חג גדול למיעוט קטן: פסחא בחיפה של הנוצרים

• מספר תושבים: כ-270 אלף מהם כ-10 אחוז ערבים, רובם נוצרים.
  

• צפיפות: כ-4,200 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב).
• מעמד מוניציפלי: עירייה.
• אחוז הזכאים לבגרות: כ-62 אחוז (הממוצע הארצי כ-45 אחוז).
• השכר הממוצע: כ-7,550 אחוז (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).
• טריויה: העדה הנוצרית הגדולה בישראל היא היוונית-קתולית (כמעט אוקסימורון). הכנסייה היוונית-קתולית (המכונה גם מלכיתית) כפופה לוותיקן, אך משמרת את מנהגי הליטורגיה של המזרח. היא פרשה מתוך הכנסייה היוונית אורתודוכסית שהינה השנייה בגודלה.
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

חג הפסחא המציין את תחייתו של ישוע נחשב ליום המשמעותי ביותר בלוח השנה של הכנסיות המזרחיות, ולאחד מבין שני החשובים בזה של הכנסיות המערביות. תאריך ציונו של החג עבר כמה תהפוכות. במשך יותר מ-300 שנים הוא נחוג בט"ו בניסן, במקביל לחג הפסח, שכן המאורע שלשמו עלה ישוע לירושלים, ובה מצא את מותו, היה חג הפסח.

במאה רביעית לספירה, כשביקשה הנצרות להיפרד מאחותה הזקנה באופן סופי, נקבע האלגוריתם המסובך לפיו יחול הפסחא ביום ראשון בשבוע, החל אחרי מילואו של הירח שאחרי ה-21 במרס - יום השוויון בין היום ללילה. מה לא עושים כדי להתחמק מהמשפחה. כך הפך הפסחא לחג הנוצרי היחיד שמועדו אינו קבוע בלוח השנה השמשי, אבל בכך לא תמו תלאותיו, ובעוד הכנסייה המערבית אימצה את הלוח היוליאני לקביעת מועדיה, מתעקשת הכנסיה היוונית לדבוק בלוח דמוי-גרגוריאני, וחג הפסחא שלה סובב לכן סביב זה, הקתולי.

לא פלא הוא, אם כן, שמי שהזדמן לחיפה ביום ראשון של הדקלים בשנתיים האחרונות, נאלץ לגרד במצחו לנוכח ההרכב העדתי בטקס הפותח את שבוע הפסחא ומציין את הגעתו של ישוע לירושלים. הצעדה המסורתית שבה צועדים הנוצרים ובידיהם כפות תמרים החלה בשנתיים האחרונות בכנסייה היוונית-אורתודוכסית, המשיכה לכנסייה הקתולית בה הצטרפו אליה הקתולים, אספה את המאמינים הלטיניים ליד כנסייתם, קינחה אצל המארונים וחזרה לכנסייה האורתודוכסית.

"העם בחיפה החליט לחגוג ביחד", הסבירה לי מהא בלאן-פרח, האדריכלית שתכננה את הכנסייה האורתודוכסית החדשה. "הפטריארך אמר שאי אפשר לשנות את המועד הרשמי, אבל נתן את ברכתו, ועכשיו אנחנו מציינים את החג פעמיים", הוסיף חמה של מהא, זידאן בלאן, וציין כי הנישואים התכופים בין הקבוצות הנוצריות הפכו את כולם לעדה אחת גדולה. "אנחנו מיעוט קטן בסך הכל, אז איך נעשה 2,000 חג?" סיכם זידאן.

העם בחיפה חוגג יחד. צריח הכנסייה האורתודוכסית (צילומים: יוסי יובל)

"זה מזכיר לי סטייל גאודי"

מהא, דורגאם בעלה ואביו, זידאן, פגשו אותי ביום רביעי שלפני הפסחא והדריכו אותי בחיפה שלהם, חיפה הערבית-אורתודוכסית. בשנת 2000 הדהימה מהא, אז אדריכלית צעירה בוגרת הטכניון, את שלושת מתחריה, כשזכתה בתחרות לעיצובה של כנסייה אורתודוכסית חדשה בחיפה. יותר מעשר שנים ו-23 מליון שקלים, סכום עתק שחסכה העדה במשך עשרות שנים, הושקעו במבנה שעומד עתה כמעט מושלם בסמיכות לגדר הגנים הבהאים.

"זו כנסייה של העדה ולא של הפטריארך", הסביר לי דורגאם, בן העיר שבעצמו הוטבל בכנסייה הישנה. כללי התחרות דרשו כנסייה בהשראת יוחנן המטביל שתהיה גם ביזנטית אבל גם ללא עמודים, והקצו למתמודדים חודש ימים שבסיומם הציבה מהא על שולחן השופטים את הדגם היצירתי ביותר. "השתמשתי בצורות גיאומטריות טהורות ולא העתקתי משום כנסייה קיימת ביוון או ברומא. אין עוד מבנה כמוה בעולם", הבטיחה לי.

כשזכתה, הורמו כמה גבות לאור גילה הרך והובעו ספקות לגבי היותה אישה. התהליך לא היה פשוט, אבל היום אין נוצרי אורתודוכסי בחיפה שלא מתפעל מהתוצאה. "זה מזכיר לי סטייל גאודי", הצעתי ממורדות בורותי האדריכלית כשנגלתה הכנסייה לראשונה לעיני "זה סטייל בלאן", היא תיקנה אותי. מהא רואה את עצמה כאדריכלית מודרנית-מינימליסטית המושפעת מן האזור. "אינני מאמינה באופנה מתחלפת באדריכלות", היא מבהירה. היא מעשית והחלטית, ויורדת לפרטי פרטים, ובעצמה תכננה את אחרון הקימורים בסורגים שעל חלונות הכנסייה. היא אקולוגית, אך קפדנית, ומקפידה לציין שהבניה עומדת בחמורים שבתקנים הישראלים. "במגורי הכמרים ישנו ממ"ד", היא מדגישה. היא מכבדת את המסורת, אך חילונית, וכשדורגאם מציין שיש שטוענים שבשעות מסוימות משתקפים מלאכי השרת בחלונות מעל אגן הטבילה, היא מבטלת אותו, "אוקי, יאללה".

זה סטייל בלאן, הכנסייה האורתודוכסית החדשה בחיפה

בשעות מסוימות אפשר לראות את מלאכי השרת. החלונות מעל אגן הטבילה

ישן מול חדש

חנוכתה של הכנסייה היתה הצלחה אדירה. בשעת המיסה הראשונה מילאו אותה המאמינים עד שבקושי נותר מקום לרוח הקודש, אבל לא הכל משמח את מהא. הצעתה להניח פסיפס בדמות נהר הירדן שיזרום מאגן הטבילה אל בריכה בחזית המבנה, רמז לפועלו של יוחנן, לא יושמה מעולם, ובמקום בו היתה אמורה להיות הבריכה, ניצב כיום פח זבל שחור. כשמדובר במבנה ציבורי כמו כנסייה, נדמה שמרגע שמסיים האדריכל את חלקו בתכנון, מסתיימת שליטתו בה, ואחרי הורדות ידיים רבות, היא מתעצבת כפשרה בין החזון שלו, צרכי הקבלנים, טעמם האישי של מקבלי ההחלטות בעדה, ובעיקר - קהל המאמינים.

מהא אינה אוהבת את הצבע הוורוד שנבחר לוויטראג' מאחורי המזבח, וגם על הנברשות המצועצעות שתרמו אנשים היא "לא מתה". אפילו את האיקונוסתזיס הגדול היא "לא בחרה והעדיפה אחר תחתיו", היא מתוודה. האיקונוסתזיס, הקיר המשמש לתליית איקונות וחוצץ בכנסייה האורתודוכסית בין הקהל לבין המזבח, נראה גדול מדי בתוך הכנסייה. הוא נבנה ביוון ויועד במקור לכנסיית הקבר, ולכן רצה בו הקהל. משהוחלט שלא יוצב בירושלים, התחרו עליו הכנסיות של חיפה ושל סכנין, וזו של מהא השלימה ראשונה את התשלום לאמן וזכתה מן ההפקר. "זאת היתה חוויה מעניינת, אבל לא פשוטה", היא מסכמת, "אבל היום אני מרגישה שלתכנן בית מגורים, זה רוגע".

זידאן, חמה של מהא, זוכר היטב את הכנסייה האורתודוכסית הישנה שהיתה ממוקמת בחארת אל-כנאיס (שכונת הכנסיות) שברובע הנוצרי של חיפה מימי דאהר אל-אלעמר. "כאן היתה סאחת אל-חנאטיר (ככר הכרכרות, היום ככר פריז), הוא הורה לי כשהתקרבנו לכנסייה הישנה. "היו עומדים כאן דליז'נסים ליפו וירושלים, וכאן היתה הכניסה אל השוק. אני זוכר שהיו יושבים כאן סבלים עם חבלים. אמא היתה בוחרת אחד מהם, והוא היה מסתובב אתה לאורך השוק כשהיא מעמיסה עליו דברים. השוק היה עצום. כל האזור היה מכוסה בתים והיינו עוברים בסימטאות ומגיעים ישר לכנסייה".

כיכר העגלות, אז והיום

מאזור השוק, שהיום סלולות בו שדירות הפלי"ם, היו זידאן ואמו עולים לוואדי ניסנאס, שבו רוכזה האוכלוסייה הערבית אחרי 48. "אבא עבד בחברת הנפט הבריטית ונתקע בנמל במהלך המלחמה", סיפר זידאן כשפנינו לכיוון הוואדי. "כשהגיעו מ"ההגנה" חשבו, שהוא שייך לצבא הירדני בגלל המדים, אבל כשגילו שהוא עובד של הבריטים, אמרו לו ללכת לוואדי ולבחור אחד מהבתים הנטושים. הוא אמר להם שיש לו בית המושבה הגרמנית, אבל הם אמרו לו שישכח ממנו.

"יש לכם מושג מי גר בבית קודם?" חקרתי.

"כן. משפחת צאדר".

"הם יצרו אתכם קשר?" המשכתי.

"לא. אבל הם השאירו את הכל כמו שהיה. אפילו אוכל מבושל, ומצאנו את השם שלהם על הכלים. כשהיו שולחים כלי בדיל לתיקון היו כותבים עליהם את השם כדי לוודא שהם יחזרו".

מהא מביטה מן הגלריה בכנסייה האורתודוכסית החדשה

"ניסו לאַשְרֵל אותנו"

התחלנו לטפס במעלה הוואדי כשמהא מפנה את תשומת ליבי לבתי האמידים בני המאה ה-19 הניכרים בקשתות שבחזית ובהיעדר בטון. "כמעט כל יום הייתי עולה בדרך הזו עם פיתות שאמא היתה מכינה, כי לא היה לנו תנור בבית", סיפר זידאן. "כאן היתה מאפיית אבו-אנטון", הוא נעצר כדי ללטף מבנה שארובה ישנה עדיין ניצבת עליו. "אמא היתה אומרת לי ללכת לאבו-מחמד כי היה לו תנור יותר מקצועי ולא לאבו-אנטון, ואני הייתי צריך לעלות עוד בעליה הזו".

"העדפתם את אבו-מחמד למרות שאבו-אנטון היה נוצרי?" שאלתי.

"לא היה חשוב שהוא מוסלמי. העיקר שהוא היה יותר טעים", הסביר זידאן. "הייתי עולה בוואדי ושומע את גמאל עבד אל-נאצר מכל המרפסות. הוא היא נואם טוב. אבל ארוך". עזר כנגדו של נאצר שימש בן גוריון. "ניסו לאַשְרֵל אותנו", מספר זידאן בחיוך. "שינו את שם בית הספר מ'הערבי של חיפה' ל'אחווה' וביום העצמאות היינו מתכנסים באולם, ושרים שירים תחת דגלי המדינה. ביום הזיכרון המנהל היה נותן לנו פרחים ושולח אותנו להניח אותם בגן הזיכרון, וכשחיים ויצמן מת שלחו אותי ביחד עם עוד תלמיד לרחובות. המנהל אמר לנו לקחת כובעים. הוא התכוון לכיפות, אבל אנחנו לא הבנו ולקחנו כובעי בארט מצמר. אתה יודע איזה חום היה שם?"

האוכלוסייה הערבית רוכזה כאן אחרי 48. ואדי ניסנאס

"בסך הכל אלה היו ימים יפים", סיכם זידאן כשעצרנו ליד אישה מבוגרת שהיתה עסוקה בניקוי עלי מלוחיה. "בבית הספר המקצועי, כשהיינו רוצים ללכת לסינמה לראות קאובוי או גרי קופר, היינו אומרים למנהל היהודי שיש לנו חג והוא היה משחרר אותנו. בסוף הוא התקשר לכומר וזה שלח לו קאלנדר עם כל החגים והחופשים שלנו, והחגיגה נגמרה".

לקראת סיום הביקור הזמינה אותי משפחת זידאן לשבת בחברתה על כנאפה וקפה בפאטוש, אחד מבתי הקפה הראשונים שנפתחו בשדרות בן גוריון. 'שדירות אבו-נואס' הם מכנים את הרחוב היפה היורד מן הגנים הבהאים, על שמו של המשורר הערבי ההולל שהיה ידוע כשתיין ובגלל בתי הבילוי הרבים בו.

"לא בטוח שבן גוריון היה רוצה להיזכר בהקשר של פאבים ומקומות בילוי. יכול להיות שהוא היה מעדיף את אבו-נואס" הם מציעים. שלושה ימים קודם עברה כאן צעדת יום הראשון של שבוע הפסחא. יומיים אחר כך צעדו כאן מאמיני כל העדות, בדרך למיסה החשובה ביותר של השנה, בעיר הראשונה בעולם שבה חוגגים את הפסחא ביחד.

• לכל הכתבות במדור "בשביל הדו-קיום "
  

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל