פצעי בגרות: טקס הצלפות "בר המצווה" האתיופי

זבוב הצה-צה קפא במקומו על קיר החדר המתקלף שלי והביט בי, מבלי למצמץ. היישרתי אליו מבט (וכפכף) ובכך חיסלתי את הסיכוי להחמיץ את מטרת המסע לאתיופיה, מסע שעבורו הגעתי עד הלום: צילום השבטים השוכנים על גדות נהר האומו התחתון ובעיקר - אם ירצה המזל ואלוהי השבטים - צפייה בטקס ההתבגרות של בן שבט ההאמר - Bull Jumping.

אנחנו יוצאים מאדיס אבבה, ופונים דרומה. חבורת צלמים בדרך למסע צילום של שבטים נידחים והלב פועם בחוזקה. בדרך לשבט ההאמר (Hamer), מחוז חפצנו, אנחנו עוברים מדי יום בין שאר השבטים המרתקים שהתרכזו להם סביב נהר האומו - מקור החיים שלהם מזה דורות רבים.

עוד בערוץ התיירות:

• חברת תעופה מזמינה: בואו לעשות סקס במטוס

• חבילת נופש: טסים לקאריביים ומתגרשים תוך יום

• גוש קטיף זה כאן: לא רוצים להישכח כמו ימית

   

  
  

כגודל הדיסקית בפה - גודל הרכוש

ממשלת אתיופיה משקיעה מאמץ רב ומשאבים אדירים בשנים האחרונות, על מנת לפתח את תשתיות התחבורה בדרך לאזור זה. כבישים רבים נסללים, האספלט מכסה את הדרכים שהיו בלתי נגישות עד לפני זמן רב, וכיום ניתן לנסוע בדרכים סלולות סבירות בהחלט אל מעמקי השבטים, גם הנידחים ביותר, כגון שבט המורסי השוכן בשמורת הטבע מאגו.

ההשקעה בכבישים הפכה מצד אחד את השבטים לנדירים, מאידך יצרה מציאות אנתרופלוגית חדשה ומשתנה מדי יום. המערב הכניס את רגלו הגסה אל שבטים אלו, והכיר להם את טעמו המתוק של הקפיטליזם. עד לפני זמן לא רב, מספר לנו סינו, המדריך המקומי שהאנגלית שגורה היטב בפיו, אם היית מגיע לשבט המורסי או לשבט הקארו עם מטבעות כסף אתיופי או שטרות, הם היו בוחרים כאמצעי תשלום, מבלי למצמץ, במטבעות. הסיבה פשוטה: המטבעות יכולים לשמש כאמצעי קעקוע, קישוט והאדרה ואילו השטרות - נייר חסר ערך.

במהלך הדרך דרומה אנו עוברים בין שבטים רבים. שבט הקארו, למשל, חולש על נהר האומו מלמעלה ומעטר את פניו וגופו בשלל קישוטי צבע. נשות שבט המורסי היפות והחסונות, נאלצות לשבור את שיניהן בשפה התחתונה ולחוררה מילדות, על מנת לאפשר לדיסקית החרס הגדולה להיכנס אל שפתה ולהגדיל את המוהר והרכוש שאביהן יקבל עם חתונתה.

כגודל הדיסקית - גודל הרכוש. הסיבה, אגב, למסורת זו היא היסטורית. נשות השבט ידועות ביופיין ובחוזקן, ולכן הפכו מטרה נוחה לחטיפה עבור סוחרי העבדים. על מנת לפגום באטרקטיביות הסחר שלהן, נשתרש מנהג הדיסקית, כיעורן של הנשים והפיכתן לפחות אטרקטיביות, מנהג שנשתמר עד היום.

שבט הקארו. מעטר את פניו בקישוטי צבע (צילומים: לארי לייבוביץ)

טקס ה-Bull Jumping

השבט המעניין אותנו יותר מכל הוא שבט ההאמר. זהו השבט הגדול ביותר מכל שבטי נהר האומו התחתון. לפי הערכות עדכניות, השבט מונה בין 60-50 אלף נפש ומאופיין בשיערו הצבוע בצבעי כתום-חום הארוג בחוטים צמריים לכדי תספורת מוקפדת היטב בסגנון הקארה של ימינו. הנשים מסתובבות עם מברשת חומה קטנה ובאמצעותה מושחות את שערן בצבע הכתום החזק.

בינתיים, אנו לומדים מספר עובדות מרתקות על הטקס: טקס הקפיצה מעל השוורים מסמל את המעבר של הנער מילדות לבגרות. כל נער משבט ההאמר חייב לעבור את הטקס על מנת שיוכל להתחתן. אין גיל ספצפיפי לקיום הטקס, אולם במידה ולאב יש שלושה בנים אזי האב דוחק בבן הבכור לבצע את הקפיצה, על מנת שגם שאר ילדיו יוכלו לבצע את הטקס.

נער משבט ההאמר לא יכול לבצע את הקפיצה אלא אם כן אחיו הבכור עבר את הטקס בהצלחה. האחים דוחקים בבכור לעבור את הטקס. במידה והבן הבכור עבר את הטקס במקום מסויים בעמק נהר האומו, אחיו חייבים לעבור את הטקס באותו המקום בדיוק.

חשוב להבין כי הטקס אינו אירוע זול למשפחה המבצעת, ולכן הוא מתבצע רק לאחר הכנה מדוקדקת ותכנון רב מראש. מדובר בחגיגה גדולה מאוד "שעולה" הרבה עיזים, שקי דגנים ומיטלטלין למיניהם מצד משפחת החתן, הנער.

עוד טקסים שבטיים בערוץ התיירות:

• ארץ חלב ודם: ביקור אצל שבט הפוקוט בקניה
• קניבליזם: בשר היפנים הוא הטעים ביותר למאכל
• רצח עם: נקמת השבט בשיח שקטל את הנסיך
  

נשות ההאמר צובעות את שערן באדום שמנוני, צבע האדמה המקומית

מחשבים את הימים לפי חבל עם קשרים

לפני הטקס, זקני השבט מטילים עליו משימה. על מנת להיות מועמד ראוי לבגרות עליו למלא את המשימה בהצלחה, זה יכול להיות הבאת חפץ שהוטמן מבעוד מועד או לצוד חיה כלשהי. המשימה אורכת ימים רבים ורק לאחר השלמתה ראוי הנער לקיים את טקס הקפיצה.

הנער שעומד לעבור את הטקס מחזיק מקל קטן בידו. יחד עם המקל הוא עובר בכל כפרי האזור, לעיתים מרחק הליכה של ימים רבים, ומודיע לכל הפוגש אותו כי הוא עומד לעבור את הטקס ביום מסויים, במקום מסויים. ברגע שכל אדם משבט ההאמר רואה את המקל בידו של הנער, הוא מיד יודע שהנער עומד לעבור את הטקס וישאל אותו, מתי בדיוק יתרחש הטקס, בכדי שיוכל להגיע ולהשתתף בחגיגתו. ברגע שהוא זוהה כמי שמתעתד לעבור את הטקס החשוב בחייו, העומד מולו יתרום לו עיזים, פרות, שקי דגנים וכל מה שיכול לסייע לקיום הטקס.

עוד פרט מעניין הוא תזמון הטקס. כיצד יודעים אנשי השבטים מתי מתרחש הטקס? בשבטי ההאמר אין מושג שנקרא לוח שנה, כפי שאנחנו מכירים אותו. הם לא יודעים מהו האחד באוקטובר, לדוגמא, ולכן פיתחו שיטה משלהם למניין הימים. בכל שבט ישנו חבל ארוך שבו מספר קשרים, כמספר הימים בחודש הזה. בכל יום שעובר (בהתאם לזריחת השמש) מתירים קשר בחבל וכך מחושב מניין הימים שנותר לסיום החודש.

נער ההאמר מחזיק חבל זהה בידו, וכך יכול כל אדם משבט ההאמר לחשב מתי בדיוק ייערך האירוע, באיזה כפר ייערך ומתי בדיוק עליו לצאת לדרך על מנת להגיע בזמן אל הטקס. לעיתים אורכת ההליכה אל הטקס גם שלושה ימים.

כל נער חייב לעבור את הטקס על מנת להתחתן. טקס הקפיצה

מהלך הטקס

המוצלפות - הנערות שבהן מצליפים חייבות להיות קרובות מבחינה חברתית או משפחתית לנער שעומד לעבור את הטקס - אחיותיו, דודניותיו, קרובות משפחה, חברות טובות. על ידי כך שהן מוכנות שיצליפו בהן, הן מראות את אהבתן ברמה גבוהה ביותר לנער העומד להתבגר.

בעולם  המודרני, שלנו, הקרובים מביעים את אהבתם לחתן-כלה על ידי הענקת מתנות יקרות. אך נשות שבט ההאמר נותנות את המתנה היקרה מכל: את גבן ויחד עם הדם, הצלקות והכאב מההצלפות, הן מראות כבוד ואהבה נעלים לחתן, עד כדי הקרבה עצמית גבוהה. בנוסף, הן שותות אלכוהול רב על מנת להקהות את עצמת הכאב מההצלפות, ובמקביל מושחות גופן בשכבות חמאה, דבר שעוזר לשאת את החתכים העמוקים בגופן הצעיר.

הצלקות מההצלפות מסמלות אהבה. נשות ההאמר וסימנים על גבן

הטקס מתחיל

הנערים המכים, רגועים ונינוחים. הם מצפים שהנערות יתחננו בפניהם בכדי שיוכלו לזכות בהצלפת השוט ולכן נצר מצב שבו הנערות משתמשות בכל דרך על מנת לקבל הצלפה משמעותית: הן מתגרות בנער, מתחננות, מעליבות: "אמרת שאתה גבר, לא?",  "אמרת שאתה חזק", "בוא נראה אותך". תוריד לי דם מהגב, בוא נראה אותך".

והנער - לא נשאר חייב.

לפתע, ללא שום אות מיוחד, הוא מתחיל בקפיצה

מפה לאוזן עובר המיקום המדוייק של הקפיצה עצמה. המיקום הזה חייב להיות שונה ממיקום ההתכנסות, ההצטבעות וההצלפות. חרש חרש, בשקט מוחלט, יחד עם בני ההאמר, אנחנו מתחילים לצעוד מספר קילומטרים אל המקום שטרם ידוע לנו, מתחם שבו תיערך הקפיצה עצמה.

הגברים מצפים שהנערות יתחננו בפניהם. נערה משבט ההאמר

המסורת מול הקונצנזוס

הנער מחייך. ההורים מחייכים. זקני הכפר מחייכים. אחיו מחייכים. הקלה גדולה באוויר.

אנחנו מאושרים בעקבות הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לצפות בטקס המרתק הזה. למרות זאת, אני לא יכול להשתחרר מהמשפט ששמעתי כציטוט של ראש הממשלה הנוכחי של אתיופיה, מלס זנאווי, בדברו עם ראשי השבטים הנידחים ובהצגת חזונו. בטקס הקמת מפעל ענק לסוכר בדרום אתיופיה, באזור הנושק למשכנם, נהר האומו, אמר מר זינאווי: "אני פועל לכך כי יום יבוא, ולא תצטרכו עוד להתפרנס על ידי הצגת גופכם לתיירים".

להערכת מביני דבר, מסורת השבטים הנידחים כפי שאנו רואים אותה כיום, תיעלם ותיכחד בעשר השנים הקרובות. ממשלת אתיופיה פועלת להכנסת השבטים אל הקונצנזוס האזרחי-האתיופי ושילובם בקהילה והמערב. זאת הם מנסים לעשות באמצעות כבישים ותחבורה נגישה, שמטביעה את חותמו של הקונצנזוס באופן דרמטי על חיי היומיום והמסורת עתיקת הימין שנשתמרה לה לאורך אלפי שנים.

בינתיים, הכלה לא מפסיקה לחייך.

לארי לייבוביץ הוא צלם עצמאי