עיר דוד: מלחמת חפירות במקום הכי חם בעולם
כלי מטבח שבורים, מטבעות עתיקים ושברי חרסים. בזמן שבעולם מוחים נגד החפירות בעיר דוד, שלחנו את כתבנו לעבוד במשך שבוע כארכיאולוג באחד המקומות הכי נפיצים בישראל: במשולש שבין חומות העיר העתיקה, הר הבית והכפר סילוואן
ההיסטוריה, נהוג לומר, חוזרת על עצמה פעם כטרגדיה ופעם כקומדיה. במקרה של ירושלים, כך נראה, לפעמים קצת קשה להבדיל בין הטרגי לקומי, לא כל שכן כשמדובר בארכיאולוגיה. דווקא התחום המדעי הזה הופך בעיר הבירה עילה למלחמה. כי בירושלים הקרב הוא לא רק על ההווה והעתיד, אלא גם על העבר. ובשבועות האחרונים הוא חם מתמיד.
בתפריט: איומים בחרם אקדמי על אוניברסיטת תל אביב מצד ארגוני שמאל וארכיאולוגים מחו"ל שמוחים בתוקף ועל השתתפותה בחפירות הממומנות על ידי עמותת אלע"ד מהימין. ויש וגם מאבק מהצד השני נגד אנשי הווקף שמבצעים עבודות בהר הבית וזורקים את העפר ללא סינון, אף על פי שיכולים להימצא בו אוצרות ארכיאולוגיים של ממש.
עוד על ארכיאולוגיה בערוץ התיירות:
- יש הוכחה: בית לחם היתה קיימת בימי בית ראשון
- ד"ש מהחשמונאים: חווה עתיקה נתגלתה בירושלים
- מקדש וכלי פולחן מימי המקרא נחשפו במוצא
זה בדיוק הזמן, חשבנו, להצטרף לשבוע של חפירות במקום הכי חם בעולם - עיר דוד, מרחק חפירה מהר הבית וזריקת אבן מהכפר סילוואן. קצת היסטוריה לפני כן: הסיפור שלנו מתחיל עם אישה בשם הלני המלכה - עיראקית עשירה,
שבזמן הבצורת הקשה של שנות ה30- (לספירה) הגיעה לארץ מצפון עיראק עם בנה מונבז ועם הרבה כסף.
היא קנתה כמות עצומה של תאנים בקפריסין ותבואה במצרים וחילקה אותם לעניי ירושלים. ההיסטוריון (שהיום כנראה היה זוכה לתווית שמאלני) יוסף בן מתתיהו כתב שהלני "הניחה אחריה בקרב כל עמנו זכר רב ביותר למעשה הטוב הזה."
כמעט אלפיים שנה אחר כך אני כורע על ברכיי בגינה של הלני ונובר באדמה, בתקווה למצוא איזה מטבע, פתק, משהו. שבוע שלם חפרתי סביב "ארמון הלני" שמתחת לחומות העיר העתיקה, וכמאמר הקלישאה - העליתי חרס בידי.
חופרת יצוקה
יום ראשון, 6:36 בבוקר, איפשהו במזרח ירושלים. אני פותח שער ברזל, נכנס לראשונה אל מתחם החפירה שליד שער האשפות, שעומד במרכז המחלוקת. בעצומה נגד השתתפות אוניברסיטת תל אביב בעבודות בעיר דוד נכתב: "החפירות באזור מעצימות את החיכוכים עם תושבי הכפר. מדובר בכניסה לשותפות עם ארגון פוליטי קיצוני ועל כן בנקיטת עמדה דה פקטו בסוגיה שנויה במחלוקת קשה, מדינית ומוסרית."
אבל העבודות במקום נמשכות כרגיל, לאחר שזכו לאישור מיוחד מבג"ץ שדחה את עתירתן של משפחות פלסטיניות שטענו שהחפירות פוגעות בחייהן. ירושלים עוד קפואה לגמרי, והשמש רק מתחילה להפשיר את חומת העיר העתיקה שמעלינו. אני מביט סביב ומתקשה להתעלם מהעובדה שכל החופרים בחרו במיוחד את הבגדים הכי מכוערים שלהם.
ובכלל, הסוגייה הפוליטית פחות מעניינת את החופרים הפשוטים. הם ממשיכים לעבוד כרגיל, מתעלמים מהרעש התקשורתי מסביב. לפי הכותרות היה ניתן לחשוב שאני עומד להגיע לשדה קרב, אבל בתוך המתחם רגוע למדי. שלומה, צרפתייה חייכנית עם תואר בארכיאולוגיה, מחתימה אותי על טפסים ומעבירה לי תדריך בטיחות. "אתה חופר עם מעדר או מכוש, מסנן את מה שאתה מוצא וממלא דליים באדמה. מותר לפוצץ אבנים בפטיש, אבל רק עם משקפי מגן. אל תשבור כל אבן - זה יכול להיות אבן בליסטרה או משהו שווה."
אין ספק, מדובר בחופרת יצוקה. אנחנו משקיפים על עמק גדול, שקירות אבן עבים מחלקים אותו לחדרים. על האבנים הענקיות צומח טחב, ובאמצע העמק ניצבת תלולית עפר שטרם נחפרה.
כבר במכה הראשונה אני רואה שהאדמה זרועה חרסים. מהר מאוד הדליים מתמלאים באדמה. אני מצוות לחופר נלהב במיוחד - יש לו שיער בלונדיני, חולצת פלנל, מבטא רוסי ואש בעיניים. השם הוא בני, מורה לתולדות האמנות בן 27 בבית ספר למחוננים, שגם משלים תואר שני בנושא בבצלאל. "אני עושה מאמצים עילאיים להגיע לכאן," הוא חופר בהתרגשות. "אני פשוט אוהב את העבודה כאן. כואב לי הלב על כל דלי שאני ממלא ומקרב אותי לסוף החפירה. מושכת אותי המחשבה הרומנטית שאני חופר בירושלים. אנשים באים מכל העולם בשביל זה, ואני יושב לי פה מתחת להר הבית, המקום הכי עמוק שיש, וחושף היסטוריה"!
אגב, בפעם הבאה שנופל לכם שקל מהכיס - אל תרימו אותו. יכול להיות שעוד אלפיים שנה מישהו ימצא אותו ויידע בדיוק מה אכלתם, מה קניתם, ומי היה ראש הממשלה. המטרה שלנו היא למצוא כמה שיותר מטבעות. "כל שליט הטביע מטבעות משלו," מסבירה לי יאנה הארכיאולוגית. "לכן המטבעות מספרים הכי טוב מאיזו תקופה הם."
אני ממשיך לחפור, ומתקשה להשתחרר מהמחשבה על רז קיל. מדובר ברווק דתי צעיר, הכותב טור רכילות בעיתון בתי הכנסת "מצב הרוח" וקושר כתרים מוגזמים לראשם של חבריו המפד"לניקים. מעניין אם עוד אלף שנים יגידו לעצמם ההיסטוריונים שימצאו את הגיליונות האלה "וואו, אחראי התרבות התורנית בעיריית פתח תקווה היה כנראה אדם חשוב"!
אוצרות מפחם
יום שני, שוב בוקר. גשם מטורף יורד מאז הלילה. החופרים מגיעים עם מעילים והרבה גופיות. כמו שיירת כורי פחם אנחנו הולכים בפנים נפולות עם המעדרים אל החפירה, כשהניילון מעלינו מתמודד עם כמויות גשם אדירות. אני צועד, רביעי בשורה, עם כפפות קרות על הידיים, מכוש על הכתף ובלב מתנגן מעצמו שיר הפרטיזנים - "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה."
הבוקר אני מקבל קידום ועובר לאזור שבו חופרים שתי תקופות - הרומאית ובית שני. אני מתחיל לחפור בהתלהבות, ובאמת תוך רגע המכוש מתחיל לחשוף אוצרות אמיתיים שעד לפני יומיים לא חשבתי שיעניינו
מישהו - חרסים, זכוכיות, עצמות של חזירים, פחם שרוף.
אני מביט סביב. מימיני איתן, ,22 לפי מקורות יודעי דבר החופר הכי טוב באזור. יש לו זקן שחור ועבות, ותלתליו השחורים אסופים בקוקו גבוה. "למה בחרת בעבודה הזו"? אני שואל, והוא נועץ בי עיניים משתוממות. "תסתכל עליי. נראה לך שאני יכול להיות מלצר? כאן אף אחד לא יושב לי על הראש. אני יכול ללכת לטבול בנקבת השילוח כשחם, ויש סיפוק אדיר."
לידו עודר במרץ בחור בלונדיני עם תווי פנים חדים. זהו אנדראס, ,24 סטודנט גרמני מבון. הוא הגיע לארץ לפני חצי שנה כתייר, עבר ביד ושם והחליט להצטרף לחפירות. "אני מתנדב בחסידי אומות העולם," הוא אומר בעברית. "מתרגם עדויות מגרמנית לאנגלית ועוזר לדאוג שזה לא יקרה עוד אף פעם."
לא רק אנדראס נרגש מהעבודה החדשה שלו, גם בעולם מגלים עניין רב בעבודות שמעוררות מחלוקת בין שמאל לימין. ארגוני השמאל והפלסטינים טוענים שמדובר בצעד פוליטי שנועד לבסס נרטיבים היסטוריים מסויימים. או במילים פחות מרומזות: להעמיק את הזיקה ההיסטורית של היהודים לירושלים על חשבון האיסלאם.
אנשי עמותת אלע"ד, שמפעילה את החפירה יחד עם רשות העתיקות, מציעים מנגד שהממצאים ידברו בעד עצמם - ואומרים שמדובר באקט מחקרי טהור. כך חשבו גם שופטי בג"ץ, שלאחר התדיינות ארוכה אישרו לבסוף את החפירות.
עסק משתלם
הפילוסוף היווני דיוגנס היה עני מרוד, אך לא ראה עצמו ככזה. הוא התגורר בחבית, קיבץ נדבות והאמין שהמותרות רק מפריעים לבן אדם. פעם פגש בו אלכסנדר מוקדון והתיר לו לבקש כל משאלה שיחפוץ. "זוז," ביקש דיוגנס, "אתה מסתיר לי את אור השמש."
בחפירה הארכיאולוגית יש לא מעט דיוגנסים וונאביז. לקראת הצהריים שניים מהם אוספים עשרה שקלים מכל אחד והולכים לקנות אוכל ברובע המוסלמי. הם חוזרים כעבור שעה עם שקיות עמוסות פיתות, חומוס, פלאפל, ירקות וחמוצים. אני יושב בין הסועדים, מוצא קיר נוח להישען עליו ונהנה מכל רגע. אנשים סביבי מגלגלים סיגריות זולות ושותים תה רותח מכוסות קרטון.
תומר כהנוביץ, ,28 סטודנט לגיאוגרפיה מכרמי יוסף, נשען על מרפסת העץ המשקיפה על החפירה. "זאת עבודה מרתקת. כל יום מוצאים פה משהו מטורף. רצפה או דבר כזה. זאת אולי עבודת הכפיים האחרונה שנשארה בישראל. יש בזה קסם."
שעה קלה אחרי ארוחת הצהריים אני מבין פתאום מה חסר במתחם החפירה. "תגיד, כבר חשפנו בית שימוש קדום"? אני שואל את אחד הפועלים. "עדיין לא," הוא משיב, ומצביע לעבר אתר התיירות שמעלינו. ליד השירותים נמצאת חנות המזכרות של עמותת אלע"ד (אל עיר דוד.(
מתברר שכל ממצא שאנחנו מגלים משוכפל אחר כך באלפי עותקים, ונמכר לתיירים תמורת סכום נאה. כך לדוגמה, עגילים בהשראת הלני המלכה או קולקציית תכשיטים בהשראת פעמון הזהב מימי בית שני כבר נמכרו במאות אלפים. אומרים שזה להיט אצל הרפובליקנים הנוצרים בארצות הברית.
הליכה לקיסריה
ביום שלישי מתברר שגם אצלנו יש מציאות. בשנת 363 הייתה רעידת אדמה גדולה בארץ, והמבנה הענק שנחשף לידינו נחרב חלקית וננטש. בתוך אחד הקירות נמצא לאחרונה מטמון של 264 מטבעות זהב ועליהם ציור של הקיסר הרקליוס. שלומה מספרת לי בחירוק שיניים שאת האוצר מצאה דווקא מתנדבת מאנגליה שבאה רק לתקופה קצרה.
איך אנחנו יודעים שהיא באמת מצאה רק 264 מטבעות?
"ספרנו אותם".
כן, אבל איך יודעים שהיא לא מצאה יותר?
השאלה נותרת ללא תשובה. "כרגע הכסף במוזיאון ישראל."
אני מחליט לבדוק את הנושא לעומק. בקרוואן שמשקיף על מתחם החפירה יושב הארכיאולוג דורון בן עמי מרשות העתיקות. על צג המחשב שמולו פתוח מסמך בכתב שנראה כמו חרטומים. מילים מסובכות באנגלית והערות בצבע אדום. הוא שולח את הממצאים שלנו לקהילת החוקרים העולמית.
בשנת ,1990 כשדורון התחיל ללמוד ארכיאולוגיה, עוד היה כאן חניון משגשג ושטוח. עכשיו החופרים כבר נמצאים שישה-שבעה מטרים מתחת לגובה הכביש, וכבר חפרו אלפיים שנה של היסטוריה.
"החפירה הזו היא דרמטית, כי מצאנו כאן מבנה ענק שאין כמותו בכל הארץ," הוא אומר. "עד החפירה הזו חשבו שירושלים הרומאית לא הגיעה לפה, ועכשיו מתברר שכן. החוקרים עדיין לא מעכלים את המשמעות של זה. עד עכשיו חשבנו שהשליטים הרומיים שלטו מקיסריה, ועכשיו מתברר שהם כנראה חילקו את זמנם בין ירושלים וקיסריה." מזכיר מישהו?
"מה שקורה פה מרתק את כל העולם," מסביר בן עמי. "כאן זה בעצם הגרעין של ירושלים. מלכים הוכתרו כאן, החלטות גורליות נחתכו, יותר מ3,000- שנה רצוף שהמקום הזה מיושב, ומאז דוד המלך תמיד היו פה יהודים. ייקח עוד לפחות חמש שנים לעכל את המשמעות של מה שמוצאים פה. הקהילה הארכיאולוגית מחכה לזה מאוד. אנחנו חושפים ממצאים ששופכים אור אחר על ההיסטוריה של העיר."
הכתבה פורסמה ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
