לבלות במזרח ירושלים: שתי בירות לשני עמים

מספר תושבים: כ-450 אלף תושבים מהם כ-250 אלף ערבים (3 אחוז נוצרים)

צפיפות: כ-10,000 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)

אחוז הזכאים לבגרות (בירושלים כולה): כ-33 אחוז (הממוצע הארצי כ-45 אחוז).

השכר הממוצע (בירושלים כולה): כ-5,800 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

"ההורים שלי ירשו לי לטייל שם?" שאלה אותי ידידה שלי כשהודעתי לה שנוסעים לטייל במזרח ירושלים.

"ככל הנראה לא", נאלצתי להודות, "אבל יש לי תחושה שלמרות זאת תרגישי בטוחה".

עוד בערוץ התיירות:

• פצעי בגרות: טקס הצלפות "בר המצווה" האתיופי

• גוש קטיף זה כאן: לא רוצים להישכח כמו ימית

• להוסיף קצת צבע לחיים: מדריך פריחה חורפי

  
  

מרבית הישראלים רואים בירושלים את בירתם הנצחית, זו שחוברה-לה יחדיו, אבל עבור מרבית הישראלים, ירושלים נגמרת בשער יפו, לכל היותר נמשכת עד לכותל. מרבית הישראלים ירימו גבה אם אגיד להם שאפשר לישון בלב העיר העתיקה, בעלות של 70 שקל ללילה. היתר ירימו שתיים.

אכסניית סיטדל (The Citadel) נחבאת היטב מאחורי דלת ברזל סתמית באחד מרחובות הרובע הארמני. בפנים, מובילה מערכת מסועפת של גרמי מדרגות תלולים בני כמה מאות שנים ל-20 חדרים לזוגות ולקבוצות. החדרים פצפונים ומעופשים מעט, אבל הנוף מדהים. הגגות הרבים שהאכסנייה התברכה בהם צופים לכל כיוון בעיר העתיקה, וכשאתה מתנגב באחד מחדרי המקלחת הקטנים, טיפות המים ניתזות פחות או יותר אל הכיפה של כנסיית הקבר.

התמקמנו בחדר האחרון שנשאר פנוי, למעשה מחסן פלסטיק קטן מן הסוג שאפשר לקנות בחנויות כלבו לבית, וירדנו אל העיר, לכותל תחילה, כדי להטמין פתק שיבטיח את הצלחת הביקור בירושלים המזרחית. העיר העתיקה המתה אדם והסדרנים ברחבת הכותל התאמצו להסביר לתיירוֹת הסלביות מה טיבה של עזרת הנשים.

"מה יש להן לחפש כאן?" תהה בקול אחד הסדרנים.

"מה קורה לך?" היסה אותו חברו. "זה מקום קדוש לכוווולם. אחי, אני ראיתי גויים שבוכים על הקיר יותר מיהודים".

הנוף מאכסניית סיטדל בלילה (צילום: יוסי יובל)

קפיצה לווינה במרחק של 10 דקות

מרחבת הכותל המשכנו לשער שכם. כל סיור במזרח העיר מתחיל בשער שכם, החשוב בשערי העיר העתיקה וכנראה גם היפה שבהם. שער שכם, מכנים אותו היהוד, על שם הדרך המובילה ממנו לשכם, שער דמשק מכנים אותו הזרים שרואים מעט רחוק יותר ובאב אל-עמוד קוראים לו הערבים, על שם העמוד שהציב הקיסר אדריאנוס ברחבה שלו.

הגענו לשער עם חושך. הרוכלים סביבנו עסקו בקיפול הסחורה ואנחנו התפנינו לקיבה המתהפכת. הידידה דרשה כנאפה, אבל אני רציתי שטרודל. בסוף התפשרנו על שניהם. המתוקיה של ג'עפר, דור שלישי של ממתיקי גבינה בירושלים, מגישה את הכנאפה המתוקה ביותר בעיר העתיקה. הקהל מתאסף מכל עבר והגבינה מגיעה משכם. המרחק לווינה הוא 10 דקות.

כעשר דקות הליכה מכנאפה של ג'עפר, על הוויה דולורוזה, ממוקם ההוספיס האוסטרי. המבנה היפה נחנך באמצע המאה ה-19 על ידי הקיסר פרנץ יוזף בכבודו, כדי לשמש אכסנייה לצליינים, וכיום הוא מציע את האפפל-שטרודל הטוב ביותר בעיר, בליווי של מוצארט ועם נוף מרהיב מן הגג. בעלי תקציב מכובד משלנו יכולים לישון בו. למעשה, מומלץ לישון בו.

עם סכרת קלה התיישבנו בבר בשם "ורסווה" (Versavee) ליד שער יפו. קבוצה של כ-20 גרמנים מבוגרים התיישבה לידנו.

"באנו לשתות 'פאולנר'", הכריז המנהיג שלהם.

"יש לי רק 13 בקבוקים קרים של 'פאולנר'", נאלץ לאכזב אותם בעל המקום, אך החבורה נותרה עליצה. היתר הסתפקו בבירה "טייבה" או ב"מכבי". שתי בירות לשני עמים.

השטורדל כאן ממש כמו בווינה. ההוספיס האוסטרי (צילום: רון פלד)

להרגיש תייר בביתך

לקראת עשר סימס לי מוצטפא, מכר מזרח ירושלמי שפגשתי לאחרונה: "יש מסיבה בבורדר-ליין (borderline), כדאי לכם לבוא". האתר של הלונלי פלאנט ידע לספר שהבורדר-ליין הוא מועדון ברחוב שמעון הצדיק במזרח העיר, ושהאוכלוסייה במקום כוללת אנשי עסקים פלסטינים ועובדי או"ם. האתר אף דרג את המועדון כאטרקציה מספר 142 מתוך 200 ומשהו בעיר. לא מאוד מפתה, אבל בכל זאת מעט יותר מבטיח מאשר החבורה הגרמנית השכנה.

"לא כדאי לכם להישאר בעיר מחר", ניסה לשכנע אותנו נהג המונית שלא זיהה את מוצאנו. "מחר יש חג ליהודים והעיר תהיה מלאה וסגורה. אם תרצו, אקח אתכם סביישל לבית לחם".

"מה חוגגים מחר היהודים?" שאלנו.

"זה החג של הגשם", הוא הסביר. הוא היה חביב ומסביר פנים, וגבה מאיתנו 50 שקל עבור נסיעה של עשר דקות. אין מקום כמו מזרח ירושלים, להרגיש בו תייר בביתך.

הלונלי-פלאנט לא שיקר. חבורה גדולה של או"מניקים הסתודדה בחצר וכמה אנשי עסקים פלסטינים רקדו בפנים. המוסיקה - כמו בחתונות ישראליות, רק בלי המזרחי. בכל זאת או"מניקים. העלות - כמו בתל אביב, וודקה-קרנברי ב-45 שקל.

"מאיפה יש להם כסף למחירים האלה?" שאלתי את מוצטפא.

"האו"ם תורם 100 מיליון דולר לפלסטינים מדי שנה", הוא השיב, "מתוך זה 60 מיליון הולכים למשכורות. זה סכסוך יקר", הוא חייך. את הדרך חזרה לרובע הארמני עשינו ברגל.

זרמי אדם נוהרים לתוכו. עוברים ושבים בשער שכם (צילומים: יוסי יובל)

הדו-קיום כבר כאן

בבוקר המחרת התעוררנו בשש עם קול פעמונים. יש גם חסרונות בלינה מול הצריח של הכנסייה הלותרנית. אחרי ארוחת בוקר ברובע הנוצרי חזרנו לשער שכם. היושב מעל שער שכם יוכל להבחין בשני זרמי אדם הנוהרים לתוכו. הזרם היהודי מגיע ממערב, מכיוון השכונות החרדיות הסמוכות, והזרם הערבי מגיע ממזרח. ברחבת השער חוברים שני הזרמים לנחיל אחד שנבלע בתוך הסימטאות. ירצו או לא ירצו, הדו-קיום כבר כאן. אולי הוא לא חם ולעיתים הוא מתקיים בחסות המשטרה, אבל הוא נמצא בכל פינה בעיר הזו, ובעונה הנוכחית הוא מריח כמו גויאבה.

"הגעתי לעיר אתמול בלילה", סיפר לנו קנדי צעיר בשם קווין על גג האכסנייה באותו הבוקר. "תעיתי בסימטאות בחיפוש אחר ההוסטל והרגשתי שלווה קוסמית ממש. הבוקר יצאתי לקנות ארוחת בוקר ופתאום עמדו מולי שני חיילים עם נשקים ענקיים. בהתחלה ממש נבהלתי, אבל בסוף ביקשתי מהם הכוונה".

מבט על הרובע הנוצרי

למישהו יש עיפרון ירוק?

יצאנו מהשער והלכנו צפונה לאורך הקו העירוני. בנובמבר 1948 שרטטו מפקדי הכוחות בירושלים - משה דיין ועבדאללה אל-טל את גבולות הפסקת האש על מפת 1:20,000. הם הניחו שמדובר במפה זמנית ושרטטו את הגבולות בעובי וברישול. דיין השתמש בעפרון שעווה ירוק. כעבור כמה חודשים, כאשר נחתמו הסכמי שביתת הנשק ברודוס, התברר שהמפה הזו היא המסמך הרשמי היחיד, והקו הירוק הפך גבול (לצילום של המפה באתר האו"ם - לחצו כאן)

הקווים ששורטטו בעיפרון בעובי של כשלושה מילימטרים יצרו רצועה של כמה עשרות מטרים שאינה בבעלות אף אחד מהצדדים. שטח הפקר. קטע הגבול הירושלמי הזה זכה לכינוי הקו העירוני. כיום נוסעת בו הרכבת הקלה, אלא שביום בו הגענו, שבתו עובדיה ופסי הרכבת הפכו למדרחוב.

התחנה הראשונה שלנו היתה בבית תורג'מן, אחת מעמדות השמירה בצד הישראלי של הקו שהיתה סמוכה לשער מנדלבאום - מעבר הגבול בין ישראל לירדן. לפני כ-15שנים לקח אותי לכאן אבי, כדי להראות לי את המקום שבו "טחן שמירות" לפני 1967. אז היה כאן מוזיאון היסטורי צנוע, אך כיום, התברר לנו, משתכן במקום מוזיאון "על התפר" המגדיר את עצמו מוזיאון לאומנות חברתית-פוליטית. הניו-יורק טיימס בחר בו כאחד מאתרי התרבות המומלצים בעולם והבטיח שהתצוגה "תדפוק לכם את הראש", ואנחנו הסכמנו. בימים אלה מוצגת בו התערוכה "סוף מערב" המציגה את המפגש בין האיסלאם למערב.

מוזיאון על התפר. אחד מאתרי התרבות המומלצים בעולם, לפי ה'טיימס'

דרך שכם - ציר הקניות של המזרח

מן העמדה המשכנו הלאה למלון של מזרח העיר - האמריקן קולוני. מלון הבוטיק המפורסם, שהיה בעבר מרכזה של הקהילה האמריקנית בירושלים, מציג לראווה גינות ציוריות ומרפסות צילומיות. אם התקציב של ההוספיס האוסטרי קטן עליכם, תוכלו להתארח בו, אבל גם אם לא, אף אחד לא ימנע מכם לשבת בחצר הפנימית של המלון ולספור דגי זהב בבריכה הקטנה.

את הדרך חזרה דרומה עשינו לאורך דרך שכם - ציר הקניות של המזרח. בדרך פקדנו את האוריינט האוס. בית האחוזה המפואר של משפחת חוסייני נסגר על ידי ישראל לפני כעשור באשמת התחזות לבירה פלסטינית, ומאז מעלה אבק. בור המים מאחורי המבנה יבש והכיכר בחזיתו ריקה, אבל אנשי האו"ם הפועלים בקומה השניה יתירו לכם לשוטט בחצר.

אחרי עוד כ-20 דקות הליכה חזרנו אל שער שכם. כל הדרכים במזרח העיר מובילות לשער שכם.

למי שאוהב לספור דגי זהב. הבריכה במלון אמריקן קולוני

"אתה יודע", פנתה אלי פתאום הידידה בעוד אנחנו צועדים בלב האזור המסחרי המזרח ירושלמי, "כשאני מסתובבת כאן ברחובות, אני כמעט מבינה את התיירת יפת-הנפש הזו ששאלה אותנו בבוקר באכסנייה 'למה אתם פשוט לא יכולים לחיות יחד בלי מלחמות'.

"אוי ואבוי", נבהלתי. "חייבים לחזור מהר למערב העיר".

• לכל הכתבות במדור בשביל הדו-קיום
  

לתמונות וכתבות נוספות של יוסי יובל