מפני שיבה תקום: באים בימים באים עם ניסיון

הטור הזה מוקדש לנהג מונית, שלא אזכיר את שמו, שלקח אותי השבוע באישון לילה לפגישה דחופה. כשנכנסתי למונית, נדהמתי: הנהג היה אדם שהכרתי במשך שנים. הוא היה קצין בכיר בתפקידי מפתח, השתחרר מהצבא לפני כמה שנים, ואז גם ניתק הקשר בנינו.

הסיפורים הכי חמים - בפייסבוק של ynet, וכל מה שיהודי - כאן

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת ויחי
  

לאחר ששככה קמעה תדהמתי, שאלתי אותו מה קרה? הוא השתחרר מהצבא עטור הצלחה, אבל לא היה בזה כדי לסייע לו בחיפוש הנואש אחר עבודה. "אתה over qualified", הם אמרו לו בזה אחר זה, והנה, הוא נהייה לנהג מונית - לא שמח, אבל מסתגל. "צריך לפרנס את המשפחה", הוא אומר.

מגדל קוביות, גיצים מתעופפים או לבוש ימים

הרחתם פעם ריח של זקנה? נכון שיש דבר כזה? בבתי אבות הוא מאד תמציתי, כמעט ניתן למישוש. הריח של הזקנה הוא מעין מסך חושי, ממשי, המבדיל בין אדם צעיר לאדם זקן. תמיד אומרים "זקנה היא לא עניין של גיל".

אפשר לראות את הזקנה כהצטברות של ימים, קצה של מגדל קוביות שהחל להיבנות בילדותנו. המגדל רעד כמה פעמים, התעקם, נטה ליפול, ואז בהנחת קובייה אחת נוספת - לפתע הכול מתמוטט. החלק התחתון של המגדל יציב, רענן ומלא אפשרויות. הוא בסיס טוב לעתיד מבטיח. אבל בהמשך הזמן, נערמות כל כך הרבה קוביות, עד שהמגדל מתקשה להחזיק באחת נוספת. הוא קורס.

מנגד, גישת ה"ישמח משה" אומרת שכל יום הוא התחלה של חיים חדשים, וכי העבר אין, והעתיד עדין, ולחיות פירושו - לחיות את הרגע. וגם הרגע, פורח לו, מפנה מקום לרגע הבא, שגם הוא מתעופף הלאה. כך שאי אפשר לתפוס את הגצים הללו, ובעצם, זה כל מה שיש. אז כל אחד מאיתנו הוא זקן, וכל אחד מאיתנו הוא צעיר. כולנו בני רגע. כי החיים אינם מגדל של קוביות, ואין דבר כזה: "רוב החיים מאחוריו", אולי ביולוגית, אבל לא במובן הרוחני.

"שפתי כהן" מציע דימוי אחר הלקוח מספר הזוהר: "ודע כי לבוש של האדם נעשה מן הימים שלו ממש". כאן לא מדובר במגדל, אלא בלבוש המקבל את צורתו של הגוף, והופך לחלק ממנו. המעשים והימים שלנו מעוצבים על ידנו, ובכך, הופכים להיות אנחנו. הלבוש לא נערם כמו המגדל, הוא הולך ונרקם, הולך ומתפתח. הלבוש הוא האנדרטה הממשית שאנו בונים בימי חיינו. לבוש ימינו לא נופל ומתרסק באחרית ימיו של האדם, אלא נעשה מושלם ככל שעולה בידי מי שמתעטף בו.

אפשר להשוות זאת כך, מגדל הקוביות הוא קורות החיים שלנו: נולדתי. למדתי. עשיתי. ועוד עשיתי. זה אמנם מאחורי, למדתי מזה הרבה, אבל זה חלף. אני לא שם, אני בקומה העשרים של המגדל. לעומת זאת, הימים המשולים לבגד הם אני. כשם שהבגד הולך איתי, גם העבר הולך איתי, הוא עוטף אותי ובמידה מסוימת הוא חלק ממני (ומן הסתם, יש בו חלקים יפם יותר ופחות).

הימים המשולים לגיצים מתחלפים, הרי הם כאומרים, "זה ממש לא חשוב מה הייתי, יש לי את החירות והחופש, להתחיל כל יום מחדש, לשנות , להידרדר, חלילה, או לנסוק לשמיים - תן לי סיכוי".

שליח ציבור עם פרספקטיבה

"ויקרבו ימי ישראל למות", אומרת פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית. ישראל הוא שמו החדש של יעקב, והפסוק הציורי אומר, שהימים שלו הלכו איתו, ועכשיו, תמו החוטים, ונגמר הבד.

הבחירות הקרבות, מעלות לקדמת הבמה את המועמדים הצעירים, אלה שמגדל הקוביות שלהם נמוך ומוצק, הבגדים שלהם חדשים, ובאמתחתם פיסות בד רחבות וחוטים רבים. המבוגרים יותר, נדחקו הצידה, נעלמו מהבמה.

האם כך צריך להיות? האם טוב שבחברה שלנו אדם, שמלאו לו 45, כבר לא יכול למצוא עבודה?

יש הלכה שאומרת, שכשבאה קהילה לבחור לה שליח ציבור בימים הנוראים, עליה לוודא כי מלאו לו יותר משלושים שנה, וכי הוא בעל משפחה. אי אפשר להתפלל בימים נוראים לפני שצללת לחיים עצמם, לפני שחווית את משברי החיים, לפני שקיבלת קנה מידה. במונחי תוחלת החיים של היום, גיל שלושים הוא אולי גיל צעיר (ברוך ה'), ויש להניח שאם ההלכה הייתה נכתבת בימינו, היה האדם צריך לצבור עוד כמה שנות ניסיון חיים כדי להפוך לשליח ציבור.

מי הוא זה שייטיב להחליט בסוגיות של מלחמה ושלום? להכריע בעניינים של עתיד המדינה? האם לא מי שיש לו כבר פרספקטיבה? מי שמאחוריו עשייה ממושכת? מי שנחל כישלונות והצלחות? אני מתבונן ימינה ושמאלה, ולא רואה כמעט את אלה שהם over qualified בקרב הנבחרים הפוטנציאליים. וזה בהחלט מדאיג אותי.

• הלך לעולמו האיש שרדף אחרי האושר/ רוחמה וייס