כשלו ריד נתן לדיוויד בואי להוביל

האמת היא, שיכולתי לתמצת את הטור הזה לכדי תמונה קטנה אחת. צילום של המדף המאוכלס בדיסקים של לו ריד, מתוך הדיסקייה המפוארת שלי. וזה הולך ככה. 15 דיסקים (זה המקסימום שנכנס במדפים של איקיאה. לו ריד היה חותך את עצמו רק למקרא השורה האחרונה. תמתין עם זה, לו. מקווה שנשאר לך הרבה מקום בזרוע). מרביתם, מצופים בשכבות נדיבות של אבק. בתווך, יש גם כמה איים של ניקיון יחסי. שרשרת האיים כוללת את Magic and Loss, New York, אלבום ההופעה החיה בלונדון (1998) והנקי מכולם - Transformer. יחיד ומיוחד. וגם הסיבה שבגינה נתכנסנו כאן. הילד בן 40, ממש השבוע.

עוד תווי שי ב-ynet:

• ארבעה גברים ובנג'ו: הלהקה שניל יאנג אוהב
• בחירות: בישראל לא מערבבים מוזיקה ופוליטיקה
• אלון מת בסוכות ואיתו הויכוח על ג'ו ג'קסון
  

כל היתר, כאמור, מאובקים למשעי. וזה כולל בין השאר (אניני טעם, הכינו שיני שום, דברי כפירה איומים עומדים להיכתב כאן) את Berlin (במהדורה החדשה!), ואפילו את הוולווט אנדרגראונד. כן, עם הבננה! שתיכנס לכם לעין, פיינשמעקרים.

והעניין הוא כזה. כל אחד מהדיסקים האלה נרכש מכספי הפרטי. עדות מהימנה לכך שלו ריד הוא לא עוד אמן מבחינתי. על כולם חרוש חרשתי. בכולם מזור ביקשתי. ומכל ריף וריף התרגשתי. אני יכול להרצות לכם שעות על גדולתו של לו; על המרדף הבלתי פוסק שלו אחר הסאונד האופטימלי של הדיסטורשן; על ההתעקשות מעוררת ההערצה שלו להישאר בלתי נגיש ובלתי כוכבי; שלא לדבר על הטקסטים, שהם מקור תסכול ונהי לכל פזמונאי באשר הוא.

אבל העובדה היא, שבמבחן הזמן שלי, מרביתם נכשלו. יש אולי יום אחד בשנה בממוצע, שבו אני מסוגל לגייס את תעצומות הנפש כדי להתמודד עם "ברלין". הוולווט אנדרגראונד מעצבנים אותי כבר שנים, מה שהופך את הקלישאה שעל פיה כל מי ששמע אותם הקים להקה, למדאיגה במיוחד. מי יודע כמה אלפי מוזיקאים יומרנים ופוזאיסטים מסתובבים בינינו, תוך שהם ממלמלים שורות מתוך Venus in Furs וחולמים שאנדי וורהול יגלה אותם?

אקורד הסיום, מבחינתי, היה האלבום המשותף של לו ריד ומטאליקה, Lulu, שיצא בשנה שעברה. קקפוניה בלתי נסבלת - לא משהו נדיר בקריירה של ריד - שגורמת לך אמנם לחשוב בהערכה על הקשיש בן ה-70(!) שממשיך לתת בראש, אבל למה לעזאזל בראש שלי?

מה שמחזיר אותנו אל החלק הנקי של המדף. "טרנספורמר", גם היום, הוא עדיין פריט חובה בתפריט המוזיקלי שלי. אלבום נפלא, מטלטל, כובש, חכם, סוער ולא פחות חשוב: מלודי. נעים להאזנה. ולמה? כי הפעם, לו ריד שיחרר. איפשר לשני מוזיקאים גאוניים - דיוויד בואי ומיק רונסון - לקחת את חומרי הגלם הנהדרים שלו, ולהגיש אותם לקהל בדרך שלא מחייבת ייסורים בדרך לגאולה.

הסיבה לכך, כידוע, לא הייתה בחירה מקצועית פרופר של ריד, אלא צוק העיתים. אלבום הסולו הראשון שלו, אחרי עזיבת הוולווט אנדרגראונד, נכשל. הוא היה מסומם. מידת ההשפעה שלו על שוק המוזיקה האמריקאי היתה זעומה. והוא אפילו חזר מניו יורק ללונג איילנד ועבד במשרד רואי החשבון של אביו, רחמנא ליצלן.

Satellite of Love עם ה"פם פם פם" של דיוויד בואי

מנגד, אנחנו מדברים על דיוויד בואי, רגע אחרי ההצלחה ההיסטרית של "זיגי סטארדאסט". במילים אחרות: לא כוחות. מה שאיפשר ללו ריד, ולו לרגע, להתגבר על היהירות והאנטיפתיות, ולחלוק. למרות שגם כאן, אגב, לא דובר ביחסי עבודה הרמוניים במיוחד. בביוגרפיה המצויינת על בואי, שפרסם מארק ספיץ לפני שלוש שנים, תוארו היחסים המתוחים בין השניים, באולפני טרידנט בלונדון.

"יש רק אדם אחד בעל מזג מרושע יותר ממני, וזה בואי", מצוטט שם ריד. ואנג'י בואי נזכרת: "למרות שלו ודיוויד הצליחו ליצור שילוב מבריק, הם התחרו זה בזה כל הזמן בגילום התפקידים של האמנים היצירתיים והמיוסרים". הצלע המגשרת היתה מיק רונסון, היציב שבחבורה. "הוא אדם מעניין", סיפר רונסון על ריד, "אבל אף פעם לא ידעתי מה הוא חושב. בכל אופן, כל עוד אנחנו יכולים להגיע אליו בעזרת המוזיקה, זה בסדר".

וזה היה הרבה יותר מבסדר. הלעגנות והייאוש הטיפוסיים של ריד עשו דרכם גם לכאן, בשירים כמו Make Up, אבל המעטפת הצבעונית והפופית של בואי את רונסון הפכה אותם פתאום לסקסיים ונגישים. ובכלל, כשמדברים על מעטפת, "טרנספורמר" הוא תשובה קלאסית לכל מי שתוהה מהי חשיבותה של הפקה מוזיקלית.

תחשבו רק ש-Andy's Chest ו- Satellite of Love הוקלטו על יד ריד כבר בימי הוולווט אנדרגראונד, אבל לא נכנסו לאלבומי הלהקה וזכו לכסות חדשה של מפיקי "טרנספורמר". ועכשיו, תעבירו בראש את ה"או, ווה, פה פה פה פה פה" של בואי בפזמון של הראשון, ואת ה"פם פם פם" שלו בפזמון של השני. מה היינו עושים בלעדיהם? זוכים לקטע צ'לו מדכא עד אפר של ג'ון קייל? (עם כל הכבוד, וגו').

Satellite of Love כשלעצמו הוא בעיניי אחד משירי הקנאה לאישה המופלאים שנכתבו אי פעם. ולא שחסרו שירים כאלה בהיסטוריה, כן? ומה שהכי מופלא בו, זה שהוא לא מדבר על הקנאה גופה, אלא על הדרכים חסרות הסיכוי להילחם בה (כמו לבהות בטלוויזיה כל היום).

זהו כמובן לא היהלום היחיד שכלול ב"טרנספורמר". נזכיר - ובכך נחטא לאלה שלא נזכיר - את Vicious הפותח, שמכניס אותך בבת אחת אל תוך תערובת

הקבס והקסם של האלבום "היכית אותי בפרח", או את שני הלהיטים הגדולים מתוכו, Perfect Day ו- Walk on the Wild Side - דוגמה יוצאת דופן לשירים שככל שיטחנו אותם, כן ירבו וכן יפרצו.

ואם כבר מדברים על מעטפת, בוא נזכיר את העטיפה. בתמונה המתנוססת עליה - שאותה צילם מיק רוק - נראה לו ריד, הניו יורקי הקשוח והבוהמיין, כשהוא מאופר בכבדות ומתבוסס כולו באנדרוגיניות גלאם רוקית למשעי. אין צורך בהסברים נוספים. "השנה התחילה בכך שדיוויד בואי זכה במהירות בהכרה כאחד התלמידים הטרנדיים של לו ריד", נכתב במגזין "בילבורד", "כשהשנה תסתיים, המצב יהיה הפוך לחלוטין". והרווח יהיה כולו שלנו. בהמשך הדרך, ללו ריד יהיו עוד יצירות מצויינות, ואפילו מספר רגעים נשגבים. אבל הם לא יגרמו לי להסיר את האבק, ולהתחבר אליהם עוד פעם. פה-פה-פם.