כאן גרה המלחמה: מסע בין בלגרד לסראייבו
כמעט כל סכסוך ניתן ליישב בשיחות - פרט לסכסוכי דת, שהרי האמונה מטשטשת את החושים, והיא חזקה מכל הגיון. הבלקן, כך נראה, חווה את זה לא פחות מאיתנו, הישראלים
מלחמות יכולות לפרוץ בכל מקום, כל שנחוץ הוא מעט כלי נשק ומעט זמן פנוי. עם זאת, נדמה כי בארצות הבלקן, יותר מאשר במקומות אחרים, המלחמות לא פסקו מעולם, וכל שנותר לנחש הוא מדוע יפרצו והיכן.
זו הסיבה שבגללה נתפסה מלחמת בוסניה כצפויה כל כך, וזו גם הסיבה לכך שאיש לא יופתע אם המלחמה תתלקח שוב, 20 שנה לאחר שפרצה לראשונה. בין הנהרות והאגמים, בין ההרים המיוערים לנוף המרהיב הנשקף מהם, בין הפאבים האפלוליים לבתי הקפה המעודכנים ובין המואזין לפעמוני הכנסייה בערים קוסמופוליטיות רוויות היסטוריה ותרבות, מסתתר הסיפור האמיתי על המאבק בין הסרבים והבוסנים.
בלגרד, סרביה
שמש הצהריים הלוהטת חדרה דרך תקרת הזכוכית, והטילה צללים על מצבת הקבר של יוסיפ ברוז (טיטו), מייסד הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה.
עוד טיולים בעולם בערוץ התיירות:
- טיול שונה בארץ המגף: חופשה באומבריה
- קפיצה קטנה לחו"ל: על קצה המזלג באמסטרדם
- שופינג טיים: האאוטלטים של הישראלים בניו יורק
זהו חלל נוסטלגי המוקדש למציאות שהתקיימה בעולם אחר, ואפילו צוות המוכרים בחנות המזכרות נראה נבוך קמעה כשעמד תחת דיוקן המנהיג הנחוש, "היוגוסלבי הראשון והאחרון", אשר מפעלו הגדול לאיחוד עמים רבים ושונים כל כך תחת דגל אחד נראה כעת כהזיה בלתי מתקבלת על הדעת. הפדרציה נותרה מלוכדת מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לשנת 1991, אך עם פירוקה של ברית המועצות התפורר הדבק שאיחד את עמי יוגוסלביה, והאידאל הסוציאליסטי הפך במהרה לסיוט עקוב מדם.
המפתח להבנת הקונפליקטים האין סופיים במרחב הבלקני נמצא בעיקר בסרביה. שורשי הסכסוך עמוקים ממועד נפילת הגוש הקומוניסטי, וקודמים אפילו לשתי מלחמות העולם. רבים מוצאים אותם בשנת 1389, אז הובס לאזאר מלך סרביה בידי הטורקים בקוסובו, אירוע אשר הפך לסמל מכונן במיתוס הסרבי.
מאות שנים אחר כך, עם תום מלחמת העולם הראשונה, הוקם המודל היוגוסלבי הראשוני עם כינונה של הממלכה הסרבית-קרואטית-סלובנית. הפדרציה הזאת, שהתאפיינה בדומיננטיות סרבית, קרסה באפריל 1941,
עם פלישת הנאצים. מרגע זה ואילך פרצה השנאה והפכה לטירוף חייתי. אוסטאשה, הארגון הקרואטי הפשיסטי הנודע לשמצה בהנהגתו של אנטה פאבליץ', קיבל אישור מהנאצים לכונן את "מדינת קרואטיה העצמאית" בשטחי קרואטיה ובוסניה-הרצגובינה של ימינו.
הארגון, שפעל בעידודה של הכנסייה הקתולית, ביצע רצח עם בסרבים האורתודוקסים, ביהודים ובצוענים. ההערכות מדברות על 500,000 עד 700,000 סרבים, 40,000 צוענים ו-32,000 יהודים שנרצחו בידי האוסטאשה בשטחי הטריטוריה הקרואטית הפאשיסטית. אכזריות האוסטאשה הולידה שתי תנועות נגד מחתרתיות מרכזיות: הצ'טניקים, בהנהגתו של דראזה מיכאילוביץ' הסרבי, והפרטיזנים, בהנהגתו של טיטו הקרואטי-סלובני.
במאבק הפנימי שנוצר בין שתי תנועות הנגד הללו יצאו הפרטיזנים כשידם על העליונה. עם תום המלחמה ניסה טיטו לרפא את הצלקות שנותרו בעקבותיה, אך גם הוא לא הצליח להדביר את השנאה האתנית שרחשה מתחת לפני השטח בין עמי האזור.
סראייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה
ביום 28 ביוני 1914 עמד הלאומן הסרבי הצעיר גברילו פרינציפ בסמוך לגשר הלטיני שמעל נהר המיליאקה (Miljacka) החוצה את העיר סראייבו. רגעים מעטים לאחר מכן שלף פרינציפ את אקדחו וירה למוות בפרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי, וברעייתו סופי.
הייתה זו התנקשות שאמורה הייתה להעביר לקיסרות האוסטרו-הונגרית מסר ברור בדבר שאיפות העצמאות של העמים הסלאביים במרחב הבלקני. בפועל הציתה ההתנקשות תגובת שרשרת פוליטית אשר הביאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, חודש ימים לאחר מכן.
כבר אז עוצבה ההיסטוריה המודרנית של בוסניה, למורת רוחה, בידי בני הלאום הסרבי החיים על אדמתה. בעידן היוגוסלבי נחשב גברילו פרינציפ לגיבור לאומי ששם את נפשו בכפו כדי למגר את כובשיה של המולדת, והגשר הלטיני המפורסם של סראייבו נקרא על שמו. משנות ה-90 ואילך, ולאחר עצמאותה של בוסניה, הוחזר לגשר הלטיני שמו המקורי. מי שנחשב לגיבור לאומי בעיני הסרבים, נחשב לטרוריסט בעיני הבוסנים.
העיר האירופית המצולקת ביותר כיום
סראייבו (Sarajevo) היא אולי העיר האירופית המצולקת ביותר כיום. מכל מקום ניבטים קירות מבנים מחוררים בקליעים, עדות חיה לתופת שעברה על בוסניה בכלל ועל סראייבו בפרט בשנים 1995-1992. הכוחות הסרבו-בוסנים (משמע הסרבים שחיו על אדמת בוסניה, להבדיל מן הסרבים של סרביה ומן המוסלמים של בוסניה) לא הבחינו בין מטרות שלטוניות, צבאיות או אזרחיות בתקופת המצור הממושך על סראייבו.
כעדות למצב הנואש ששרר בסראייבו זכורה היטב התמונה מן הטקס המחתרתי והסוראליסטי לבחירת "מלכת היופי של סראייבו הנצורה", אשר נערך במאי 1993 במקלט מאולתר, בזמן שהמלחמה וההפגזות בחוץ נמשכו כדבר שבשגרה: המתמודדות החטובות, אשר סבבו על הבמה לבושות בגדי ים כמו הייתה זו תחרות יופי ככל התחרויות, נשאו בסיומה כרזה גדולה שעליה נכתב "אל תיתנו להם להרוג אותנו". כך חלפו השנים בסראייבו הנצורה בניתוק כמעט מוחלט מן העולם החיצון ותוך תחושה קבועה של חוסר ודאות.
ישבנו לשיחה לילית עם פקיד הקבלה באכסניה שבה התארחנו, ופתחנו מחדש את הפצעים. "סראייבו נמצאת במיקום הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת מהבחינות הללו", הוא אמר. "הגבעות הסובבות הפכו אותנו למטרה אידאלית לצלפים הסרבים ולפצצות המרגמה. מה שעצוב הוא שלאחר המלחמה חזרו הסרבו-בוסנים להתגורר בעיר, והם מסתובבים בינינו כאילו כלום לא קרה. רבים מהם עזבו את העיר לפני המצור, הצטרפו לכוחות התוקפים וירו עלינו. זה לא נתפס - אנחנו היינו השכנים שלהם".
סראייבו מחולקת כיום לשניים. בחלקה המערבי היא בוסנית, ובחלקה המזרחי היא סרבו-בוסנית. החלוקה הזאת באה לידי ביטוי בין השאר בקיומם של שני טרמינלים בסראייבו: האחד ממוקם במערב העיר ומשרת קווי אוטובוס היוצאים בעיקר ליעדים במערב המדינה, ואילו האחר ממוקם במזרח העיר ומשרת קווי אוטובוס היוצאים לבלגרד ולרפובליקה סרפסקה, האוטונומיה הסרבו-בוסנית בבוסניה-הרצגובינה.
בוסניה על פרשת דרכים
מלחמת בוסניה היא אחת הפרשיות העגומות והטרגיות בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, אם לא העגומה והטרגית מכולן. בדמדומיה של יוגוסלביה, לאחר שסלובניה, קרואטיה ומקדוניה החליטו לפרוש מן הפדרציה, נמצאה בוסניה בפרשת דרכים.
מצד אחד גבר בה הרצון להגדרה עצמית ולעצמאות, ומצד שני היה ברור לאוכלוסייה הבוסנית-מוסלמית כי ניסיון ההתנתקות מן השלטון המרכזי בבלגרד עלול להביא למתקפה נחושה של הצבא היוגוסלבי החזק.
נדבך משמעותי נוסף שעתיד היה להפוך לגורם מכריע במהלך הלחימה הוא התנגדותם הנחרצת של הסרבו-בוסנים לעצמאות בוסניה. בראותם כיצד הלאומים השונים קורעים נתחים טריטוריאליים מאחיזת השלטון המרכזי והפרו-סרבי היושב בבלגרד, חששו הסרבו-בוסנים מן העתיד לבוא. הייתה זו לדידם מערכה שמשמעותה להיות או לחדול - הישארותה של בוסניה בפדרציה היוגוסלבית תבטיח את המשך הסדר הקיים, שמשמעו חיים בטוחים על אדמתם.
מנגד, פרישתה של בוסניה עלולה הייתה להפוך אותם לפליטים נרדפים בלי בית. לנוכח גלי ההגירה העצומים של סרבים שנמלטו מקרואטיה, נקל לשער כי הקווים האדומים הפכו למטושטשים עבור הסרבים של בוסניה.
"ירושלים של אירופה"
סראייבו ידועה בכינוי "ירושלים של אירופה". בתי כנסת, מסגדים וכנסיות מפוזרים בה בערבוביה המעידה על הקוסמופוליטיות שלה בעבר ובהווה.
סמל הפנאטיות הסרבו-בוסנית במערכה על בוסניה היה הגנרל רטקו מלאדיץ', העומד כיום למשפט בהאג באשמת פשעי מלחמה. מורו ורבו היה
ראדובן קרז'דיץ', נשיא הפרלמנט הסרבי של בוסניה. הכוחות הסרבו-בוסנים הגדירו לעצמם יעד, לשלוט ברצועה המאוכלסת בסרבים-בוסנים, טריטוריה הנמתחת במעין חצי סהר בין גבולות קרואטיה, סרביה, בוסניה ומונטנגרו. אם הבוסנים יבקשו להכריז לאחר מכן על עצמאותם, יוכלו לעשות זאת בטריטוריה המצומצמת שתיוותר בשליטתם.
המכשלה העיקרית בתכניתם של קרז'דיץ' ומלאדיץ' הייתה שבתחום הטריטוריאלי שתכננו להשתלט עליו, חיה לצד הסרבו-בוסנים הנוצרים-אורתודוקסים, אוכלוסייה משמעותית של בוסנים מוסלמים. המכשלה הזאת חייבה אפוא מבחינתם את סילוקם של הבוסנים-המוסלמים לטריטוריה ש"הוקצתה" להם.
סילוק זה הפך במהלך המלחמה לטיהור אתני לכל דבר ועניין. האירוע הקשה ביותר במלחמה, שהמחיש עד כמה נחושים היו הסרבו-בוסנים בביצוע מטרתם, היה "טבח סרברניצה", כינוי לשלושה ימים בחודש יולי 1995 שבהם אירעו מעשי רצח במובלעת בוסנית-מוסלמית שנמצאה בלב השטח שהוחזק בידי הסרבו-בוסנים.
על אף שהמובלעת נמצאה בתחום "האזור הבטוח" לבוסנים המוסלמים ותחת שליטת הגדוד ההולנדי של האו"ם, קיימות עדויות לכך שרבים ממעשי הרצח, האונס והעינויים בוצעו בקרבתם ובידיעתם של חיילי האו"ם. אומדן הנרצחים במאורעות סרברניצה עומד על כ-7,500 איש, רובם המכריע גברים ונערים שעשויים היו לשמש ככוח נגד לסרבו-בוסנים.
סרפסקה (Srpska) - יציר כלאיים מדיני
בעקבות הסכם דייטון שנחתם בדצמבר 1995 והביא לסיומה של מלחמת בוסניה, שורטטו סמי-גבולות שיצרו שסעים ברפובליקה של בוסניה-הרצגובינה. חצי הסהר הסרבו-בוסני הצטמצם מעט ביחס לשטחו בשיא הלחימה, ומהווה כיום 49 אחוז משטחה של בוסניה-הרצגובינה.
הישות הטריטוריאלית הפסאודו-עצמאית הזאת היא הרפובליקה סרפסקה (Srpska), יציר כלאיים שבו המטבע בוסני, הדגל סרפסקי, והפטריוטיזם הוא לאומני סרבי נחרץ. מבחינת האוכלוסייה הסרבו-בוסנית הרי שמלחמתם הפרטית הוכתרה בהצלחה. הטיהור האתני הביא לכך שכיום כמעט לא נותרו עוד בוסנים מוסלמים בתחומי הרפובליקה סרפסקה.
המערכה בבוסניה לא ניטשה רק במזרח המדינה, בין הסרבים והבוסנים, אלא גם במערבה. הקרואטים, שותפיהם הטבעיים של הבוסנים במלחמתם מול השלטון המרכזי הסרבי בבלגרד, הפנו להם עורף במהלך הקרבות ואף הפציצו יעדים שונים שהמוכר בהם הוא סטארי-מוסט, הגשר היפהפה והמפורסם בעיר מוסטאר.
הסיבה לכך פשוטה - הקרואטים שחיו במערב בוסניה ביקשו לשלוט באדמותיהם, ואולי אף להסתפח אל מדינת האם הצעירה ממערב. בסופו של דבר זכה המיעוט הקרואטי בבוסניה לסמי-אוטונומיה בחבל הרצגובינה, אשר בניגוד לרפובליקה סרפסקה מפגין ממלכתיות וסולידריות כחלק מן השלטון המרכזי.
מוסטאר, בירת חבל הרצגובינה, בוסניה-הרצגובינה
על אף שחבל הרצגובינה נתפס כמעוז קרואטי-קתולי, הרי שהתחושה ברחובותיה של מוסטאר (Mostar), בירת החבל, היא כי האוריינטציה מוסלמית. אין משמעות הדברים כי כך הדבר בפועל, וייתכן מאוד כי התחושה נובעת מצריחי המסגדים השולטים בקו הרקיע של העיר.
בבוסניה בכלל ובמוסטאר בפרט מסגדים רבים הבנויים לתפארת, אך שוממים מאדם. ראוי לציין כי האסלאם הבוסני חילוני ומתון באופן מוקצן, בעיקר לעיניהם של מבקרים המגיעים מן המזרח התיכון. במוסטאר נתקלנו באדם שחזותו דווקא מוסלמית מובהקת (כיפה לבנה, זקן וגלבייה), אך מאחוריו צעדה בנחת בתו במכנסיים קצרצרים ובגופייה.
במקום אחר הופתעה מוסלמית צעירה מששאלנו אותה על מסעדות המגישות ארוחות "חלאל" (حَلال), מזון המותר למאכל על פי חוקי האסלאם, ובין השאר מהווה אסמכתא לנמנעים מבשר חזיר. הצעירה כלל לא ידעה מהו "חלאל", על אף שזהו מושג שגור ובסיסי עבור כל מוסלמי.
האסלאם בבוסניה מתון באופן מוקצן, וזאת על אף הרושם העשוי להתקבל מן המסגדים הרבים המעטרים את קו הרקיע.
התקדמנו והגענו לשדרת הרוכלים הססגונית המובילה לסטארי-מוסט (Stari-Most), הגשר המפורסם של מוסטאר ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הסיפור של הגשר הוא דוגמה בולטת לאופן שבו מלחמות אינן פוגעות רק בבני אדם אלא אף מקעקעות את ההיסטוריה.
הגשר, שהוקם בשנת 1567 בהוראת הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון (סולימאן המפואר), שרד את שיני הזמן והאדם ואת שתי מלחמות העולם. קימוריו העדינים נמתחו בגאון מעל מימי נהר הנרטווה (Neretva) במשך 427 שנים, עד להפצצת הגשר בנובמבר 1993 על ידי כוחות קרואטו-בוסנים. רק בשנת 2004, לאחר שנמשו השברים ממימי הנהר, ולאחר שמונה שנים של שחזור דקדקני והקצאת סכומי עתק למטרת שיקומו, שב הגשר לפאר את מוסטאר.
בנסיעה באוטובוס ציבורי זעיר לעיירה יאיצה (Jajce) שבצפון הרצגובינה נראו סימנים מובהקים יותר לנוכחות הקרואטית-קתולית, וצריחי הכנסיות נראו לעין בתדירות גבוהה. נהג האוטובוס, מדושן עונג ונמרץ, הצטרף בקול גדול לשירים שהתנגנו ברמקולים במקצב בלקני עליז, מהללים את הרבאטסקה - הלוא היא קרואטיה.
באניה לוקה, בירת רפובליקה סרפסקה, בוסניה-הרצגובינה
הפיגומים החדשים על גדם מסגד פרהאדייה (Ferhadija) בבאניה לוקה (Banja Luka), בירת הרפובליקה סרפסקה, מספרים את כל הסיפור.
מסגד פרהאדייה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו שהוקם בשנת 1580, נחשב לפנינת אדריכלות עות'מאנית: כיפתו התנשאה לגובה 18 מ', וצריחו לגובה 42 מ'. בשנת 1993, בעיצומה של מלחמת בוסניה, פוצצו הסרבו-בוסנים המקומיים את כל 15 המסגדים של באניה לוקה, ובהם מסגד פרהאדייה. המסגד הוחרב עד היסוד, והמתחם כולו הפך למגרש חניה. היה זה חלק מן המערכה האגרסיבית לדחיקת רגלי המוסלמים מרפובליקת סרפסקה.
בשנת 2001 התקבל אישור מינהלתי לשיקום מסגד פרהאדיה, אולם סרבו-בוסנים רבים לא התכוונו לעבור על כך בשתיקה. ב-7 במאי 2001, שמונה שנים בדיוק לאחר הלילה שבו הוחרב המסגד, התקיפו כ-1,000 סרבו-בוסנים כמה מאות בוסנים-מוסלמים אשר התכנסו בבאניה לוקה כדי לקיים טקס הנחת אבן פינה לפעולות השיקום. נזקי המהומות היו כבדים בגוף וברכוש, אולם לבסוף התקיים מעין טקס מחתרתי במועד אחר, ופעולות השיקום יצאו לדרכן.
מימין: שיקום מסגד פרהאדייה בבאניה לוקה נמצא בעיצומו. מסגד פרהאדייה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו שהוקם בשנת 1580, פוצץ בשנת 1993 על ידי הסרבו-בוסנים בעיצומה של מלחמת בוסניה. משמאל: הטריקולור הסלאבי מתנוסס מעל בניין ממשלתי בבאניה לוקה.
גם כיום הסובלנות כאן כלפי המוסלמים אינה רבה, והתושבים אינם חשים צורך להתנצל על כך. אם חיים כיום מוסלמים בבאניה לוקה, העיר השנייה בגודלה בבוסניה-הרצגובינה, הרי שנוכחותם אינה מורגשת כלל. זוהי עיר הנראית כסרבית לכל דבר ועניין: הדגל הוא הטריקולור הסלאבי, ובדואר נמכרים בולים שכותרתם רפובליקה סרפסקה. "אנחנו לא חלק מסרביה", מפתיע אותנו בחור סרבי צעיר, "אני סרבי, אבל אני מבוסניה. נולדתי פה וזו הארץ שלי".
עוד כוסית ראקייה לחיי הסרבים של בוסניה
בפאב עממי באזור הטרמינל של באניה לוקה הדברים נשמעו קצת אחרת. הרמנו כוסית של ראקייה (ברנדי שזיפים סרבי חריף) עם בחור אגרסיבי מעט, בסוף שנות ה-30 לחייו. כסרבו-בוסני שחי ברפובליקה סרפסקה לא קשה לנחש היכן היה לפני 17 שנה. "סרביה וסרפסקה הן מדינה אחת", הוא מדגיש ומצמיד אצבע ימין לאצבע שמאל. "האמריקנים ונאט"ו מעדיפים את המוסלמים ושונאים את הסרבים, מפני שאנחנו קשורים לרוסים. אבל שילכו לעזאזל". הוא דפק על השולחן, ופניו זרחו מעונג.
השתמשנו ברוסית עילגת ובהרבה פנטומימה, ושאלנו אותו אם נשארו מוסלמים בבאניה לוקה. "מוסלמים? ברחו כולם", הוא גיחך והשתמש באצבעו כבהדק אקדח, "פאף! פאף! פאף!". בעלת הפאב התבוננה בו בסלחנות, כאילו היה מתבגר מופרע, ובנו בחשדנות קלה. הסטנו את השיחה לנושאים טעונים קצת פחות, בזמן שחברנו לשולחן הניף עוד כוסית ראקייה לחיי הסרבים של בוסניה ולחיי רפובליקת סרפסקה.
בלגרד, בירת סרביה
ברחוב מילושה (Miloŝa), אשר במרכז העיר בלגרד, ניצבים בנייני ממשל שהופצצו על ידי נאט"ו בשנת 1999 בתגובה למעשי הסרבים בקוסובו, שרידים מפויחים שהושארו בחורבנם במתכוון.
במלחמת קוסובו שילמו הסרבים של סרביה על מעללי אחיהם הסרבו-בוסנים במלחמת בוסניה ארבע שנים קודם לכן, וגם טיעוניהם המשכנעים ביותר נפלו על אוזניים ערלות. הקהילה הבין-לאומית, ובתוכה מדינות שראוי היה שיבקרו פשעיהן שלהן תחילה, סימנה את סרביה כצד הפושע.
חבל קוסובו, ערש הנצרות הסרבית-אורתודוקסית, נחשב לנשמת אפה של האומה הסרבית. ביותר משיחה אחת טענו בפנינו סרבים כי קוסובו עבורם היא כירושלים עבורנו הישראלים.
מדינות המערב יצאו מגדרן כדי לבסס את שליטת האלבנים בקוסובו, תוך הצרת צעדי השלטון המרכזי בבלגרד, והפרת הריבונות הסרבית החוקית בקוסובו, ותוך שהן גורמות בעקיפין לגירושם של כ-200,000 סרבים-קוסוברים מחבל מולדתם.
סרביה יצאה בשן ועין ממלחמת קוסובו, וכדי להוסיף שמן למדורה החריבו אלבנים-קוסוברים ב-17 במרס 2004 כ-30 כנסיות ומנזרים סרביים-אורתודוקסיים על אדמת קוסובו. כמה מן הכנסיות היו קיימות מאז המאה ה-12, ובחורבנן אבדו לנצח ציורי קיר עתיקים ותשמישי קדושה נוצריים רבים.
בתגובה לנעשה בקוסובו השחיתו הסרבים כמה מסגדים, והרטוריקה הלאומנית הפכה לרטוריקה דתית לכל דבר ועניין. כך למשל המסגד היחיד ששרד בבלגרד, מסגד באיראקלי (Bayrakli) אשר הוקם במאה ה-17 וניזוק במהומות 2004, נמצא תחת שמירה קבועה של המשטרה הסרבית מחשש לפגיעה במבנה ובמתפללים.
"יוגוסלביה היא מדינה סרבית אחת גדולה"
לא ייפלא שהעם הסרבי חש עצמו נבגד בעקבות מלחמות שנות ה-90 של המאה הקודמת, ושהשתרשה בקרבו האמונה - המוכרת לנו היטב כישראלים - ש"העולם כולו נגדנו". אומות המערב, ובראשן ארצות הברית שפעלה נגד סרביה באמצעות נאט"ו, מצטיירות בנרטיב הסרבי כנחושות לפגוע בדומיננטיות הלגיטימית של סרביה במרחב הגאוגרפי של מדינות יוגוסלביה לשעבר.
אחד מארגוני המחאה הבולטים בסוגיית נאט"ו, "אנטי-נאט"ו" שמו, מארגן תדיר הפגנות מעוטות משתתפים היוצאות נגד מה שנראה בעיניו כהתרפסותה של סרביה כלפי המערב. הממשל בסרביה נמצא בעמדה בעייתית, כאשר מצד אחד תחושת בגידת המערב עדיין צורבת בו, ומצד שני עליו להתעלם מכך כדי להתבסס כלכלית ולנסות ולהתקבל לאיחוד האירופי.
הלאומנות בקרב הציבור הסרבי אינה עוד נחלתם של יחידים, ובבחירות שנערכו לפני כמה חודשים ניצח ניקוליץ' הלאומני את טאדיץ' הדמוקרט. נראה כי האפולוגטיקה שנכפתה על הסרבים בעקבות מלחמת בוסניה תמשיך להתפוגג, וכי הלאומנות החדשה תלך ותגבר.
"שיגידו אחרים מה שהם רוצים", אמרה לנו ברמנית בפאב אפנתי במרכז בלגרד, "מבחינתי בוסניה אינה קיימת וקרואטיה אינה קיימת. יוגוסלביה היא מדינה סרבית אחת גדולה, וזהו זה".
הכתבה פורסמה בגיליון אוקטובר 2012 של הירחון "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
