למה לא הגעתי (ולא אגיע) לעצרת בכיכר רבין
במשך שנים ציפו ממני שאכה על חטא שלא חטאתי. שאשתלב בעצרת שמקדמת את "מורשת רבין" שהיא דרכו של השמאל, לכן נאלצתי לזכור את רצח רבין מחוץ לכיכר. עכשיו הם נזכרו להזמין אותי. יפה מצדם, אבל העצרת הזו כבר מתוייגת כשמאלנית
כיכר רבין הזכירה לי השבוע את החצר של קובי מהיסודי. כל יום הוא היה מזמין את שלושת החברים הכי טובים שלו, לשחק כדורגל אצלו בחצר. תמיד לטשתי עין לכיוון החצר הזאת. התחשק לי להיות פעם אחת מהצד השני של הגדר הלבנה, אבל מעולם לא זכיתי להיכנס. זה היה אירוע סגור ל"קליקה" של הכיתה. הזמן עבר, וארבעת הילדים הגיעו למסקנה שמשעמם לשחק כל הזמן רק עם עצמם, אז הם החליטו להזמין אותי. החלום שלי היה על סף מימוש, אבל סירבתי. הייתם צריכים לחשוב עלי כבר מזמן.
אני מתבונן מרחוק בקהל המתאסף בכיכר. מסתכל על מזכ"ל בני עקיבא, ועל הרב בני לאו, וגם אני רוצה להיות שם. בלי קשר אליהם, כבר 17 שנים אני רוצה להיות שם. שלושת הכדורים ההם, שכוונו אל ראש הממשלה אבל שיסעו את כל החברה הישראלית, פגעו בלב שלי לא פחות מאשר בלבבות שלהם. גם אני רציתי לבכות, לזעוק, לכאוב את כאבה של הדמוקרטיה עם או בלי נרות. אבל הרגשתי לא רצוי.
יכולתי להיכנס, כמובן. אף אחד לא מנע ממני. כל שהיה עלי לעשות הוא להגיד שאני נורא מצטער, שאני מכה על חטא, ושגרמתי לרצח במו ידיי. המתונים יותר היו מסתפקים בהצהרה על התפשרות מדינית, ויתורים למען השלום, ופרטים נוספים שנכללים ב"מורשת רבין". אם אתה רוצה להשתתף באירועי הזיכרון לרצח רבין, אתה צריך להזדהות עם רבין, אחרת אתה בצד של הרוצח. אין אמצע.
אז לא באתי לכיכר. אין לי עניין לדחוף את עצמי בכוח למקום שבו לא מעוניינים בי. זה לא מתוך נטייה להתפלג, ובלי שום רצון להעמיק את הפער בחברה. פשוט לא הותירו לי ברירה. רצח רבין ומורשת רבין היו דבוקים זה לזה, בלתי ניתנים להפרדה, רק שהדבק היה מלאכותי – לא היה הכרח לנצל את האירוע לקידום עמדותיו הפוליטיות של רבין. מחנה השמאל לא השכיל להבין שאם זיכרון רצח רבין באמת חשוב לו, הוא חייב לוותר על אזכור מורשתו של רבין באותה הזדמנות. אני, על כל פנים, נאלצתי לזכור את רצח רבין לבד, עם חבריי למגזר הדתי-ימני.
לא פער שמוחקים ברגע
עכשיו הם נזכרו בי. 17 שנים אחרי, החליטו לשתף את נציגי הציבור הדתי-לאומי בעצרת בצורה משמעותית. נהיה להם משעמם
לארגן אירוע לעצמם, לאחוז מסוים מאוד של החברה הישראלית, אז הם רוצים להזמין עוד חברים. יכול להיות שיש כאן גם רצון אמיתי לתיקון, שסוף-סוף מבינים שהאירוע הזה צריך לדבר אל כלל הציבור הישראלי. אבל פער של כל כך הרבה שנים אי אפשר למחוק כך, ברגע אחד. לא מספיק להגיד "סליחה שלא הזמנו אתכם עד עכשיו, הנה, אתם מוזמנים". הדרת הדתיים עשתה את שלה, ויידרש תהליך של ממש כדי לתקן זאת.
הדתיים עדיין לא מילאו את הכיכר. גם עכשיו, אחרי שביקשו מהם יפה, ואפילו נתנו למזכ"ל "בני עקיבא" דני הירשברג לדבר, לא נצפו בקהל הרבה יותר כיפות מבעבר. מבחינתם, העצרת הזאת כבר מתויגת כשמאלנית. זה האופי שהיא יצרה לעצמה, וכך היא נתפסת. להגיע לכיכר במוצאי השבת פירושו להשתתף באירוע של השמאל. נקודה.
חברי סניף "בני עקיבא" באיתמר לא התקוממו לחינם על השתתפות המזכ"ל שלהם בעצרת. כלומר, באמת לא הייתה להם סיבה להתקומם, כי מארגני העצרת כבר מגלים מוכנות לדבר פחות על מורשת רבין. אבל הרושם הוא אותו רושם, התחושה היא אותה תחושה, האירוע הזה עדיין מזוהה עם "מחנה השלום" ועם דרך אוסלו, עם בסיס איתן במציאות. התקופה שבין י"ב במרחשוון לרביעי בנובמבר עדיין מלווה בציטוטים של הנשיא פרס על דרכו של רבין, ובאמירות של חברי כנסת שמפליגים בשבחה של "דרך השלום". אי אפשר להגיע לכיכר כשאמירות כאלו נשמעות ברקע, זה עדיין נתפס כבגידה בערכי הימין.
אז לא באתי לכיכר, למרות שרציתי. מאוד רציתי. החלום שלי הוא להשתתף במפגן ענק של קריאה לסולידריות ושמירה
על הדמוקרטיה. להיות באירוע גדול בעל עוצמה, חוצה מגזרים. אבל זה עדיין לא זה. אולי זה אף פעם לא יהיה זה. אולי מאוחר מדי. בהחלט ייתכן שהפער שנוצר בלתי ניתן למחייה.
אני מאמין ומקווה שעוד נרגיש בנוח לבוא לעצרת, כאורחים רצויים ואפילו כבני בית ולא כזרים. בינתיים, צריך להפיק את הלקח. כן, גם משמאל.
לפנייה לכתב/ת 
