"לא בתל אביב": לא יוצא מהבועה
נוני גפן הולך ומבסס עצמו כיוצר מוביל בקולנוע הישראלי העצמאי, אבל ספק אם סרטו "לא בתל אביב" מסוגל לפרוץ הרבה מעבר לקהל המקורבים שלו. אם יצליח, יש לזקוף זאת לכמה רגעים חינניים שיש בו, ולרומי אבולעפיה ויערה פלציג שמככבות בו
כמו רבים מעמיתיו למה שמכונה "הקולנוע הישראלי העצמאי", גם "לא בתל אביב" של נוני גפן מיועד, בראש ובראשונה, לצופים שלא חצו את גיל התיכון. לא שהדברים האלה נאמרים בטרוניה, אך נדמה שקהל היעד הזה יעריך יותר את מה שהסרט מנסה להיות - "אחר".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "לא בתל אביב"
ואפשר לנסח זאת גם אחרת: "לא בתל אביב" הוא מסוג הסרטים שההנאה מהם מובטחת לחברים של צוות ההפקה ולחבריהם שלהם. גם בכך אין כמובן פסול, אלא רק כמשפט הבהרה למי שתוהה גם לגבי פרמטרים של תסריט, בימוי ומשחק.
- כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
- הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
ואפשר גם כך - לא פעם נדמה שסרטים המתחזים לאנרכיסטיים ופרועים הם לא באמת כאלה. יש ב"לא בתל אביב" (והסרט, נאמן לכותרתו, צולם בטבעון) כמה סצינות חינניות, כמו גם כמה שהן סתמיות להחריד, אך התחושה הכללית היא של היעדר מוחלט של פואנטה. וזה, אם להבהיר, לא אומר שהסרט הוא אנטי-ממסדי או מחציף פנים כלפי הקולנוע המסורתי.
בורא פרי הגפן
גפן (שגם כתב את התסריט) מגלם בסרט את דמותו של מיכה, מורה להיסטוריה המפוטר מעבודתו. באקט של ייאוש הוא חוטף באיומי אקדח את אחת מתלמידותיו, אנה (יערה פלציג). אחרי שהוא מחסל את אמו הגוססת והמיואשת (ענת עצמון בהופעת אורח), השניים אוספים את נוני (רומי אבולעפיה), מוכרת בדוכן פיצה שמיכה מאוהב בה. מכאן מתפתחת מערכת יחסים משולשת הזויה שבמהלכה, לא פעם, חוברות שתי הנשים כנגד החוטף הפסיבי-אגרסיבי.
כאמור, ישנן בסרט סצינות חביבות מאוד שנדמות כמעט מאולתרות ושחינניותן נובעת מנוכחותם הסימפטית מאוד של שלושת השחקנים. כך, למשל, ויכוח קצר שמתנהל במזנון הפיצה בין אנה האסרטיבית ומיכה הנבוך שמכחיש כי חטף אותה, משחק כדורסל לילי, או מפגש עם סלב העונה לשם עופר שכטר (ומגלם אותו טל פרידמן) שמחלץ את מיכה ממעצר. זאת, בצד סצינות תמוהות, כמו זו שבה מותקפת החבורה על ידי מיליציה פמיניסטית.
"לא בתל אביב", כמו כמה סרטי פרינג' אחרים מהשנים האחרונות, מגיע אל המסכים כשהוא מלווה באיזושהי הילה הנובעת מתנאי ההפקה שלו. הסרט זכה למימון חלקי בלבד מקרן הקולנוע הישראלי, ויתרת הכסף גויסה באמצעות קמפיין אינטרנטי. השחקנים ואנשי הצוות עבדו, כמובן, בהתנדבות.
יש בסוג זה של עשייה מחתרתית ונלהבת (הסרט צולם במשך 11 ימים בלבד) משהו שדבק בתוצאה הסופית, אך התחושה הזו אינה גואלת את הסרט ממידה של ילדותיות שמקורה בתשוקה הנואשת-כמעט של יוצרו לנון-קונפורמיזם.
"לא בתל אביב", שזכה בפרס מיוחד המיועד לסרטי ביכורים בפסטיבל לוקרנו האחרון, הוא סרט נועז ואקסצנטרי הרבה פחות מכפי שהיה רוצה להיות. אבל מה שיפה בסרטים מסוגו הוא הכימיה שמתקיימת בין השחקנים, אף שמערכת היחסים בין הדמויות פה אינה מנומקת.
נדמה לעיתים שמדובר בפנטזיה קולנועית שעניינה יסודותיה הנרקיסיסטיים של העשייה הקולנועית (הדמות שמגלם הבמאי נוני גפן מאוהבת כאמור בבחורה ששמה...נוני), כמו גם חתירה בעלת אופי סטודנטיאלי אל מה שגודאר הגדיר פעם כמהות הקולנוע: "כל מה שאתה צריך בסרט הוא אקדח ונערה".
לזכותו של הסרט עומדים גם הצילום בשחור לבן של זיו ברקוביץ', והמוזיקה המקסימה של עוזי רמירז ורותם בר אור. נוני גפן (הזכור מהופעתו בתפקיד הראשי בסרטו של עידו פלוק "אף פעם לא מאוחר מדי") ממצב עצמו כאחד מהשמות הבולטים בקולנוע הישראלי הלא ממוסד. אבל גם אחרי הצפייה ב"לא בתל אביב", אנחנו עדיין ממתינים לבשורה הגדולה שתצא משם.
