טולדו: העיר של תור הזהב בספרד

על הגבעה הצופה על העיר טולדו עומדים עשרות תיירים ומצלמים. ייתכן שהמסגרת שנוצרת דרך העדשה מקלה על הצופים להכיל את היופי, את הצבעים והמראות. כך אולי קל יותר לקלוט את הגודש המרהיב.

בין נקודת התצפית לחומות העיר זורם נהר הטחו (Tajo), החובק את העיר העתיקה משלושה כיוונים. על הגדה ניתן לראות את שרידי המרחצאות הרומיים, ומהגבעה, שגובהה כ-450 מ' מעל פני הים, ניבטים הבתים הבנויים אבן בצבע חום, הקתדרלה וצריחי הכנסיות, ומעל כולם מנצחת מצודת אלקסר עצומת הממדים.

עוד טיולים בספרד בערוץ התירות:

• אתרי חובה: כל מה שיש לראות במדריד
• ילדי שעשועים: הרפתקאות עם הקטנים בספרד
• לה טומטינה: מלחמת האוכל הגדולה בעולם
  
  

טוליטולה, זה היה שמה של העיר בתקופה המורית. נכנסנו לעיר, עולם קסום של ימי הביניים, דרך שער אלפונסו השישי, שנבנה במאה העשירית, והיה השער המרכזי בתקופה המוסלמית. השער נקרא ביסגרה (Puerta de Bisagra),

"השער הקדוש". הוא שופץ במאה ה-13, ונסגר באמצע המאה ה-16, כשבסמוך אליו נבנה שער חדש ומפואר - שער ביסגרה החדש. השער הסגור החל להתמוטט מהזנחה. בשנת 1905 הוחלט לפתוח אותו שוב, והחזית שוחזרה. כדי להבדילו מהשער החדש שאף הוא נקרא כך, הוא נקרא גם שער אלפונסו השישי.

ואיך אפשר להזכיר את שמו של אלפונסו השישי ללא קורטוב של רכילות עסיסית. המלך אלפונסו השישי היה מלך לאון, הממלכה החשובה ביותר בין ממלכות ספרד של ימי הביניים. לאחר שהשתלט על ממלכות נוספות, הוכתר כקיסר. הוא נולד בשנת 1040 ומת בגיל 69, שבע ימים ונשים. שמונה נשים היו לו - מאחת התגרש, לשש כלל לא נישא, אחת ממאהבותיו הייתה מוסלמית, אחייניתו של המלך המוסלמי של סיביליה. נולדו לו שלוש בנות ובן, רק בת אחת הייתה בתו החוקית. מעניין למה זכה לכינויים ה"חכם" וה"אמיץ"...

תיירים רבים ממלאים את העיר העתיקה, שזכתה להיכלל בין אתרי מורשת עולם של אונסק"ו, מתהלכים בסמטאותיה הצרות והמוצלות ובכיכרותיה הרחבות. זוהי עיר מלאת קסם, שבה בכל פינה יש כנסייה (האם זה מקור השם "טולדו הקדושה"?). בשעת הצהריים מתמלאים הכיכרות ובתי האוכל בקהל עליז ורעשני, ומהרכבת הקטנה הסובבת את העיר יורדים תיירים צוהלים.

מפת ספרד. טולדו במרכז

תור הזהב

בשנים האחרונות יש בספרד יחס מיוחד להיסטוריה של תור הזהב. יותר מ-20 ערים התארגנו כעמותה שמטרתה לשקם ולשמר את ההיסטוריה והתרבות של העם היהודי. תקופת הפריחה בהיסטוריה היהודית של יהודי ספרד הייתה במקביל לכיבוש חצי האי האיברי על ידי המורים המוסלמים, והסתיימה במאה ה-13, כשספרד נכבשה מחדש על ידי הנוצרים.

המורים כינו את השטחים שכבשו בחצי האי האיברי בשם אל אנדלוס, ובשטחים האלה הקימו נסיכויות קטנות, והזמינו לחצרם אנשי רוח, אמנים ואנשי כספים, רבים מהם יהודים. היהודים חיו חיי יצירה ופריחה, ועבדו בחצרות השליטים, בעיקר המוסלמים, אך גם בחצרות הנסיכים הנוצרים.

בתור הזהב חיו בספרד אנשי רוח במלוא מובן המילה. הם שלטו בעברית, הכירו את חכמת העולם, והיו בקיאים בשפות. משוררי הדור כתבו שירי קודש, אך גם שירי עגבים, ועסקו בפרשנות המקרא והתלמוד. חיבוריהם משמשים אותנו עד היום.

הם היו אנשי כספים, דיפלומטים ורופאים, והם הסתופפו בחצרות המלכים ושימשו כיועצים למלכים. שניים מתוך רשימה ארוכה של אישים מוכרים הם רבי חסדאי בר יצחק, המכונה אבן שפרוט (915 – 975), שהיה שר ורופא ומדינאי תחת השליט המוסלמי, ורבי שמואל הנגיד (993 - 1056), יועצו של מושל גרנדה, ובהמשך הווזיר הגדול במשך 20 שנה, שאף עמד בראש צבא גרנדה.

גשר סן מרטין בטולדו ולו 5 קשתות (צילומים: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)

במקומות שנכבשו מחדש על ידי הנוצרים היה עדיין ליהודים מעמד חשוב, וחיי היצירה נמשכו. בימיו של המלך אלפונסו העשירי, שהוכתר ב-1252, פעלו יחדיו אנשי רוח נוצרים, מוסלמים ויהודים שהוא היה פטרונם. בחצרו התוססת ניגנו תזמורות ושרו זמרים, נכתבו והוקראו שירים, ומבליל השפות - לטינית, ערבית ועברית - נוצרה השפה הקסטילית. בחצר זו פעל המשורר טדרוס הלוי אבולעפיה, ששירתו היא מראה לתהפוכות הזמן ולגורל היהודים בטולדו הנוצרית.

הכנסייה החלה לדרוש להחמיר עם היהודים, ואף הקשתה על חייהם בגזרות, אך המלכים לא תמיד שיתפו פעולה, מתוך הערכה ליהודים ולתרומתם, ומתוך הצורך בכספם ובשירותיהם. דוגמה מצוינת הקשורה לטולדו היא המלך פדרו מקסטיליה (1350 - 1369), שכונה ה"אכזר", אך זכה גם לכינוי גנאי "מלך היהודים", זאת בשל התנגדותו להסתה, למהומות ולהטלת צווים נגדם. בזמנו נבנו בתי הכנסת בממלכת קסטיליה, וביניהם בית הכנסת המפואר אל טרנסיטו שבטולדו.

תור הזהב הסתיים כשפרצו פרעות בשנת 1391 - גזרות קנ"א, שבעקבותיהן נהרסו קהילות שלמות. יהודים רבים מתו על קידוש השם, ורבים אחרים התנצרו או שהצליחו לברוח לארצות שכנות.

סמל קסטיליה וטולדו, כהוחכה לנאמנות היהודים למלך פדרו ה-1

הרובע היהודי - החודריה

כבערים רבות, גם החודריה, הרובע היהודי בטולדו, עבר שיפוץ ושיקום בשנים האחרונות. בין אבני המדרכות שובצו ריבועים קטנים מקרמיקה, ועליהם הוטבעו סמלים יהודיים או כתובות בעברית כגון המילה ספרד.

ההיסטוריה המפוארת של הבירה העתיקה של ספרד ניבטת מכל פינה, כל סמטה וכל בית בעיר העתיקה. כמו ערים עתיקות אחרות, גם טולדו אפופה בסיפורי אגדות, כולל סיפורים על מתיישביה הראשונים.

מקורות קדומים ייחסו את הקמתה לתובל, נכדו של נח, שהוא ובנו איבר הם אבות העם האיברי (האיברים המערביים הם עמים שפלשו לאזור ועל שמם נקרא חצי האי האיברי, שבו שוכנות ספרד, פורטוגל ואנדורה).

אגדה קטלונית מספרת על תובל שיצא מיפו, הקים יישובים וביניהם את טולדו, שלט באזור, ובמותו ירש אותו בנו איבר. במקור נוסף מסופר שנהר הטחו קרוי על שם צאצא שלו שייסד את העיר. מחקרים נוספים מדברים על הגעת היהודים לעיר, ואפילו שמה קשור לאגדה המספרת שמתיישבי העיר הראשונים, מגולי יהודה, כינו את העיר תולדות (ומכאן טולדו), משום שלפי אותה אגדה הם הגיעו למקום בעת קריאת פרשת תולדות (ספר בראשית).

עוד אגדה הקשורה לשם מדברת על משפחת טולדנו, שלאחר גירוש ספרד נשבעו בניה לא לחזור לעולם לעיר - "טולדו-נו". אני מניחה שרבים מבני טולדנו שבים לבקר בעיר ולתהות על שורשיהם, ואנחנו, שאיננו מבני טולדנו, יכולים לחפש את השורשים בהמנון הלאומי "התקווה". על פי מחקרה המרתק של ד"ר אסתרית בלצן, פסנתרנית וחוקרת, מקור השיר הוא בטולדו, שם נכתב הלחן על ידי הרב יצחק בר ששת, לברכת הטל. על פי המחקר, השיר נדד והתגלגל במשך 600 שנים, עד שחזר אלינו. דומה אולי לגלגולי מגורשי ספרד...

(צילום: שלמה צדקיהו, טבע הדברים)

"אלפיים שנות ההיסטוריה חיות בתוך חומות עיר"

הנה כך, יש לנו אגדות שמקורן מהמקרא, יש סיפור על גלגולו של המנון, ויש אגדה גם על מאהבת של אלפונסו השמיני מלך קסטיליה, ששמה רחל, שזכתה לכינוי פרמוסל היפה. הסיפור נשען על תיעוד ההיסטוריה של בית המלוכה, והוא זכה להיות מועלה בשירים, סיפורים ומחזות.

המפורסם מכולם הוא ספרו של הסופר המחזאי לאון פויכטוונגר, שתורגם לעברית וזכה לשמות "בלדה ספרדית", ו"היהודייה מטולדו". הסיפור, שלא כאן המקום להרחיב בו, נגמר באופן טרגי. רחל ואביה, שר האוצר של המלך, מוצאים להורג.

טולדו, שהייתה בירת ספרד משנת 1085 עד שנת 1561, הוכרה כאמור כאתר מורשת עולם על ידי אונסק"ו. הנימוק: "שנה של ההיסטוריה. יצירות המופת שלו הן התוצר של תרבויות הטרוגניות בסביבה שבה קיומן של שלוש דתות גדולות - היהדות, הנצרות והאסלאם - היה גורם מרכזי... אלפיים שנות ההיסטוריה חיות בתוך חומות עיר... כל התרבויות שתרמו לגדולתה של טולדו, השאירו בה יצירות מופת מדהימות".

טולדו, "ירושלים ד'ספרד", נמצאת כ-70 ק"מ דרומית למדריד, במחוז קסטיליה-לאון. בעיר אתרים חשובים שנותרו על תלם, ומבנים רבים בסגנון מורי המושפע מהאדריכלות המוסלמית. נבנו בה מסגדים רבים, אך גם בנייה חילונית ובתי מלאכה לייצור כלים.

בסגנון המורי יש מוטיבים רבים החוזרים על עצמם, קשתות, קליגרפיה, שימוש בפיסולי וציורי צמחים ועלים, אריחים דקורטיביים, גילופי עץ ואבן קישוטיים, הנראים לעתים כמו תחרה עדינה. ההערצה לסגנון המורי נמשכה גם לאחר שספרד חזרה לידיים נוצריות, ולכן היה המשך לשימוש במוטיבים הללו.

שני בתי הכנסת נמצאים ברובע היהודי המשופץ, שנבנה במערב העיר והוקף חומה במאה התשיעית. סופו של הרובע, כסוף הקהילה, בגזרות קנ"א (1391). בתי הכנסת הם דוגמה מצוינת לסגנון המורי. בית הכנסת אל טרנסיטו (Transito de Nuestra Señora) שמו המקורי של בית הכנסת אינו ידוע, אך היה זה בית כנסת שבנה שמואל הלוי בארמונו שברובע היהודי בטולדו. בית הכנסת נחנך בשנת 1357. השם אל טרנסיטו ניתן לו על ידי הנוצרים. בית הכנסת נבנה בלב הרובע, ושער חיבר בין ביתו של שמואל הלוי ובית הכנסת.

שמואל הלוי, שהיה יועצו של המלך פדרו ה"אכזר", לא נמלט אף הוא מידיו של המלך, ושלוש שנים לאחר חנוכת בית הכנסת, שיש להניח שנחוגה ברוב עם, נעצר באשמת שותפות לקשר, והוצא להורג בעינויים.

אבני מצבות במוזיאון לתולדות היהודים בטולדו

בית הכנסת הפך למחנה צבאי לחיילי נפוליאון

לאחר גירוש ספרד הוענק המבנה למסדר דתי, ובמשך השנים עבר גלגולים שונים, כולל הפיכתו למחנה צבאי לחיילי נפוליאון. במשך רוב המאה ה-19 שימש בית הכנסת כמנזר. בשנת 1877 הוכרז המבנה כמונומנט לאומי. מתקופה זו ואילך הוא עבר שיפוץ ושחזור, ומשנת 1970 נמצא בו המוזאון הלאומי לאמנות יהודית-ספרדית. בית הכנסת נראה מבחוץ ככנסייה ולו מגדל פעמונים (שנוסף מאוחר יותר), ובפנים - יופי לאין שיעור. כאן בא לידי ביטוי סגנון המודחאר במיטבו.

המודחארים היו מורים מוסלמים שהורשו להישאר בספרד לאחר שהושלמה הרקונקיסטה. הם התמחו בבנייה בלבנים, בעבודות טיח ובעבודות עץ, והשכילו לשלב את הסגנון המורי עם סגנונות נוספים שהיו מקובלים בסוף ימי הביניים.

קירות בית הכנסת עשירים בעיטורי צמחים, ערבסקות (כעיטור ולא כמילים בעלות משמעות), מוטיבים גאומטריים, וכתובות רבות בעברית, כולל דברי תהילה למלך, ולא נפקד מקומו של סמל קסטיליה חרות באבן.

מגדל הפעמונים הוא סמל להיסטוריה הפכפכה. ביה"כ של שמואל הלוי

ביה"כ דוגמה לסגנון המודחאר. הפך לכנסיית מריה לה בלנקה לאחר הגירוש

בית הכנסת אבן שושן

בית הכנסת אבן שושן, הנחשב לעתיק ביותר באירופה, נבנה בסוף המאה ה-12 או בתחילת המאה ה-13, והיה בית הכנסת המרכזי בעיר, עד שהוחרם בתחילת המאה ה-15 והפך לכנסייה. לא ברור אם אבן שושן היה פטרון הבנייה או ששיפץ מבנה קודם, אולי אפילו מסגד, כפי שאומרת אחת ההשערות.

שמו, בית הכנסת סנטה מריה לה בלנקה (La Sinagoga de Santa María La Blanca), יש בו כדי לעורר הרהורים - מצד אחד מחשבות על גורל בתי כנסת כה רבים באירופה, אך מצד שני הוא נחשב לסמל של שיתוף פעולה שהיה קיים בין שלוש התרבויות שאכלסו את חצי האי האיברי בימי הביניים: אדריכלים מורים-מודחארים מוסלמים, ברשות המלך הנוצרי, בנו עבור הקהילה היהודית.

עם הכניסה, הדבר הבולט ביותר הוא העמודים. האולם המרובע מחולק למעברים על ידי 24 עמודים מתומנים, מעוטרים בתגליפי צמחים (המזכירים עיטורים בסגנון קורינתי), ונושאים קשתות מעוגלות - מודחאריות.

בשנת 2005 נעשתה "עסקת חליפין" מעניינת בין מדינת ישראל לכנסייה הקתולית: חדר "הסעודה האחרונה" הנמצא על פי האמונה הנוצרית בהר ציון, נמסר לכנסייה תמורת העברת כנסיית מריה לה בלנקה לקהילה היהודית. שני המבנים המפורסמים והבולטים בעיר הם הקתדרלה והמבצר.

ביה"כ שמואל הלוי הפך לכנסייה בשם 'אל טרנסיטו'. בימי נפוליאון שימש כמפקדה

קתדרלת פרימדה סנטה מריה דה טולדו

בניית הקתדרלה החלה במאה ה-13, ונמשכה כ-300 שנים. היא נחשבת לפאר היצירה של הגותיקה הספרדית המשלבת אלמנטים של הסגנון המודחארי.

חזיתה של הקתדרלה פונה לכיכר שבה גם בית העירייה וארמון הבישוף. החזית הראשית מעוטרת ברוב הדר בפיתוחים, דמויות וגילופים. כל מטר הוא יצירת אמנות בפני עצמה. לקתדרלה מגדל אחד שגובהו 90 מ'. הפעמון שנוסף באמצע המאה ה-18 נקרא "הפעמון השמן" (Campana Gorda) - משקלו מגיע ליותר מ-17 טונות. מלבדו הוצבו פעמונים נוספים, אם כי "רזים". על המגדל השני נאלצו לוותר, לאחר שגילו שהאדמה בצד זה חלשה כתוצאה מפעילות מים תת-קרקעית. המגדל שבה את לבי. התיישבתי בכיכר מולו, מתפעלת, כמו עשרות תיירים אחרים.

לא ברור מי היה הארכיטקט הראשון של הקתדרלה היפה ביותר בספרד, ואחת היפות בעולם. במשך שנים האמינו שהיה זה הארכיטקט האמן פטרוס פרטי (Petrus Petri), ששמו מוזכר על מצבה בלטינית עממית (לטינית וולגרית). אלא שבאמצע המאה ה-20 התגלו תעודות המציינות את רב האמן (Master) מרטין. לאורך השנים אמנים ידועי שם העשירו את הקתדרלה במיטב סגנונות התקופה.

בקצה מגדל הכנסייה יש מעין שלושה כתרים או טבעות. מתחת לכתרים חלק מתומן מוקף בעמודים מעוטרים, והחלק התחתון מרובע. המגדל כל כך מסיבי וגדול, שהוא מגמד את מבנה הכנסייה שאורכו 117 מ'. במהלך המאות ה-16- 18, שנות הפריחה של העיר, נוספו לקתדרלה יצירות פאר של מיטב האמנים - שפע זהב, פסלים וציורים, ואור נפלא החודר מ-750 חלונות ויטראז'.

קתדרלת פרימדה סנטה מריה דה טולדו

הקתדרלה הגותית שולטת בקו הרקיע של העיר. יש בה ציורים של אל גרקו וגויה

אלקסר

על הגבעה הגבוהה בעיר ניצב מבצר אלקסר (Alcazar), המרשים בגודלו ובגובהו, והוא שולט על העיר ובולט למרחוק. זהו מבנה מרובע בן ארבעה מגדלים בקצותיו, שיסודותיו על סלע ענקי וקירותיו הגבוהים הם החומה של המבצר. השם בא מהמילה הערבית אלקסר שפירושה הטירה, או המבצר.

החל מימי הרומאים, שבחרו לבנות את מבצרם בנקודה האסטרטגית של העיר, עבר המקום גלגולים ושינה את צורתו ואת הפונקציות שהוא מילא: מבצר, ארמון מלכי ספרד בזמן שטולדו הייתה הבירה, מחנה לצבא נפוליאון ואקדמיה צבאית. היום הוא מוזאון צבאי.

המבנה הנוכחי הוא מהמאה ה-16. בשל השינויים שעבר, הבניין מייצג כמה סגנונות בנייה, והמבקרים בו יכולים אף לראות את היסודות הרומיים. על גג האלקסר פועלת מסעדה, ומהמרפסת שלה נשקף נוף מקסים של העיר.

האלקסר, על 4 מגדליו, הוא המבנה הגדול ביותר בעיר וניצב במקום הכי גבוה

בימי מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) נלחמו כוחות לאומניים, בראשותו של פרנקו, נגד הכוחות הרפובליקניים ששלטו בכוח בחירות דמוקרטיות. האלקסר הפך לאחד מסמלי המאבק. הלאומנים, בפיקודו של קולונל מוסקרדו, התבצרו במבצר ולא נכנעו בפני הרפובליקנים הצרים עליהם, למרות ההפגזות הקשות על המבצר ולמרות העדיפות של הרפובליקנים בכלי נשק כבדים. מפקד המבצר בטח בחוזקו של המבצר והודיע שהלאומנים במבצר לעולם לא ייכנעו לרפובליקנים.

במהלך המצור צלצל עורך דין מהצבא הרפובליקני אל הקולונל מוסקרדו, והודיע לו שהם מחזיקים בבנו, ואם אנשי המבצר לא ייכנעו יוצא הבן להורג. מפקד המבצר ביקש לשוחח עם בנו בטלפון, והם סיכמו שהבן ימות מות גיבורים. הבן אכן הוצא להורג, אך לא באותו יום אלא חודש ימים לאחר מכן, כמעשה נקמה. הלאומנים ניצלו את האירוע לתעמולה נגד הרפובליקנים במהלך כל המלחמה.

האירוע הטרגי של קולונל מוסקרדו ובנו היה שחזור של סיפור שקרה, אמנם במצודה אחרת, שנים רבות קודם לכן, ולא ברור כלל אם הייתה זו אמת או גוזמה, אך הוא הפך לאגדה ולמורשת קרב.

זהו סיפורו של דון גוזמן (כן, זה היה שמו) מעיר דיג קטנה בחופה הדרומי של ספרד. בשנת 1295 היה דון גוזמן מופקד על הגנת העיר מפני הפלישות של המורים. המורים תפסו את בנו הקטן ואיימו שאם לא ייכנע ישחטו את הילד. לנוכח איום זה השליך גוזמן את חניתו לעבר המורים, והם השתמשו בה כדי להרוג את בנו. אכן, לא רק בשל מיקומו וגודלו הפך מבצר אלקסר לסמל העיר.

נהר הטחו חובק את העיר העתיקה מ-3 כיוונים

Holy Toledo

ולפני פרדתנו מטולדו, הנה הסבר "מלומד" לביטוי השגור בפי האמריקנים "טולדו הקדושה", הנאמר כביטוי להפתעה. כמו אמריקנים רבים, גם אני (להבדיל), תהיתי מה הקשר לעיר טולדו ומצאתי שהביטוי האמריקני Holy Toledo קיבל פירושים גם מאנשי העיר.

הגרסה הנוצרית מספרת שלאחר שאלפונסו החמישי גירש את המורים ב-1085, הפכה העיר למרכז דתי חשוב. הגרסה היהודית היא שהמגורשים מהעיר שהגיעו לתפוצות אחרות כינו את ירושלים דה ספרד גם בכינוי "העיר הקדושה".

הגרסה החילונית מספרת שבשנת 1561, כשהבירה עברה למדריד, עשירי העיר טולדו עברו אף הם לבירה החדשה, ומאחר שרכוש הכנסייה פטור ממס, הם "תרמו" את בתיהם ורכושם לכנסייה. ישנה גם הגרסה הפשרנית, הטוענת שזו עיר שהייתה אבן שואבת לשלוש הדתות, ולכן השם "טולדו הקדושה" ראוי לה.

הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר 2012 של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד