החדש של דונלד פייגן: טוב שבאת, נמאס ממך

הדיסק הראשון שלי בחיים - אז עוד קראו לו, בחשיבות רבה, קומפקט דיסק - היה The Nightfly של דונלד פייגן. הסיבה לכך היתה פרוזאית לגמרי: הוא נכלל בחבילת הדיסקים הראשונית שהוצעה למכירה באמצעות "הד ארצי" (נדמה לי שגם "אחרי 20 שנה" המופלא של שמוליק קראוס כיכב שם). אבל המקריות הצמיחה את החיבור המושלם: The Nightfly היה המוצר המוזיקלי האולטימטיבי לקידום הטכנולוגיה הטרייה. 

עוד תווי שי ב-ynet:

• דוקו מוזיקה: ישראלים אוהבים רק רוק ישראלי?
• פיקוד העורף שלום, מה מותר לשמוע?
• כשלו ריד נתן לדיוויד בואי להוביל
  

הוא נשמע נפלא. חד, משוייף ומשדר קרירות אלגנטית, כאילו נברא במיוחד עבור צעירי דור ההייטק החדש. מסוג הדברים שמוכר בחנות סטריאו משמיע כדי להגניב אותך על הרמקולים. כמובן שזה עבד לו היטב גם עם התקליטים של סטילי דן, בימי טרום הדיסק, אבל בנקודת הזמן ההיא של סוף האייטיז, המוצר הקטן והכסוף נראה לרגע כמו הדבר הכי קול בעולם. והמוזיקה של דונלד פייגן ייצגה אותו מצוין. מקסימום סטייל, מינימום זיעה.

באופן מוזר, היחס שלי לפייגן הקביל באורח כמעט מושלם לזה שהפגנתי כלפי הקומפקט דיסק. זה החל בהערצה כמעט עיוורת ("בונ'ה, אין יותר שריטות!", "רבאכ, הוא מצא סאונד מהחלל החיצון!"), והתמלא בהדרגה בספקות, מרביתם על בסיס רומנטי. התגעגעתי לכתמים של הקפה על עטיפות התקליטים. והתגעגעתי לא פחות לכתמים של אנושיות, על רקע מעטפת הסאונד המושלמת, הכמעט סטרילית, של פייגן.

מאז התרגלתי, אני בכל זאת מפא"יניק, אבל נשארתי אמביוולנטי. צרכתי דיסקים, אבל בלי ההמייה המתוקה של הלב, ברגע קריעת הצלופן, וצרכתי גם דונלד פייגן, אבל בעיקר כמוזיקת רקע. או כאמצעי להרשים בחורות מהסוג המרוחק והקריר (זה אף פעם לא עבד, אגב. יכול להיות שהן חיפשו בדיוק את ההיפך?).

הקביעות המוחלטות האלה הסתבכו מעט כשזה הגיע לסטילי דן, הרכב האם של פייגן. גם שם הצליל הדומיננטי היה אותו פופ ג'אזי מתוחכם ומלוטש, אבל היו גם פרצי נשמה מבורכים ומלודיות כובשות ("Rikki Don't Lose That Number", למשל). השילוב הזה, בין הסטריליות והסול, בין הקור והחום, היה סוד הקסם של פייגן ושל וולטר בקר. כשפייגן לבד, גם באלבומים הספורים שהוציא מאז The Nightfly, הדגש חוזר אל אותו ריחוק צונן ואליטיזם לגמרי מודע לעצמו, שמצליח להרשים ולשעמם אותי באותן עוצמות (גבוהות מאד).

שמתי לב גם, שאלבומים של פייגן ממלאים אצלי צורך מאד מסויים, שמתעורר רק בימים ספורים על פני לוח השנה. מדובר, פחות או יותר, בצורך ההפוך מזה שמספק לי ניל יאנג (שהוא בכלל סוג של אנטיתיזה. מישהו שלכלוך וחוסר שלמות הן מבחינתו דווקא ערך). בימים המעטים האלה, אני יכול להסתגר עם פייגן מבוקר ועד ליל ולחקור בעונג כל צליל מתוך הספקטרום המרהיב שלו. ופתאום אני מוצא שם יופי, ועדנה ועומקים יוצאי דופן. ביתר הימים, אני פשוט לא מבין בשביל מה, לעזאזל, יש צורך במוזיקה כזו.

נזכרתי בדיכוטומיה הזו, בתום האזנה שנייה ל-Sunken Condos, החדש של פייגן. ההאזנה הראשונה הייתה חווייה רעה ומתסכלת. השתעממתי מ(כמעט) כל רגע. זה נשמע בדיוק, אבל בדיוק, כפי שניתן לצפות מאלבום של דונלד פייגן, כולל הקאבר הלא שגרתי לכאורה ל- Out of the Ghetto של אייזק היינס. הוטרדתי באמצעות כמה וכמה טלפונים, במהלך ההאזנה הזו. לכולם הקפדתי לספר - בחימה בוערת - עד כמה האלבום החדש מאכזב.

ואז חלפו מספר שעות. ומשהו השתנה באווירה, נדמה לי שקוראים לזה ענן. השמש כבר לא ליהטה בחוץ, קרירות חדרה לתוך החדר ונתתי לדונלד פייגן הזדמנות שנייה. פתאום זה נשמע אחרת לגמרי. וגיליתי שוב את ההנאה

 שבאיטיות. ואת יופייה של התפירה העילית מבית פייגן. זה היה מענג ממש. קיום אלטרנטיבי ויפהפה של הקפדה על צלילים. בערב, אחוז התלהבות, הקשבתי לו שוב. ו-אוי. כמה משעמם שזה היה..

בקיצור' זהו שוב אותו דונלד פייגן. לטוב ולרע. ובואו נתייחס גם לעניין ה"שוב". באלבום הזה לא מורגש ניסיון - ולו הקל שבקלים - לחדש, ואפילו לרענן, את הנוסחה המוכרת. יש משהו כמעט מתריס בדרך שבה פייגן מתעקש לשמר את הצליל שכל כך מזוהה איתו. האם זה רע? פעם הייתי חורץ מיד שכן. אבל היום, בגיל שבו אני משתחל מדי דצמבר אל תוך אותו זוג נוח ובלוי של נעלי בית (זו לא מטאפורה, אלא זוג נעלי קיפי, מימי הקיבוץ), אני חושב שהיכולת "להמציא את עצמך מחדש" היא מעט אובר-רייטד. סליחה, דייויד בואי.

או כפי שניסח זאת המבקר של הבי.בי.סי, בהתייחס לאלבום החדש: "למתוח ביקורת על פייגן שעושה את אותו דבר כל הזמן, זה כמו לתקוף את ואן גוך שהתעקש לצייר פורטרטים עצמיים כל החיים". לא מעט מוזיקאים (ובייחוד טכנאי אולפן) יאמצו בחום את ההשוואה בין פייגן ל-ואן גוך, בכל הנוגע למידת הגאוניות. ואני? תלוי באיזה יום אתם שואלים.