, שניים מהם היו צמודים לעמודי הבטון מתחת לחדרו של תינוק בן חודשיים. למרבה המזל, המוקשים התפוצצו בזמן שהתינוק היה בזרועות אמו בחדר האורחים בבית ולכן השניים לא נפגעו. במערכת הביטחון העריכו אז כי חדירת המחבלים עמוק אל שטח ישראל הייתה מבחינת "הפגנת יוקרה".
ועוד ב-1968, שריפת ענק הפכה את בית הנתיבות בנמל התעופה בן גוריון לשלד חרוך. 30 צוותי כיבוי מכל אזור המרכז ניסו להשתלט על הלהבות בבניין הגדול שבנמל התעופה. על-פי התיאור, עובדים בכו אז כילדים כשראו את המקום עולה באש. בזכות מכשירי קשר שסיפק הצבא נחתו כמה מטוסים בשדה.
1960: משפט הסטרפטיז הראשון
20 שנה בדיוק לפני שבארץ נרשם אותו מחסור בסוכר, תושבי המדינה עמדו בפני יום ללא חלב. הסיבה: מובילי החלב הכריזו על שביתה, כיוון ששכר ההובלה לא עודכן מאז שנת 1954. הפתרון היה שמחלקי החלב, המקבלים אותו מהמובילים, יגיעו למחלבות בכוחות עצמם.
והנה סיפור על ישראלי ששמר שבת וניצל ממעצר - לפחות לכמה ימים. אזרח ישראל ממוצא טורקי, שעל-פי החשד ניסה להבריח לאיטליה משווייץ זהב בשווי רבע מיליארד לירטות איטלקיות, אמר שלא יגיע לבדיקת רכבו שבו הוסתרה המתכת היקרה, כיוון שהוא מתפלל בבית הכנסת. שוטרים איטלקים גילו את הזהב וכשביקשו לעצור את האיש הוא לא אותר. מאוחר יותר התברר כי עזב את איטליה.
המשטרה האיטלקית, דרך האינטרפול, פנתה למשטרת ישראל ולאחר חקירה מאומצת האיש התגלה בביתו ברמת יצחק. בחקירתו הוא טען כי לא ידע שמתחת למכסה המנוע ברכב יש זהב.
ולסיום: מה קורה לאשה שמתפשטת במועדון? בתל-אביב התנהל באותם הימים משפט הסטרפטיז הישראלי הראשון. על ספסל הנאשמים ישבו בעל המועדון יעקב לוין והרקדנית תמר אלקיים. פקד משה מלחי סיפר בבית המשפט כיצד המשטרה חשפה כי במועדון עוברים על החוק: "הסמל כובש נשלח
בבגדים אזרחיים לאולם. הוא קיבל הוראות לשבת בפנים, להזמין משקאות ולשלם כמו כל לקוח אחר - ואם במקום יש מופע ערטול עליו לצאת החוצה ולהודיע על כך לפקד מלחי".
כעבור שעתיים יצא סמל המשטרה החוצה והודיע: "תמר מתפשטת". קצין המשטרה נכנס למועדון בליווי שוטרים ותיאר את שראו עיניו: "ראיתי את תמר בתוך אמבטיה מסתבנת. היא הייתה עירומה לגמרי". אלקיים, שהייתה אז בת 18, אמרה להגנתה במשפט: "אני רקדנית זה שנה שלמה. יש לי סגנון משלי. הופעתי במקום סגור ולא ברחוב". גזר הדין, אגב, היה 40 לירות קנס לבעל המועדון ו-25 לירות לרקדנית.
לפנייה לכתב/ת 
