לכל אשכנזי יש שם, למשל: שלוש-רגליים
רוזנטל שיחק אותה עם השם "עמק ורדים". גם מי שחי בפולין והיה שקולניק (תלמיד חכם) או שניידר (חייט), יצא בזול מרפורמת השמות של הקיסר יוזף. ורק ונצקניקר (מועך פשפשים) וקיסמיך (שק לי), הוכיחו: לא שילמת - לא קיבלת
"ראש-חמור" או "מועך-פשפשים" הם לא שמות שרבים יאחלו לעצמם, אבל אם איתרע מזלכם להיוולד תחת שלטון הקיסר יוזף השני במאה השמונה-עשרה - יש סיכוי סביר שהשמות האלה שימשו גם כשם משפחתכם. וזה רק אחד מהגילויים המעניינים שבשלהם הוענק לפני מספר ימים פרס זלמן שז"ר על עבודה מצטיינת בתחומי ההיסטוריה והיהדות ליותם בן אורן.
<<היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet יהדות>>
בן אורן, בוגר יאס"א - התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות בירושלים, השייך למרכז הישראלי למצוינות בחינוך - החל לחקור את הנושא מתוך רצון להתחקות אחר שורשיו המשפחתיים. "סיקרן אותי מאוד להבין את תולדות המשפחה שלי באירופה", הוא אומר. "בבית הספר לא לומדים מספיק על התקופה הזו. שם המשפחה שלי מעוברת מפנייבסקי, שהייתה עיירה יהודית בפולין. בעקבות ההיסטוריה הפרטית של השם שלי, עניין אותי לחקור שמות משפחה של יהודים במדינות אירופה באופן כללי".
שמות לגביית מסים
במסמכים שנכתבו לפני המאה ה-18, התייחסו השלטונות לנתינים היהודים רק לפי שמם הפרטי ולפי שם האב. "לעיתים הופיעו במסמכים כינויים שעשויים היו להראות כשמות משפחה, אבל השמות האלה לא עברו בירושה מדור לדור", מספר בן אורן. עם הגידול באוכלוסייה היהודית, התעורר הצורך להעניק להם שמות משפחה, כדי להקל על השלטונות לגבות מהם מיסים, ולגייס אותם לצבא. הנחת המחקר של בן אורן הייתה כי ההבדלים בין שמות המשפחה שניתנו לקהילות שונות במזרח אירופה, משקפים את מניעי השלטון ואת היחס כלפי היהודים, ולאו דווקא את ההבדלים בין הקהילות.
המחקר, בהנחיית פרופ' אהרן דמסקי מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, העלה כי בחבלי הארץ שבהם שלט הקיסר יוזף השני, ובעיקר בחבל גליציה, העניקו ליהודים שמות משפחה מתוך ניסיון להטמיעם בשאר האוכלוסייה. כחלק מהרפורמות לטובת היהודים שאִפשרו להם לעסוק בכל תחומי המסחר, והעניקו את הזכות ללמוד בגימנסיה - ביקש הקיסר לתת לבני דת משה שמות משפחה, כמו לשאר נתיניו.
אלא שהפקידים שלו העדיפו לרצות את הממונים הישירים שלהם, יותר משרצו לרצות את הקיסר או את היהודים. בן אורן טוען כי בחירת השמות לא עמדה בראש מעייניהם, והם השתדלו לסיים את מלאכתם במהירות. כך, ברוב המקרים לא היה כל קשר בין הנתין היהודי - לבין השם שנבחר עבורו. לרוב היו השמות בשפה הגרמנית (ולא ביידיש או בפולנית), והורכבו משתי מילים. כך למשל, ניתנו ליהודים השמות: גולדברג (הר זהב), רוזנטל (עמק ורדים) או הימלבלאו (כחול השמיים). בחלק מן המקרים השמות היו תמוהים למדי כמו שוורצווייס (שחור לבן) או דרייפוס (שלוש רגליים).
מר ונצקניקר לא רצה לשלם
במקרים אחרים העניקו הפקידים לנתינים היהודים שמות מגוחכים ומעליבים. לפעמים הייתה אנטישמיות הסיבה לבחירה בשמות הגנאי, ולעיתים הם ניתנו בשל העובדה כי הפקידים החליטו לנצל את ההליך הבירוקרטי, ולדרוש מהיהודים כסף עבור רישום השם. משסירבו היהודים לשלם, נקמו בהם הפקידים באמצעות בחירת שמות פוגעניים. אזלקופ (ראש חמור), אוקסשוונץ (זנב שור), ונצקניקר (מועך פשפשים) וקיסמיך (שק לי) הם רק חלק משמות הגנאי שהיהודים זכו להם באותה תקופה.
בן אורן אומר כי היו כאלה שהתנגדו לשמות החדשים שניתנו להם, אבל לדבריו "לרוב הם העדיפו לא להתייחס לזה בצורה משמעותית, ולדבוק באורח החיים הרגיל שלהם".
בעוד בגליציה שמות המשפחה ניתנו על ידי הקיסר יוזף השני, הרי שבשאר חלקי פולין שמות המשפחה הוענקו על ידי חברי הקהילה עצמה. קהילות פולין לא נחשפו לתהליכי ההשכלה, והשלטונות שדרשו רישום שמות משפחה לצרכי מיסים, גיוס ואחרים - אפשרו לחברי הקהילה לבחור את שמות משפחתם בעצמם.
השמות שנבחרו היו כמעט תמיד קשורים לפן אישי בחייהם של היהודים: שמות שקשורים לייחוס לכהונה וללוויים
(לוין, כ"ץ, סג"ל). שמות שמעידים על מקצועו של נושאם - כגון שניידר (חייט) או שקולניק (תלמיד חכם), שמות טופונימיים, המלמדים על מקומות מוצא (ורשבסקי מוורשה, קרקובסקי מקרקוב), שמות המבוססים על שם האם או האב (אברמוביץ' - בן אברהם, פרומקין - בן פרומה).
איך הגעתם לנתונים האלה?
"הרישומים שבדקנו כוללים רישומי אוכלוסין ונתונים שונים שנאספו על ידי המדינות עצמן, ויש בהם אלפי שמות משפחה. בחלק לא מבוטל מן העבודה, נעשה שימוש במילון כדי לפענח שמות פולניים או גרמניים. גם נעזרנו לא מעט בספרות משנית זרה, כמו ספרים שנכתבו על נושא שמות המשפחה".
לפנייה לכתב/ת 
