הקרב על התודעה: אל תהפכו ניצחון להפסד

לפחות חמישים אחוז מתוצאות המלחמה תלויים בקרב על התודעה. במלחמת יום הכיפורים, אחרי הפסקת האש, כאשר ישבנו (לוחמי הצנחנים) באזור בתי הזיקוק של העיר סואץ, וסגרנו על ארמיה שלוש המצרית - הכריז אנואר א-סאדאת בקהיר על ניצחונה של מצרים במלחמת "אוקטובר". שאלו אותו עיתונאים, הכיצד הוא מכריז על ניצחון, שעה שצה"ל יושב על הכביש סואץ-קהיר בק"מ ה-101? תשובתו של סאדאת מעוררת בי צמרמורת עד היום: "לכו ותשאלו בתל אביב, שם אומרים שמצרים ניצחה".

• למה "עמוד ענן"? ההגנה שמלווה את ישראל עוד מהמדבר
  

הניצחון בששת הימים, ובמבצעים כמו החילוץ מאנטבה, הרגילו את התודעה הציבורית הישראלית לרמת ציפיות כל כך גבוהה, שכל ניצחון סביר עלול להיתפס ככישלון, והאווירה בישראל עלולה לספק לאויב תחושת ניצחון שקרית, גם כאשר הוא מפסיד על פי כל קנה מידה. הם לא יודו בכישלון.

מחלה עתיקת ימים

לאמיתו של דבר, הניצחון שלנו במלחמת יום הכיפורים היה גדול בהרבה מזה של ששת הימים. בהתקפת פתע כמו זאת של יום הכיפורים ההוא, קרסה צרפת הגדולה ב-1940 ונכבשה כליל לארבע שנים. ישראל הצליחה להפוך את הקערה, ולנצח בתוך 3 שבועות, והניצחון ההוא הביא את אויבינו לחיפוש דרכים אחרות להחליש אותנו – אם בדרך ה"שלום", ואם בדרך הטרור, שבתפיסתן אינן סותרות כלל, אלא משלימות זו את זו. את דרך המלחמה העיקרית של התנגשות בין צבאות בשדה הקרב, הם זנחו בגלל הניצחון הכביר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

אבל הבכי והוויכוחים בתוכנו על "המחדל", עם כל חשיבותם לתיקון הפגמים, העניקו לאויב "ניצחון" בחינם, במקום כישלון מהדהד. כך קרה לנו שוב ושוב. כאשר אני קורא בתורה על תלונות בני ישראל אחרי הנס המופלא של יציאת מצרים, אני מבין שהנטייה הישראלית הזאת היא מחלה עתיקת ימים אצלנו, ולא תופעה חדשה.

כבר ניצחנו

הקרב על התודעה הישראלית חשוב לא פחות מהתוצאות בשטח, כי באמצעות התודעה הישראלית החופשית, מחפש האויב "ניצחון" פסיכולוגי, שיחפה על כישלונו בשדה הקרב. ביום הראשון של "עמוד ענן" (שם הלקוח מן התנ"ך, מהופעת ה' לישועת ישראל ביציאת מצרים) הצליח חיל האוויר לפגוע ברוב עמדות השיגור והמחסנים של טילי פאג'ר 5, שהיו האיום האסטרטגי של חמאס נגד "מדינת תל-אביב". זהו ניצחון גדול מאוד.

אחרי ההישג של הפגיעה במפקד צבא הרשע, וההישגים יוצאי הדופן של "כיפת ברזל" - יש לנו כבר ניצחון ברור במערכה. אויבינו יעשו הכל כדי לטשטש ניצחון זה, וכדי לעורר קינות ומחלוקות בתוכנו על "פגיעות בגוש דן", וביעדים אסטרטגיים, או פיגועי טרור מזעזעים.

כך היה גם בפרוץ מלחמת לבנון השנייה, כאשר השמיד חיל האוויר את מערך טילי "זילזל" בלבנון. אולם האווירה הציבורית בתוכנו גימדה את הניצחון הזה, כמו את הפגיעה הקשה בבונקרים ברובע דחייה, ואת העמידה המופלאה של תושבי הצפון, והבליטה את המחדלים – מצד אחד למדנו לתקן ולשקם את צה"ל, וזה הישג היסטורי. מאידך, הענקנו ניצחון פסיכולוגי חינם לשייך המסתתר בבונקרים, ומתראיין משם אחרי שקורא היטב את כל מה שמתפרסם אצלנו.

האויב מבסס את ניצחונו עליכם

אני מפציר במעצבי האווירה הציבורית – אל תהפכו ניצחון לדיכאון, כי האויב מבסס את הקרב שלו על התודעה במידה רבה עליכם. שלושה דברים עלולים במיוחד להביא לכישלון בקרב על התודעה, ועל שניהם מבוססת האסטרטגיה של האויב מדרום ומצפון:

תמונות קשות של הרוגים אזרחים, ובפרט של נשים וילדים, בין אם הם ישראלים או פלסטינים, הם חומרי נפץ, שעלולים להפוך תודעה על פניה. לאויב לא חשוב כלל אם אלה ילדים שלו או שלנו – העיקר שייצרבו היטב בתודעה, ובעזרתנו "הנדיבה". תמונות הילד מרפיח שנהרג באש פלסטינית, צרבו להם "ניצחון" שקרי בתודעה העולמית. חודשים ושנים עברו עד שהוכיח ד"ר יהודה דוד את צדקתנו במשפט בצרפת. אולם הנזק העיקרי כבר נגרם בקרב על התודעה, ורק מעטים עקבו אחרי המשפט.

כותרות ודברי הבל על חרדה ובהלה: אך טבעי שאנשים נבהלים וחרדים וגם מביעים זאת בקול רם, וזה בסדר גמור. אבל מי ששם מילים אלה בכותרות מסייע לתעמולת האויב.

התמשכות המלחמה: האויב יתאמץ למשוך את הירי זמן רב ככל האפשר, ולעורר לחץ והיסטריה בקרבנו (עם כותרות ומאמרים בהתאם), דווקא מכיוון שהמלחמה הזאת נפתחה בניצחון ישראלי משולש – חיסול מדהים ומדויק, פגיעה מסיבית בטילי פאג'ר 5, והצלחה גדולה של "כיפת ברזל".

בנוסף אורבת לנו הסכנה של המתח הפוליטי בתוכנו – צריך לציין לשבח את כל מנהיגי המפלגות, שהניחו הצידה את המאבק הפוליטי, אבל התמשכות המערכה עלולה להעמידנו במבחן קשה מאוד.

ועוד דבר: "ציפיות בשמי מרום", מולידות כמעט תמיד,

אכזבה עמוקה. אי אפשר לחסל את כל יכולת הירי של האויב. גם אם כובשים את כל השטח ומחזיקים בו זמן רב, הם יעברו לפעולות טרור, גם בעזה, וגם בתל-אביב. ישראל גם לא צריכה להקריב חיי לוחמים כדי להחזיר את אבו מאזן לשלטון בעזה.

כשם שאין כבישים בלי תאונות, כך אין מלחמות בלי הרוגים. המבחן הוא במאמץ להורדת מספרם במידה ניכרת, ובהשתדלותנו, שלא לפגוע בכוונה תחילה באזרחים. כך אכן קורה. זה לא יכול להשפיע על משפחות נפגעות, וליבנו איתם. אבל זה המבחן של חוסן לאומי, שאינו ניתן להפרטה. כשם שתאונת דרכים בתל-אביב לא משפיעה על הבורסה, כך צריך להתייחס גם לטיל או טילים, גם אם ינחתו בתל-אביב. אם נשדר חוסן כזה – נקצר את המלחמה מאוד, וננצח. 

• צבע אדום ללחיים: תודה שאינכם עומדים מנגד