השומר הצעיר מחפש תשובה: בני הקיבוץ התחרדו

"אני חושב שקיבוץ בית זרע - זה הקיבוץ עם הכי הרבה חוזרים בתשובה", אומר אחד מבני הקיבוץ, בסצינה מתוך הסרט "הקיבוץ הקדוש", המתעד את מסע החזרה בתשובה של שלושה צעירים בני הקיבוץ. אבל לא רק בית זרע: תופעת החזרה בתשובה של הדור השלישי והרביעי היא כבר חזון נפרץ בקיבוצים, והמייסדים שברחו מבית אבא ומהעיירה היהודית האירופית, מגלים כי נכדיהם מכניסים אל הרעיון הקיבוצי את בית הכנסת - ובעיקר את אלוהים.

<<היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet יהדות>>

• שייקספיר לפני עגנון: מחדל הספרות בישיבות התיכוניות
  

את קבוצת החוזרים בתשובה פגשה נעמית מור חיים על גדות הירדן. "הכרתי אותם דרך מי שהיה אז בן הזוג שלי, שבא מהקיבוץ השכן. הוא למד איתם באותו מוסד, והיה חבר ילדות שלהם. הוא לקח אותי לזולה שלהם בנהר הירדן, ששם מצולם חצי סרט כמעט. בפעם הראשונה או השנייה שהייתי שם, משהו בסיפור שלהם כל כך הדליק אותי, אז אמרתי: פעם הבאה אני מביאה מצלמה".

והיא הביאה, וגם את שותפה לבימוי - נחום גרינברג. "כולם ניגנו, כולם דיברו דברי תורה והזכירו לי את החברים שלי מהבית", מור חיים מספרת. "מה שהדהים אותי זה איך הם הצליחו לסגל לעצמם את השפה כל כך מהר. הם דיברו כמו אנשים שגדלתי איתם, שלמדו משנה מגיל צעיר וגמרא כל התיכון. הם ממש נשמעו לי מהבית, אבל הם לא מהבית. הם הרי מהקיבוץ של השומר הצעיר - והדיסונס הזה הדהים אותי".

מור חיים, כמו גם שותפה נחום גרינברג, גדלו שניהם בבתים דתיים בירושלים. "בדיעבד הבנו שהמסע של הדמויות בסרט הוא בעצם סוג של השתקפות של המסע שאנחנו עשינו כשיצאנו בשאלה. גילינו אנשים בגיל שלנו, מאוד דומים לנו, שהקסימו אותנו. הם עשו את המסע ההפוך. הסיפור הוא בעצם על המסע – איך אתה עובר מנקודה אחת לשנייה, ונשאר אותו בן אדם עם אותם ערכים. משחק הזהויות הזה, שהדור שלנו מכיר היטב".

מור חיים מספרת שהמפגש עם החוזרים בתשובה הבהיר לה עד כמה התהליך שהם עברו דומה לזה שלה. "כמו שאחד מגיבורי הסרט אומר, זה איזה סוג של 'לֶךְ לךָ' - זה לעזוב את המקום שגדלת בו, וללכת לתרבות שונה, לקבל טקסטים חדשים ואמונות שונות. אבל בשונה מאצלנו, לחבורה הזאת יש קשר מאוד חזק לטבע. אני ונחום עירוניים, גדלנו בירושלים. אנחנו לא מרגישים צורך לחיות איפה שגדלנו. אבל אצלם, למרות החזרה בתשובה, מאוד חשוב לחזור ולחיות בעמק. כך שהם גרים אצל ההורים שלהם, או שהם שוכרים דירה בקיבוץ, או בקיבוץ שכן".

זה כמו לראות את אבא שלי מהעיירה

כמו גיבורי הסרט שלה, מור חיים מעידה כי החזרה בתשובה שכיחה בעמק הירדן ובקיבוצים הסובבים את הכנרת

עד כדי כך, שהיא "תופעה שמתרחשת שם כמעט בכל משפחה שנייה", לדבריה.

סרטה מלווה את חייהם של יאיר, ארנון ואודי, בני 37, היושבים מדי יום עם כמה מחבריהם על שפת הירדן. שם הם הופכים ודנים באלטרנטיבות לחיי הקיבוץ החילוניים, ומבררים ביניהם את האפשרות של ההתקרבות לדת. ארנון מתחיל ללמוד בבית מדרש בצפת ונמלא אושר, אך עם הזמן הוא מבין שייאלץ גם להתפרנס, ופותח חומוסייה. אודי חי במושבה כנרת הסמוכה לקיבוץ, ממשיך לעבוד בקיבוץ, ונע בין הוריו האתיאיסטים לאחיו שחזרו בתשובה. יאיר מנסה לחיות באוהל על גדת הירדן, ומחפש התעלות רוחנית. כשהוא מתאכזב, הוא שב לעבוד בענף הנוי של הקיבוץ.

"החוזרים בתשובה שפגשתי היו מאוד אינדיווידואליסטים", מספרת מור חיים. "חלקם מתפללים בבית, חלקם מבקרים בבית הכנסת באפיקים. הם קוראים הרב קוק, והרבה מליקוטי המוהר"ן, אבל הם לא מגדירים את עצמם כשייכים לאף אחד מהזרמים".

איך מקבלים אותם ההורים שלהם, ושאר בני הקיבוץ?

"אנחנו רגילים להתייחס לקיבוץ כמכלול, אך בעצם מדובר על כמה מאות אנשים שלכל אחד מהם יש יחס אחר. גם לפני עשר שנים, כשתופעת החזרה בתשובה החלה לצבור תאוצה, היו אנשים שזה היה נראה להם סוף העולם, והיו כאלה שקיבלו אותה.

"זה כמו לראות את אבא שלי מהעיירה". אחד מגיבורי הסרט ואמו(צילום: הקיבוץ הקדוש)

מור חיים נזכרת בשיחה שהייתה לה עם אחת ממייסדות הקיבוץ, אשה בשנות ה-90 לחייה, שיאיר מטפח לה גינתה. "אישה שברחה מהבית החרדי שלה באירופה, כדי להצטרף להכשרה של השומר הצעיר. שאלתי אותה איך היא מקבלת את יאיר, שכבר גידל זקן ופאות, וחבש כיפה. היא אמרה לי: 'זה כמו לראות את אבא שלי מהעיירה, שלא ראיתי מאז גיל 17'. עוד היא סיפרה, שלאורך שנים בחדר האוכל היא אכלה עם כולם, אבל בבית תמיד הקפידה להפריד בין בשר לחלב.

"מצד שני, כמובן שהיו כאלה שהתקשו מאוד לקבל את הבחירה של ילדיהם. היה להם קשה להבין את הרעיון של התייעצות עם הרב, את הבחירה הפוליטית בעקבות החזרה בתשובה, או אפילו את האמונה כשלעצמה", היא מספרת. "היה להם קשה לתפוס איך ילדים שחונכו בצורה ליברלית ומעודדת מחשבה חופשית, קיבלו על עצמם את הדת, שבעיניהם לא מאפשרת בחירה ומחשבה חופשית. אבל למרות כל הקשיים אף אחד לא ויתר על הילדים שלו, הם כל הזמן ניסו לשמור על קשר ועל הידברות. נדמה לי, שבסופו של דבר ההורים עברו תהליך הבשלה, והבינו שחלק מהתפקיד של הילדים זה למרוד בהם".

מחפשים בכל הכיוונים

מור חיים מספרת כי בתחילת תהליך העבודה על הסרט ניסו למצוא הסבר לאחוז הגבוה של החוזרים בתשובה בקיבוץ: "לכל אחד הייתה תשובה אחרת, וכל תשובה סתרה את זו של הקודם".

אז לא הצלחתם לפצח את החידה?

"בהתחלה רצינו לפצח אותה, ולבסוף הבנו שאנחנו מספרים סיפור ולא מפצחי חידות. שאי אפשר באמת לפצח חידה. תשובות פשוטות זה מה שמקבלים בריאליטי או בפרסומות, ובחיים ברור שהכל יותר מורכב. אפשר להציע כל מיני הסברים: שהם גוררים אחד את השני, שזה בגלל הלינה המשותפת שהם היו הדור האחרון שלה, שזה בגלל השבר האידיאולוגי של הקיבוץ, אבל אני פשוט לא רואה את החיים ככה.

"חוץ מזה, יש פה קבוצה של אנשים שאני מאד מכבדת את החשיבה שלהם, את ההסתכלות שלהם על החיים. אז אני אבוא ואכריע מה הניע אותם? גם הרבה אנשים שגדלו איתי יצאו בשאלה ואחר כך חזרו בתשובה, והצטרפו לזרמים יותר קיצוניים, אז קשה לי להגיד שדווקא הקיבוץ אחראי לתופעות האלו".

מור חיים מנסה להציעה פתרון משלה: "בתקופה של הדור שלנו, הדור הרביעי לציונות, המדינה כבר התבססה, וסוגיות מסוימות שלא היה זמן לגעת בהן קודם - צפות עכשיו. עם קום המדינה וגם לפני כן, כולם ניסו להפוך ל'יהודי החדש', אבל אף אחד לא ידע מהו באמת. ועכשיו, שלושה דורות קדימה, כשיש אוויר לנשימה, הדור שלנו פתאום תוהה אם לא הציבו אותו במשבצת של זהות שלא בהכרח מתאימה לו. לכן, אני חושבת שיש עכשיו הרבה תנועה של חיפוש. לכל הכיוונים". 

לפעמים נמאס להם מאיתנו

"הקיבוץ הקדוש" הוא סרטם הראשון של גרינברג מור חיים. במשך ארבע שנים הם ליוו את החבורה שעל גדות הירדן, ובמהלך העבודה על הסרט איתרו חומרים ישנים המתעדים את הגיבורים. "סטודנט לקולנוע ממכללת עמק הירדן, שפעם הסתובב הרבה בזולה, צילם אותם במשך כארבע שנים לפני שאנחנו התחלנו במלאכה. הסרט שלנו נפתח בסצינה שבה הוא מעביר לנו את החומרים", היא אומרת.

הגיבורים שיתפו אתכם פעולה? הם התמסרו למצלמה?

"היה בינינו דיאלוג מאוד קרוב, ולפעמים נמאס להם מאתנו, והם אמרו - עד כאן. זה קרה לא מעט. ולפעמים

הם נפתחו, ונוצרה שיחה מאוד מרגשת. אני מרגישה שעשינו את הסרט יחד איתם. זה לא שהיינו במאים שבאים עם אג'נדה, ונותנים הוראות. פשוט התלווינו אליהם, למקומות שהם אפשרו לנו להיות בהם יחד איתם".

ואיך הם הגיבו לתוצאה הסופית?

"לחלק מהם היה לא קל עם הסרט. הוא מציף דברים שאולי אנשים מבחוץ פחות רואים. ביום חמישי האחרון ערכנו שתי הקרנות של הסרט בקיבוץ בית זרע. כאמור, יש שם הרבה בתים שחזרו בהם בתשובה, וההתמודדות עם זה לא קלה. אני מאוד מקווה שהסרט מעביר את האפשרות לחיבור, שהוא מראה שלמרות הכאב והמרחק הדורי - דיאלוג בכל זאת אפשרי. אבל לא כולם רואים את זה. מי שחווה את הכאב, רואה יותר את הכאב מאשר את החיבור".

• הסרט "הקיבוץ הקדוש" יוקרן מחר (יום ב') בשעה 21:00 בערוץ הראשון, במסגרת הרצועה "הסיפור האמיתי"
  

• דתיים רעבים לאהבה: טיפול מיני זה לא מילה גסה