יובל המבולבל נוסח בני ברק
הצגות הבוקר לבנות, הצגות אחר הצהריים לבנים - עד גיל 6 בלבד. גברים מופיעים בפני נשים, אך לא הפוך. אלה מקצת חוקי התעשייה הענפה של מופעי החנוכה לחרדים. המחיר, אגב: 10 ש"ח לילד. וגם למה הגיעה המשטרה למופע "אמא בחופשה"?
בחג החנוכה החולף היו גם ילדי המגזר החרדי עסוקים במיוחד: הם צפו במופעי אש, הלהיט המסורתי לחג - וביקרו אצל "רֶב שרגי", יובל המבולבל של החרדים. הם דילגו בין המופע "מאירים את הסביבה" העוסק באיכות הסביבה, ובין ההצגה "אהרון ודורון בתעלומת המטמון", המלמדת זהירות בדרכים.
<<מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו >>
- רבנים בכירים: תומכים ביו"ר צהר לרבנות הראשית
- ירדן מתלוננת: תפילות ולבוש חרדי - פרובוקציה
- כפייה דתית? אם כבר, יריקה בפרצופם של הדתיים/ דעה
בעוד שאר ילדי ישראל הלכו לראות את יעל בר זוהר ואלי פיניש ב"Spy פסטיגל", את אורנה ומשה דץ ב"מותק של פסטיבל 5", או את יובל המבולבל המקורי ב"לוחמי האור 2" - הילדים החרדים צפו בהצגות עם מסרים חינוכיים עם חותמת הכשר, כשעל הבמה גברים בלבד (או נשים בלבד).
אולמות התרבות המרווחים, הוחלפו במתנ"סים או באולמות ספורט מאולתרים, וגם המחירים הותאמו למשפחות בעלות עשרה ילדים. תעשיית המופעים החרדית שומרת על צניעות מכוונת, כחלק מהאמביוולנטיות של המגזר סביב מושג "תרבות הפנאי", ועם זאת, האמנים מבטיחים כי "החוויה המהנה נותרת בעינה".
הכניסה לבנים עד גיל 6
יהודית לוברבוים, פרויקטורית תרבות של עיריית בית שמש ויוזמת פורום "תרבות כהלכה" ברשת (פורום המאגד אמנים ורכזי תרבות מטעם המתנ"סים והעיריות החרדיות), מספרת על לו"ז ההופעות של הילד החרדי. "מאחר והבנים אצלנו לומדים כמעט כל החנוכה, ההצגות בבקרים מיועדות לבנות. אחר הצהריים זה לבנים, ובערבים - הופעות לנערות". הבנים המתבגרים, אם תהיתם, הם עמוק בדף הגמרא - ולגמרי מחוץ לתמונה.
"במופע 'מאירים את הסביבה' הרשו להכניס רק בנים עד גיל 6. זה לא שאם היה מגיע ילד בגיל 8 היו מגרשים אותו, אבל זה פחות או יותר הגבול. אצל הילדים זה רק הצגות ומופעים, אצל הנערות גם סרטים, חרדיים כמובן", היא אומרת.
הלהיט התורן בקרב בנות הסמינרים בחנוכה הוא הסרט החרדי "על קרח דק", או המופע "אמא בחופשה", שהתגלה כלהיט היסטרי. "במהלך הצגת המופע השבוע בבני ברק, נדרשו המארגנים להזמין משטרה אחרי שאלפי נערות חרדיות נרגשות צבאו על דלתות האולם", מספרת לורברבוים.
"מופע עם הכשר"
"המופעים במגזר החרדי זה משהו שונה לגמרי", אומרת שושי נוימן, חרדית המנהלת את חברת "אירוע לעניין", המפיקה הצגות ומופעים במגזר. "מי שלא מגיע מבפנים, לא יכול להבין, וההבדלים הם תהומיים".
נוימן מסבירה את החוקים: "במופעים לבנים - נשים הן מחוץ לתחום. אנחנו גם לא מעלים מופעים כשבנים ובנות ביחד על הבמה. גברים יכולים להופיע בפני נשים, אבל לא הפוך, וזה נטו מטעמי צניעות. אחר כך יש את הניואנסים במופע עצמו: בתוכן, בטקסטים, בהלבשה ובתפאורה. גם אם זה מופע אקרובטיקה, האופן שבו היא מוצגת מאוד קריטי. אפילו מופעים שמתלבשים בהם צנוע, לא יכולים לעבור אם ברמת הניואנסים זה בעייתי. למעשה, כל מופע שיש בו בעיית צניעות, במלל או במסרים, לא עובר".
לשמוע בקול חכמים - גם אם לא תמיד מבינים
גם נוימן וגם לוברבוים מעידות כי להצגה חרדית חייב להיות תוכן רוחני או ערכי. נחמה חרך, אשתו ואמרגניתו של יואל או ה"רֶב שרגי", כפי שמכירים אותו ילדי המגזר, אומרת כי המופעים נכתבים כך שיתאימו לקהילות ולזרמים החרדיים השונים. "קהילה שאצלה לימוד תורה זוכה לחשיבות עליונה, רוצה מופע שבנוי סביב המסר הזה. החסידים רוצים מופע ביידיש, ולעיתים אפילו משתדלים להתאים לכל חצר חסידית, את השירים והמנגינות שפופולריים אצלה".
"כבר שאנחנו כותבים את החומרים, עומד לנגד עיננו המסר עליו מבוסס המופע, לדוגמה: 'לשמוע בקול חכמים גם אם לא תמיד מבינים' או 'לא לחשוד ולבקר, כשלא כל התמונה מול העיניים'. תמיד יש את הדמות של היהודי, שהוא מודל להערצה. והמופעים שלנו זוכים לכך כך הרבה הצלחה, שלפעמים רודפים אחרי יואל ברחוב, מה שקצת מקשה לו על החיים", מספרת נחמה.
המופע של השניים עבר את חותמת ההכשר של "משמרת הקודש והחינוך" שמפקחת על פעילויות הפנאי במגזר החרדי. "זה תהליך מורכב", היא מסבירה, "קודם הכירו אותנו, אחר כך באו לראות את ההצגות שלו. ואחר כך הם קיבלו תמלול של כל הצגה והצגה, ורק אז אישרו אותנו. היום אנחנו מופע עם הכשר".
"תרבות" זו מילה שלילית
עולם המופעים החרדי התפתח מתוך כורח המציאות וצרכים שהציב השטח, ולא מתוך בחירה מכוונת בתרבות של בילוי ובפנאי. "רק לאחרונה", אומרת לוברבוים, "היה לנו ויכוח בפורום על הדבר הזה. מישהי כתבה: 'תרבות זו מילה שלילית, זה יוונים', והאמת שהטיעונים שלה הצליחו אפילו קצת לערער אותי".
"היום אחרי שבדקתי את הנושא, הבנתי שתרבות זה צורת התנהלות של חברה או של עם. אז נכון שתרבות יוון היא שלילית, אבל אנחנו לוקחים את זה למקום אחר. יש אמרת חז"ל לפיה אדם ייתבע אם הוא לא נהנה מהעולם. ועם זאת, זאת לא תרבות רק בשביל כיף או התפרקות, זה גם חינוך. זאת דרך בלתי פורמלית להעביר מסרים חשובים. לכן, על אף החשדנות כלפי התחום הזה בעבר, היום אנשים יותר ויותר מבינים את כוחם של המופע לחנך ולאפשר פורקן במקביל", אומרת לורברבוים.
גם עמי חניא מ"מופאש", מופע המשלב ג'אגלינג עם להטוטי אש, מצביע על השינוי שחל בילדים החרדים בשלוש השנים האחרונות. "פעם היינו עומדים על הבמה ומבקשים כפיים, והם לא הבינו מה רוצים מהם. היום הם כבר יותר משופשפים.
"הם כבר לא יושבים בצורה פסיבית, אלא מגיבים. לשמחתי, מכיוון שאין להם טלוויזיה, ההנאה שלהם יותר טהורה ופחות ביקורתית. הם לא מגיעים אחרי שראו אפקטים מטורפים של מציאות דמיונית, אז יותר קל לקבל מהם פידבק של התפעלות", אומר חניא.
"תג מחיר"
מפיקי המופעים צריכים להשתמש במלוא היצירתיות כדי לייצר מופע שיעמוד בסטנדרטים ההולכים ומשתפרים של המגזר החרדי, ומנגד, לשמור על רף נמוך, כמעט בלתי אפשרי, של מחיר למופע.
"גם לחרדים יש הצגות מושקעות עם מקצוענים דתיים 'מהבימה", אומרת נוימן. ולוברבוים מוסיפה: "אנחנו לא רוצים להתפשר על האיכות, ועם זאת המחיר הוא 5 עד 10 שקלים לילד, כדי שגם משפחה עם עשרה ילדים תוכל להגיע. בחופש הילדים רוצים לצאת, ולמשפחה עם קשיים כלכליים אין אופציות. לכן, אלפי משפחות חרדיות מתכננות את הפנאי שלהם בחנוכה סביב המופעים".
מצד שני, המופעים נערכים באולמות שהם לא אולמות, והם רחוקים מאוד מלעמוד בסטנדרט של המופעים ה"חילונים"
"זה נובע מהרצון לתת מחירי רצפה, וכל אלמנט, כמו אולם למשל, מייקר. גופים שמייצרים תרבות במגזר החרדי, נדרשים להסתפק עם סכומים נמוכים בהרבה מאלה של המגזר הכללי. יש מינימום של כסף וצריך להפיק ממנו כמה שיותר. בבית שמש יש אולם ספורט עם 450 מקומות ותמיד הוא מפוצץ. ילדים יושבים למטה, ומציצים לשחקן שמחליף תלבושות מאחורי הקלעים", מספרת לוברבוים.
"בתור ילדה, היינו הולכים ללונה פארק. היום הילדים החרדים כמעט ולא מגיעים לשם, גם בגלל שזה פתוח בשבת, אבל גם בגלל הכסף. אז מארגנים להם לונה פארק נודד ליד הבית עם שישה מתקנים ופופקורן, והם מרוצים עד הגג. הספינת פיראטים שלהם היא חיקוי חיוור לספינת פירטים של הילדות שלי, אבל להם זה מספיק, וכל השכונה באה לבלות", היא אומרת.
אפילו החילונים רוצים
ואיך מתמודדים האמנים עם התקציב הזעום? "אנחנו לא נותנים לילדים להרגיש את הצמצום", אומרת נחמה כרך. "על הבמה נותנים את הכול. לא מוותרים על איכות, ולא עושים פשרות".
"ההצגה של בעלי למשל מתבססת על שחקן אחד, אבל הוא לא רק מחליף כובעים - כל דמות מושקעת, עם תלבושות. חצי מהמופע הילדים מנסים לנחש כמה שחקנים מופיעים על הבמה - שניים או שלושה? עכשיו בחנוכה יש לנו המון הזמנות. המופע עולה שלוש פעמים ביום בכל רחבי הארץ. ועדיין יואל מרוויח פחות משחקן במגזר הכללי. אבל זה חלק מהעניין. אנחנו צוות של שניים במקום עשרה, ועדיין הילדים מקבלים את המקסימום".
נוימן מספרת כי לאחרונה היא נתקלת יותר ויותר במזמינים חילונים שמבקשים דווקא מופעים החרדים. "אין ספק שלעלויות יש חלק מאוד גדול בעניין הזה, אבל זה בהחלט לא כל הסיפור. אני מקבלת בקשות של הורים חילונים באירועי בר מצווה למופעי אש ואקרובטיקה, אבל בלי פרובוקציות או לבוש חושפני. וכשמתקשרת אלי רכזת תרבות חילונית ואומרת 'אני רוצה מופע יפה בלי גסויות או ניבולי פה' היא יודעת שתקבל את זה ממני".