מערת הנטיפים של חיפה: עיר עם נטיף

ברשות העתיקות נהוג לומר שבכל מקום שם תתקע יתד, תפגע באתר ארכאולוגי. מדינת ישראל אימצה את האמרה, ובהתאם לחוק רשות העתיקות לאזורים שלמים בארץ נרשמה הערת אזהרה בטאבו, המחייבת את כל מי שמתכוון לבנות במקום מסוים לאפשר לרשות העתיקות לבצע חפירות הצלה, כדי לוודא שהבניין המוקם לא יושב על אתר ארכאולוגי איכותי.

ישראל גם יושבת על מפגש בין שלוש יבשות, על קו השבר, על שרידיו של ים תטיס הגדול,

מה שמעניק לה עושר גאולוגי, ואתרים שונים שבה הפכו לבית ספר לגאולוגיה, כמו מכתש רמון ושני המכתשים האחרים, וכן ים המלח, אזור בית גוברין, הגולן ושאר מקומות לטיולים בארץ. לאחרונה זכתה גם חיפה, משנתגלתה העובדה שמתחת לאחד ממכסי הביוב הפזורים לאורך כבישיה נמצאת מערת נטיפים עשירה העומדת בסטנדרטים הגבוהים שהציבה מערת שורק.

מעניין איזה מרחק עשינו, מאז שאידאל הציונות היה יישוב הארץ והפיכתה מארץ של טבע לרצף עירוני. מזלנו שהתעוררנו לפני שהספקנו להגשים את חלום הבניין הציוני של נתן אלתרמן:

"ממורדות הלבנון עד ים המלח

נעבור אותך במחרשות,

אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,

אנו נייפה אותך מאוד".

וכאילו ארץ ישראל לא יפה דיה, הוא מפליג אל מרחבי הדמיון:

ונפרוש לך מרבדי גנים,

על אדמת שדותייך הנגאלת

הדגן ירנין פעמונים.

הביצות, אנחנו נייבשן,

מה ניתן לך עוד להוד ושובע,

מה עוד לא נתנו וניתן".

דומה למערה בשורק. מערת הנטיפים בחיפה (צילומים: לב בוגוסלבסקי)

"האדמה נוצרה למען ספק צורכי בני האדם"

את הביצות, שהיו בית גידול לכל כך הרבה מיני צמחים ובעלי חיים, הצלחנו לייבש. את החולה הפכנו למרחבי כבול חסרי תועלת, נקיים כמעט מכל חי וצומח, ואת ביצות חדרה, פרח בקצה הצפוני של השרון, הלבשנו שלמת בטון. בן גוריון הרחיק לכת אף יותר בחזונו הציוני. הוא ראה את כל המדבר המפואר שלנו שנקרא נגב הופך למרחב ענק של בתים וכבישים.

"הלכתי לנגב - מפני שהוא נעזב. האדמה נוצרה למען ספק צורכי בני אדם, ואין להניח מקום שומם. אין דבר חשוב ויקר לאדם מאשר להפריח מקום שומם, ואפשר לעשות זאת בכוח הרצון, בעבודה ובאמצעי המדע. לעזור בהפיכת שממה למקום יישוב - לא פחות חשוב, לדעתי, מאשר להיות ראש ממשלה" (בן גוריון במכתב לרסתם סעיד עומר, מבית ספר התיכון בקה המערבית, שהתפלא על כך שהוא פרש מראשות הממשלה ועבר לגור בשדה בוקר).

בן גוריון חי עם המחשבה ש"האדמה נוצרה למען ספק צורכי בני האדם". את הביצות ייבשנו, ובלית ברירה אנחנו מציפים אותן מחדש, כי לטבע היגיון משלו, ומתברר, לאחר מחקרים רבים, שבעצם בניגוד לדעתו של בן גוריון, האדמה הרי נוצרה קצת לפני בני האדם, ולא בעבורם, והיא בעצם חלק מהטבע שהוכיח בחודשים האחרונים שהוא גם יודע להכות באדם אם הוא לא מתייחס אליו בכבוד הראוי...

בור הביוב שמתחתיו נתגלה סולם המוביל אל הפלא התת-קרקעי המוסתר

במשך שנים נשמרה המערה בהיחבא

כשנתגלתה, בטעות (כמו תמיד), מערת הנטיפים באזור הבנייה של שכונת דניה, הראה ראש העיר דאז, אבא חושי, שהוא לא רק ראש עיר אלא גם ראש עיר עם ראש, והחליט לרכוש את השטח שמעל המערה כדי שלא ייווצר מצב שבו יפגעו במערה עקב עבודות בנייה במקום. במשך שנים נשמרה המערה בהיחבא, כאשר פתח הכניסה אליה נראה כמו "עוד פתח ביוב" מיני רבים הפזורים לאורך הכביש, בידיעה ששום בר דעת לא יחפש מערה במערכת הביוב.

בדיעבד - מעשה חכם, אבל אולי לא מביט מספיק רחוק. נפלאות הטבע רבים ומגוונים,

וסביר להניח שמתחת לפני הקרקע יש עוד מאות, אם לא אלפי, מערות נטיפים שאף אחד לא יודע על קיומן. ומה משמעות היופי שנאצר שם, אם לא ניתן לחזות בו וליהנות ממנו? שהרי אם כבר רכשה העירייה את המקום, למה לא להפוך אותו לאתר מוגן שיקרב את תושבי חיפה בפרט, ואת תושבי המדינה בכלל, לנפלאות הטבע? שלא לדבר על כל התלמידים, שנפתח אל מול עיניהם בית ספר לגאולוגיה, משהו שיגרום להם להבין אולי באופן מוחשי מהם זקיפים, נטיפים, וממה בנויה הקרקע שעליה הם דורכים.

ישראלים נוסעים שעות, אם לא ימים, כדי לחזות בנפלאות הטבע במערת הנטיפים שנמצאת בפוסטויניה, סלובניה, שמשכה אליה עד היום למעלה מ-30 מיליוני מבקרים, ושמספקת עקב כך פרנסה למאות בני אדם המשמשים במעגלי השירות סביב המערה. אז נכון ששתי המערות לא באותו סדר גודל, אבל יופיה של החיפאית בהחלט ראוי. קיימת כיום סכנה שהמערה תיפגע עקב עבודות בנייה שעומדות להתבצע מעליה.

והרי לשם כך הוקמה רשות הטבע והגנים, המוסמכת על פי חוק להכריז על המערה כעל שמורת טבע, ולהעניק לה את ההגנה הנדרשת כדי שלא יפגעו בה. רשות העתיקות נוהגת לכסות אתרים ארכאולוגיים שאין בכספה לפתח, כדי לשמר אותם לדורות הבאים כחלק ממורשת ישראל ומורשת הארץ. שמורות טבע מוכרזות כדי לאפשר לאזרחי המדינה לצאת וליהנות מהן, כמובן תוך שמירה על אתרי הטבע.

אולמה המרכזי של המערה מדהים בצורותיו, ומעורר דמיון ללא גבולות

אולם מלא נטיפים עוצרי נשימה

מערת דניה התגלתה במהלך סלילת כביש צדדי בשכונת דניה. בדומה לסיפור גילויה של מערת הנטיפים המפורסמת והגדולה ביותר במדינת ישראל - מערת שורק ליד בית שמש - המערה בדניה התגלתה כשנוצר בור באדמה בעת ביצוע עבודות תשתית. כשנכנסו לבור גילו שבמעמקיו מסתתרת מערה מרהיבה, ששטחה אמנם קטן יחסית אך עם מגוון רב של נטיפים וזקיפים, תוצר עבודה עיקשת של הטבע במשך מיליוני שנים.

בשנת 1976, שנים ספורות לאחר שהתגלתה המערה ובצעד חריג יחסית, קיבלה עיריית חיפה החלטה לרכוש את שטח המערה ולהכריז עליו שטח ציבורי פתוח, אולם במשך השנים התפתחו השטחים הרבים שסבבו אותה ונבנו בהם בתי מגורים רבים. לאחרונה נודע כי יש תכניות לבנות בית ממש מעל המערה, והרי ברור כשמש שפעולה כזאת עלולה להרוס את המערה – ערך טבע יקר ונדיר.

לאחרונה החלטתי לחזור ולאתר את מיקום המערה ולראות במו עיניי במה מדובר. המטרה, מתברר, לא הייתה קשה במיוחד - זכרתי את המראה הכללי של הרחוב, עם הבית המיוחד במראהו העומד ליד פתח הכניסה למערה. יצאתי לחיפוש ראשוני, ולאחר סיבוב קל גיליתי את מכסה הביוב המדובר שעיטר את פתח הכניסה הנסתר למערה, לצדי הכביש האזורי השקט, בין המדרכה לקיר סלע אנכי.

לנטיפים נהוג להצמיד שמות. זוהי ה"פגודה" בשל הקומות הרבות שנוצרו

הבור נראה לי בור ביוב רגיל שלא מעורר שום סקרנות אצל עובר אורח מזדמן. חוץ מפרט אחד מוזר – על מכסה הבור שכבה לה אבן גדולה, שאותה כנראה הניחו כדי לסמן את השטח. אחרי בדיקה קצרה החלטתי לחזור למקום מצויד בכלים הדרושים לכך, וכמובן עם המלווה הצמודה שלי – המצלמה. סמכתי על כך שאחרי כמה שנים שבהן עסקתי בטיפוס וגלישת מצוקים, וירדתי לכמה מערות, לרבות מערת עלמה העמוקה ביותר ואחת המרתקות ביותר בארץ.

אחרי מאמץ קל הצלחתי להזיז הצדה את מכסה הבור, וגיליתי מתחתיו מקטע קצרצר של צינור ביוב, ובהמשך סולם עץ מסיבי שנשען על קיר חיזוק עשוי מלט. לבשתי סווצ'ר במחשבה שיהיה קריר למטה (מה שהתברר כטעות – הטמפרטורה במערה הייתה לדעתי מעל 20 מעלות), לקחתי אתי מצלמה, חצובה, פנס ראש ופנס יד חזק במיוחד, וירדתי בזהירות למטה. כשירדתי מהסולם (בעל שישה שלבים בלבד), הדלקתי את הפנסים וראיתי שאני עומד על מדרון חלק נטוי, אך לא בצורה חדה, ובמורד המדרון ראיתי אולם מלא נטיפים עוצרי נשימה. מרוב התרגשות מהיופי הזה והחושך המסתורי שעטף אותו קיבלתי סחרחורת קלה, אבל אחרי רגע התחלתי להתקדם בצעדים קטנים לכיוון העולם המופלא הזה שהטבע יצר במהלך מיליוני שנים והסתיר מעיני אדם.

התקרה של המערה הייתה בהתחלה גבוהה מספיק כדי לנוע זקוף, וזה הקל עליי מאוד. אחרי כמה צעדים מצאתי את עצמי בלב האולם המרכזי של המערה, שהזכיר לי מאוד את מערת שורק – הן ביופיו והן במגוון היווצרויות הסלע שמסביבי. אני ביולוג בהשכלתי, אך בזמנו רכשתי מעט ידע על מערות נטיפים שתמיד עניינו ומשכו אותי, ולמדתי קצת על סוגי הזקיפים והנטיפים. המערות האלה הן מערות קארסטיות – כלומר, החלל שלהן נוצר מהמסה של סלעי גיר ודולומיט (סלעים כאלה מרכיבים גם את הר כרמל) על ידי מי גשמים המחלחלים דרך הסלעים העשירים בנקבוביות. כתוצאה מתהליך אטי זה, הנמשך מאות אלפי שנים, ואף מיליוני שנים, נוצרים נטיפים וזקיפים.

כדי להבין כיצד נוצרת מערה שברבות הזמן הופכת למערת נטיפים, חשוב להבין את תהליכי הבנייה של הסלעים המכילים אותה ואת הרכבם הכימי.

נטיפים קדומים יוצרים מחיצה באמצע האולם, ובה פתחים כמו חלונות קטנים

התהוות הסלע

על קרקעית הים נוצרים משקעי הרבדה של שרידי בעלי חיים ימיים. משקעים אלה מתלכדים במשך מיליוני שנים ויוצרים סלע המצוי תחת תנאי לחץ ודחיסה הגורמים להתקשותו. בדרך זו נוצרים סלעי גיר דולומיט. סידן, הבונה את שלדי בעלי החיים הימיים, הוא המרכיב העיקרי הבונה את שני סוגי הסלעים האלה (גיר ודולומיט), שהם הסלעים הבונים את מערות הנטיפים. הסלעים נוצרו בקצב של שכבה בעובי ממוצע של סנטימטר אחד במשך 100 שנים (!). במשך מיליוני שנים הצטברו שכבות הסלע והגיעו לעובי של מאות ואלפי מטרים. השכבות האלה היו נתונות במשך זמן רב להשפעתם של כוחות קימוט והרמה, עד אשר הפכו מקרקעית הים להרים, בהם הרי הכרמל, ונחשפו לתנאי אקלים שונים.

התהוות המערה

תהליכי קימוט והרמה יצרו בסלעים סדקים שאפשרו חדירת מי גשמים שהמסו וספחו פחמן דו-חמצני בעברם דרך הקרקע העשירה ברקבובית. המסת פחמן דו-חמצני הופכת את המים לחומצה פחמתית הממסה את הסלעים. תהליך זה של בליה כימית יוצר בסלע חללים בגדלים שונים המתחברים זה לזה ויוצרים מערה.

נטיפי ספגטי לא פעילים, ומי גשמים שמחלחלים נוטפים אל הקרקע 

נטיפים וזקיפים

כאשר המים מגיעים אל חלל המערה, מתרחש תהליך הפוך: הפרשי ריכוזים של פחמן דו-חמצני במים ובחלל המערה גורמים לפליטתו מטיפות המים התלויות מתקרת המערה ולשקיעת סידן פחמתי (מינרל הקרוי לרוב קלציט). שקיעה אטית זו בונה לאטה משקעים הנתלים מתקרת המערה, ובגלל אטיות התהליך מתקשים וצומחים כלפי מטה (נטיפים), בעוד אלה שנושרים, נוחתים על הזקיף המתהווה ומשקע הסידן המצוי בטיפות מוסיף בכל פעם שכבה דקיקה כלפי מעלה. צבעם הראשוני של משקעים אלה הוא לבן ואפילו שקוף, אך הם נצבעים בגוונים של אדום וצהוב בשל נוכחות מינרלים ומלחים שונים כגון ברזל (המקנה צבע אדמדם כמו במערה שלנו), הנספחים גם הם אל המים בתהליך ההמסה.

נטיפים נוצרים תחילה כצינור דקיק שדרכו זורמות טיפות המים. צינורות אלה גדלים בקצב אטי מאוד ומתארכים בשיעור ממוצע של 0.2 מ"מ בשנה. כאשר צינור כזה נסתם, המים יזרמו על פני הנטיף, החומר המומס יעבה אותו, והוא ייראה אז כחרוט עבה בבסיסו הצמוד לתקרת המערה, וצר בקדקודו. חרוטים אלה בנויים בשכבות קונצנטריות, בדומה לטבעות הצמיחה של עצים. התרחבותם של הסדקים בגג המערה יוצרת נטיפים בשלל צורות: עמודים, "אוזני פיל" ו"וילונות".

טיפות המים הזולגות מתקרת המערה ומן הנטיפים יוצרות את הזקיפים באותו תהליך של השקעה. הטיפות נושרות, מתנפצות אל הקרקעית, משחררות פחמת סידן ומותירות משקע של סידן פחמתי. השקעה בלתי אחידה זו יוצרת זקיפים בשלל צורות. במערה שלנו אין הרבה זקיפים בודדים, ואלה שישנם התחברו עם הנטיפים מעליהם ויצרו עמודים בצורת "פגודה", שלעתים חברו להם יחד לקירות התוחמים את המערה לכמה חדרונים. באחת הפינות אף הבחנתי שמשחק האור והצל של הפנס בין קיפוליה של קבוצת נטיפים יצר פרופיל של פני גבר.

בפינה הצפון-מערבית ישנו מעבר צר המוביל אל הלא-נודע

לפני שחזרתי לפני הקרקע גיליתי בתחתית המערה מעבר צר מאוד. לא לקחתי סיכון לעבור אותו מכיוון שהוא תלול וחלק ולא היו לי אמצעי אבטחה, אך הצצתי מבעדו בעזרת הפנס וראיתי שמעברו יש עוד חלל, עם תקרה נמוכה, וייתכן כי בחלל הזה מסתתרים סודות נוספים. יצאתי מהמערה מלא התרגשות, כמו אחרי גילוי של משהו מדהים ובלתי צפוי כדוגמת המערה היפה הזאת שמעטים ראו קודם. לא כל מדינה בעולם יכולה להתגאות במערת נטיפים מפוארת, ורק כמה מערות ידועות בכל העולם.

אף על פי שישראל היא מדינה קטנה, מצויה בה אחת המערות היפות בתבל – מערת שורק ("אבשלום") - בזכות המגוון הגדול של סוגי הנטיפים והזקיפים וצורותיהם בשטחה, למרות היותה קטנה יחסית. מערה ידועה אחרת היא מערת ג'ייטה (Jeita) שבלבנון השכנה. זוהי מערה גדולה מאוד, מגוונת, ואף ניתן לשוט בתוכה בסירה, בדומה למערת פוסטוינה המפורסמת מכל מערות הנטיפים על כדור הארץ.

ומתברר, שחיפה יכולה להשוויץ במערה משלה, אמנם קטנה מאוד, אפילו זעירה – אבל המיניאטוריות שלה רק מוסיפה לה ערך. עם כל זאת, אני מלא דאגה לעתידה של מערת דניה. על אף שעיריית חיפה הכריזה על המקום כשטח מוגן גוברות השמועות שזה עלול להשתנות. מן הראוי שהחברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע והגנים יעשו כל מאמץ כדי שהמקום יהפוך לגן לאומי מוכרז ומוגן.

הערת המערכת: המערה סגורה למבקרים והכניסה אליה מסוכנת. אין בדברים הנכתבים כאן משום המלצה להיכנס אליה.

• הכתבה פורסמה בגיליון מאי 2011 של הירחון "טבע הדברים "
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד