עם לבדד ישכון: כרגיל, העולם כולו נגדנו

במאמץ רב, שכמעט והביא לשבירת המשקוף ולעקירת הידית ממקומה, הצליחה הגיליוטינה להיכנס בדלת של החדר הקטן במשרד החוץ. הגיליוטינה הממלכתית, השמורה לאירועים מיוחדים, הובאה לצורך ישיבת חירום של בעלי תפקידים בכירים במשרד החוץ. זה לא היה יום פשוט בשבילם; אמנם כל יום שמתפרסמת בו תמונה של אבו-מאזן מחייך, אינו יכול להסתיים במצב רוח טוב, אבל כשרוב העולם שם עליך פס, התחושה הרבה יותר קשה.

>> פרשה השבוע ועוד דברים מעניינים - בפייסבוק שלנו! <<

• ישראל אבינו מתחבר אל העתיד/ יורם טהרלב
  

על כל פנים, הרגע הזה כבר עבר. ההכרה במדינה הפלסטינית כבר תוייקה במגרה המתאימה בין דפי ההיסטוריה. עכשיו, לפחות עד שאבו-מאזן ישתמש במעמד החדש שלו לצורך איזושהי פרובוקציה בהאג, לא נשאר הרבה מה לעשות. רק משימה אחת חשובה ומאתגרת נותרה על סדר היום: לערוף ראש.

מישהו צריך לשלם את המחיר

ראשו של מישהו חייב להיערף בסיפור הזה. לשדרוג מעמדה של הרשות באו"ם יש מחיר, ומישהו יצטרך לשלם אותו. “מבוכה בירושלים", זעקו הכותרות, “מפלה מדינית", “קטסטרופה דיפלומטית". המהלך הפלסטיני הוא תוצאה של פשלה רצינית, ומוכרח להיות ראש אחד שאחראי לפשלה הזאת. השאלה היא למי שייך הראש הזה.

ליברמן, זרק מישהו. זה הוא שהתחיל עם אבו-מאזן, אז עכשיו אבו-מאזן מחזיר לו. אבל מישהו אחר התנגד: גם לפני ההתבטאויות של ליברמן, הרשות הפלסטינית נהנתה מתמיכה באו"ם. האפשרות הזאת התבטלה.

נתניהו, אמר מישהו אחר. הכל בגללו, המדיניות שלו גרמה לבידודה של ישראל בקהילה הבינלאומית, שלא לדבר על ההימנעות שלו מניהול משא ומתן. אבל שאר הבכירים במשרד החוץ הזכירו שגם לפני כהונתו היה לנו קשה להשיג רוב באו"ם.

פרס או ביילין, ניסה מישהו להיות יצירתי. כל הדרכים מובילות לאוסלו. לא העדר המשא ומתן סיבך אותנו מדינית, אלא עצם הרעיון להתחיל בו - הוא שגרם לכל הבעיות. כעת קמטו הבכירים את המצח, וניסו להיזכר אם ישראל נהנתה מתמיכה מדינית גורפת לפני 1993.  כנראה שלא.

עם לבדד ישכון

 ישיבת החירום עודה נמשכת, גם ברגעים אלה ממש. היא נערכת לא רק במשרד החוץ, אלא גם בחדרים אחרים של הפוליטיקה הישראלית, ואף באמצעי התקשורת. כולם מנסים לשים את האצבע על הנקודה בזמן שבה העולם הפנה לנו עורף, אלא שהחיפושים האלה יסתיימו רק כשנכיר כי העולם אף פעם לא היה בעדנו. ככה זה, אנחנו יהודים.

מי שבאמת רוצה לחקור את התופעה הזאת, שגרמה לכל כך הרבה מדינות באירופה להצביע באו"ם נגד ישראל, צריך לעשות עבודה הרבה יותר רצינית מניתוח של החודשים האחרונים, השנים האחרונות, או אפילו המאה האחרונה. דרושה פה עבודת שורשים הגונה.

העולם נגדנו לכל אורך שנות קיומה של המדינה, העולם היה נגדנו כשחיפשנו פתרון ל"בעיית היהודים" בתחילת המאה, העולם היה נגדנו בפרעות ת"ח ות"ט, במסעי הצלב ובגירוש ספרד. הפסוק האלמותי שבו מופיע הביטוי "עם לבדד ישכון", נולד הרבה לפני ההצבעה נגד ישראל בעצרת האו"ם.

מאז שהעם היהודי זוכר את עצמו, הוא יודע ש"עשיו שונה ליעקב", ולא משנה מי מגלם את עשיו באותה התקופה. העמים מסביב מתחלפים, אימפריות מפנות את מקומן לאימפריות חדשות, אבל המשותף לכולם: אף אחד מהם לא מת על היהודים. אין צורך בגיליוטינה, שום פשלה מדינית לא נעשתה במשרד החוץ - ככה נראים קשרי החוץ שלנו מאז יעקב אבינו.

טעינו לחשוב שזה מאחורינו

את התחושה כאילו נחלנו תבוסה בימים האחרונים, אפשר להגדיר כצרות של עשירים. תלונות שרק יהודים בעידן המודרני יכולים להרשות לעצמם. מצבנו עכשיו טוב יותר מאשר ברוב התקופות בהיסטוריה: יש מדינות ששומרות על קשרי ידידות איתנו, ויש אפילו כאלה שעומדות לצידנו באו"ם.

כל כך השתפר מצבנו, עד שהתחלנו לחשוב שכל סיפור שנאת היהודים מאחורינו. אבל המציאות מוכיחה, פעם אחר פעם, שגם כשאנחנו בהתקדמות אדירה, לא פשוט לחסל את חוסר הסימפטיה כלפי עם ישראל.

עם לא נורמלי

למה לא אוהבים אותנו? כרגע זה לא משנה. יש מנעד רחב של הסברים, אפשר לנמק את האיבה בשרידים של אנטישמיות קדומה, או לפרש אותה כהתנגדות בלתי-מודעת למוסר שעם ישראל מייצג בעולם. השאלה תמיד נשאלת, אבל השנאה כלפי היהודים תמיד הייתה חזקה יותר מכל הסבר שניתן לה. מכל מקום, השאלה אינה מה גורם לשנאה הזאת, אלא האם אנחנו מוכנים להכיר בקיומה.

ככה זה, אנחנו לא עם נורמלי. אנחנו נהנים מנוכחות בת אלפי שנים על פני האדמה, יש לנו יכולת הישרדות יוצאת דופן, וכחלק מעסקת החבילה אנחנו סובלים מיחס שלילי מצד אומות העולם. גם אם נדמה לנו לפעמים שהפכנו לעם רגיל לחלוטין, המציאות דואגת להזכיר לנו מדי פעם שאנחנו עדיין תופעה ייחודית. אתמול זה קרה באו"ם.

אין שום תקלה קטסטרופלית בהכרה בעם הפלסיטיני באו"ם, זה טבעי לגמרי. הכשל יהיה באי ההכרה בעצמנו כעם היהודי.

• איך רוחמה וייס מתייחסת להכרה בעם הפלסטיני באו"ם? כשהאויב יוצא צדיק - אז והיום