לה טומטינה: מלחמת האוכל הגדולה בעולם
בחודש אוגוסט נערך הפסטיבל הפראי ביותר בוולנסיה: 30 אלף ספרדים ותיירים, חמושים במשקפי מגן ובבקבוקי סנגריה, מתאספים למלחמת עגבניות עצומה שכל כולה לשם הכיף
בחודשים האחרונים חייתי בוולנסיה. למרות המצב הכלכלי הקשה, והבעיות שאנחנו שומעים עליהן בחדשות, התקיימו שם בכל חודש פסטיבלים וחגים, גדולים וקטנים. שניים מהם ייחודיים מאוד.
הפאז'אס (La Fallas), חגיגה של חמישה ימים לזכרו של יוסף הקדוש, קיבלה עם השנים אופי ייחודי עם מסורות מעניינות. במשך כל השנה התושבים מתכוננים בשיא הרצינות לחגיגה ההיסטורית, הדתית, שמספקת סיבה לשמוח. כל הנערות והאימהות שלהן תופרות שמלות מיוחדות ומסורתיות.
עוד טיולים בספרד בערוץ התיירות:
- שליחות קטלונית: מברצלונה להפתעות בפירנאים
- בוסתן ספרדי: ביקור בחצרות הפורחות של קורדובה
- חזרה לתור הזהב: תחייה לשורשי היהדות בספרד
את הבד הן קונות בחנויות בדים מיוחדות ויקרות. בכל שכונה מתאספת קבוצה הנקראת Casal faller, כדי לתכנן את פסל העץ שלה ולבנות אותו, וגם את המסיבות והארוחות לשבוע הפסטיבל. כל המוסיקאים מהשכונה מתאמנים יחד ומבצעים חזרות, וגם מכבי האש עסוקים בהכנות.
פסטיבל נפיץ ביותר
במשך חמישה ימים התעוררנו בשמונה בבוקר, כשהתהלוכות פתחו בצעדה, התזמורות ניגנו מתחת לחלון, וכל הגברים, הנשים, הילדים והילדות צעדו לבושים בתלבושות מסורתיות. אחריהם פוצצו כל החוגגים נפצים וחזיזים. העיר הייתה כאילו במלחמה, ו"קצב האש" לא היה מבייש גם את שדות הקרב החמים ביותר.
כל אנשי העיר, התיירים והמבקרים מילאו את הרחובות. המסעדות היו עמוסות, והנפצים התפוצצו גם בין רגלי הסועדים. המטיילים ברחבי העיר אכלו צ'ורוס (אצבעות בצק מטוגנות עם סוכר או שוקולד), ובחנו את כל פסלי העץ הצבעוניים.
בשתיים בצהריים הכריזה ה-Fallera Mayor מן המרפסת, כשהיא לבושה בלבוש מסורתי, על תחילת הלה מסקלטה (La Mascletà), וכל שכונה התאספה ופוצצה כמות אדירה של נפצים במרוכז.
לקראת סוף השבוע התקיימה תהלוכת פרחים יפה, שהסתיימה בפסלה של מריה הקדושה שהתכסתה בפרחים. לקראת הערב התאספו הדיירים בכל שכונה לארוחה חגיגית ברחוב. המאכל המסורתי הוא הפאז'ה (paella) - אורז עם פירות ים במחבתות ענק. אירועי כל לילה הסתיימו בשעה שלמה של זיקוקי די-נור במרכז העיר, ופיצוצי נפצים שנבלעו אל תוך הלילה.
ב- 19 במרס, היום האחרון לפסטיבל, התקיימה תהלוכת ענק ברחוב הראשי, מלווה במופעי אש, בנערות לבושות שמלות ומנופפות לשלום, ברקדניות שקיפצו לאורך הרחוב, ובאנשים מחופשים לשדים שרקדו ודילגו עם לפידים.
- יצאתי לפסק זמן בין יקומים מקבילים בשלכת של טנסי
- 589 דולר לכריסמס בפראג: בדקנו אילו חבילות נופש לחג המולד נותרו על המדף
- "ישבנו בהוסטל בקולומביה ופתאום מישהו צעק !Free Palestine" – מדריך למטיילים במלחמה
- זאת המדינה האהובה עליי באירופה הקלאסית - והיא לא מפסיקה להפתיע
- אגמים, טרקים ואוכל טעים וזול: ביקרנו במדינה מפתיעה באירופה
הכבאים, שכבר מנוסים בתוצאות היום, התפרסו ברחבי העיר, בשעה שכל פסלי העץ (פרט לאחד שניצח ויוצב במוזאון ה-Falla) נשרפו אל תוך הלילה; בהתחלה הפסלים שעוצבו על ידי הילדים, ואז כל השאר.
הגשם הכבד שהחל לרדת לקראת טקס ההצתות לא עצר את החוגגים, ולהבות האש האדירות ניהלו קרב הישרדות מול הגשם, קרב שהסתיים בסופו של לילה רק לאחר שהפסלים נשרפו עד תום. כך הסתיים לו שבוע פראי שהוגדר על ידי חלק מהחוגגים כחג דתי, על ידי החילונים כאירוע פולקלור, ואלה גם אלה באו לחגוג.
וביום שאחרי, תוך כדי סיכום האירועים של הפסטיבל, כבר נשמעו תכניות לזה שיבוא אחריו, בשנה הבאה.
מלחמת עגבניות לשם הכיף
באוגוסט שבא אחריו נערך שם הפסטיבל הפראי ביותר. בעיירה קטנה ששמה בוניול (Bunol), השוכנת ליד ולנסיה, מתקיימת מדי שנה מלחמת האוכל הגדולה בעולם - לה טומטינה (La Tomatina). כ-30,000 מאזרחי ספרד ותיירים מכל העולם, חמושים במשקפי מגן ובבקבוקי סנגריה (יין, פירות, סודה ועוד יין), מתאספים ומתכוננים למלחמת עגבניות עצומה שכל כולה לשם הכיף.
עטפתי את המצלמה שלי בכמה שקיות ניילון, ויצאתי ברכבת אל בוניול. כבר בתחנה ניתן היה לראות אלפי אנשים הולכים לכיוון מרכז העיירה, ל-Pueblo Plaza del, שם ניצב עמוד מצופה גריז, ובראשו נתח גדול של בשר חזיר.
צעירים (וגם לא) טיפסו זה על גבי זה כדי להגיע אל נתח הבשר. מי שהגיע אל הנתח זכה בו, ובו ברגע נורה פגז תותח, המסמן את תחילת המלחמה. משאיות מלאות עגבניות החלו לנוע לאטן ברחובות העיירה, כשהאנשים שעליהן זורקים עגבניות לכל עבר.
המשאיות שעברו ברחובות הצרים גרמו לבלגן מוחלט ולצפיפות שנראה כי לאף אחד לא באמת אכפת ממנה; אך בכל שנה חוגגים רבים מוצאים עצמם מפונים על ידי צוותים רפואיים. כך זה נמשך, קרב גדול שבו מעורבות יותר מ-40 טונות של עגבניות.
אנשים ניסו לנער את רסק העגבניות שחדר לכל חור
מצאתי לעצמי אדן חלון קטן שממנו יכולתי לצלם. הוזהרתי לפני כן שבעלי המצלמות הופכים באופן מידי למטרות מועדפות על קלעי העגבניות. במהלך הקרב עשיתי הפסקה קלה כדי לחלץ מהקהל הנלהב ילד, שנראה לי כי איבד את נשימתו. והלה ישב, כשהוא מחבק את רגל מושיעו במהלך כל הקרב.
הקרב התחמם, ואנשים קרעו זה את חולצתו של זה, וכדי להוסיף שמחה, התיזו דיירי החלונות הגבוהים מים על החוגגים. אחרי שעה, כשנראה שהקרב מוכרע על ידי התשישות, נשמעה יריית תותח נוספת והקרב הסתיים. אנשים ניסו לנער מעליהם את רסק העגבניות שחדר כמעט לכל חור או קפל בגוף, תוך שהם משליכים את השאריות על אלה שנמצאים לידם, שמנסים גם הם להיפטר מהמיץ.
הרחובות החלו להתרוקן, ומכוניות הכיבוי נעו לאטן ברחובות, מתיזות סילוני מים כדי לשטוף את שאריות העגבניות מהכיכר הראשית, תוך שהן מייצרות יובלי רוטב עגבניות מעורבים במים. הצעירים יותר, שעדיין נשארה בהם אנרגיה, המשיכו להילחם ביניהם.
דיירי הרחובות נכנסו לסיפור עם צינורות המים הפרטיים שלהם, ובתוך זמן קצר זכו הלוחמים ליהנות ממקלחות ניידות. במהלך כל האירועים הם לא הפסיקו ללגום מבקבוקי הסנגריה...
משאית עגבניות שהתהפכה הובילה ליצירת הפסטיבל
מקורו של פסטיבל העגבניות לא באמת ידוע, כשאחת האגדות מספרת על משאית עגבניות שהתהפכה וגרמה לשמחה בקרב צעירים שהיו במקום. אגדה אחרת, פופולרית יותר, מספרת שב-1945, במהלך פסטיבל אחר, החלו כמה צעירים לחטוף עגבניות מדוכן ירקות מקומי ולהטיל אותן זה על זה. המשטרה עצרה אותם, והם שילמו על הנזקים.
אבל שנה לאחר מכן, כדי לחגוג את האירוע, הגיעו שוב אותם צעירים, הפעם עם עגבניות מהבית, ושוב נעצרו על ידי המשטרה, אבל לא נאלצו לשלם על נזקים. כך הם הגיעו בחודש אוגוסט בכל שנה, באותו היום, עד שב-1950 הפסיקה המשטרה להילחם בהם אלא רק באה להשגיח על הסדר, וצעירים נוספים הצטרפו לשמחה.
קרב העגבניות שינה צורה כשנוספו לו מופעי נגנים ושחקני רחוב, שערכו מסע הלוויה לעגבניות, סמל לאירועי הימים הראשונים. האירוע צבר תאוצה ופופולריות, עד שהגיע לממדיו היום.
חזרנו לוולנסיה ברכבת, עם בגדים קרועים, מלאים במיץ עגבניות שהתקשה בשערותינו, רטובים ומסריחים. אבל עם מצלמה יבשה…
הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר 2012 של הירחון "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
