סכנין: שיחות על אללה, אסלאם וכדורגל נשים

• מספר תושבים: כ-26 אלף תושבים
• צפיפות: כ-2650 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: עירייה מאז 1995
• דת: 94% מוסלמים והיתר נוצרים
• אחוז הזכאים לבגרות: 40% (הממוצע הארצי כ-45%)
• השכר הממוצע: כ-3,800 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל)
• גישה: הגעה מכביש 805 היוצא מכביש 70
• טריויה: סכנין הוקמה כנראה לפני יותר מ-3,000 שנה והיא נזכרת כבר בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס. בין התקופה ההלניסטית לביזאנטית היה במקום יישוב יהודי שהפך מרכזי יותר אחרי כישלון המרד הגדול
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היית שולח אותי.

יום הולדת לנביא מוחמד

במעלה הגליל התחתון, הים מאחוריי וגבעות ירוקות לפניי, מתגלה סכנין. חניתי ליד המוזיאון למורשת ערבית-פלסטינית הסגור לרגל יום שישי, ושובל ריח מהביל הוביל אותי למבנה אבן ישן ליד מסגד עמר אבן-אלח'טאב, שבמרכז העיר העתיקה.

חמישה סירים מבעבעים עצומים קיבלו את פניי. "אנחנו חוגגים יום הולדת לנביא מוחמד", בחש והסביר לי נער צעיר וביקש שאמתין לממונה הנמצא בתפילה. הסתובבתי בחצר מקושטת בבלונים ובשלטי ברכה לכבוד המסיבה, וברמקולים כחכח האימאם בגרונו, והשתהה כדי לאפשר למתפללים לחזור אחריו.

כמה ילדים שיחקו בחצר וחיכו להוריהם הנמצאים במסגד. "יהודי, יהודי", קרא לעברי אחד מהם. התפילה נסתיימה וכ-20 מהמתפללים התקבצו במבנה האבן, ערכו שולחן והוסיפו כיסא לכבודי. צלחת עמוסה בכבדי כבש נדחפה לכיווני. היססתי כיצד משתלב התפריט בצמחונות שלי, אך נכנעתי מהר. יום הולדת הוא יום הולדת.

מסגד אבן-אלח'טאב מתקשט לכבוד חגיגת הולדת הנביא (צילומים: יוסי יובל)

"בן כמה הנביא?" שאלתי, והנוכחים נבוכו והתלבטו מהי השנה ההג'רית. "1431", הציל לבסוף מישהו את המצב, אך לא השיב לשאלתי. כשהמשכנו לשוחח התברר לי שחגיגות יום ההולדת הרשמיות יחלו בעוד כמה שעות. עוד התברר, שאני יושב בתוך זאויה - בית תפילה של סופים, זרם מיסטי באסלאם הסוני על פי המקורות, או רמה גבוהה יותר של אסלאם על פי הנוכחים.

"אנחנו רואים אלוהים בכל דבר", הסבירו לי. "תבוא לקפוץ איתי ותראה בעצמך מה זה אללה", הציע אחד מהם. תהיתי איך מקבל אותם האסלאם הסוני, והם השיבו שיש מנהגים כמו הד'יקר (חזרה על שם האל במצב של כמעט טראנס) שאינם מקובלים על הסונים. 

ליגה משלהן

כשסיימנו לשוחח על אללה, דיברנו כדורגל. שגעון הכדורגל מורגש היטב ברחובות העיירה שהכתובות "איחוד סכנין" פופולאריות בהם יותר משמות האלוהים. אחרי הכל, ספק אם יש עוד עיר בעולם שאוכלוסייתה פחות מחצי אחוז מהאוכלוסייה הכללית ויש לה קבוצה יציבה בליגה הראשונה.

הכל כבר נכתב על הקבוצה המקומית, אבל על קבוצת הנשים מעולם לא שמעתי וכשאחד הסופים הצהיר בגאווה שבת אחותו "כובשת 4-3 גולים כל משחק" הופתעתי. "אז מי יותר חשובים, הבנים או הבנות?" הנחתי את השאלה על השולחן וכוסות הקפה הקטנות רעדו. "הבנות", ענו הנוכחים ללא היסוס. מאוחר יותר באתר האינטרנט הרשמי, מצאתי שאת אחד המשחקים האחרונים, הן ניצחו בתוצאה 15:0.

לא רחוק מן המסגד, פגשתי את מחמד גנאים בן ה-12, הקשר של קבוצת הילדים שהסתובב באימונית האדומה אף על פי שהיה זה יום מנוחה. "החלום שלי לשחק בהפועל תל-אביב", הצהיר.

"מה עם ברצלונה?" הקשיתי.

"רק הפועל תל אביב", הוא לא ויתר.

מוחמד גנאים מגיע בריצה והחבר'ה מדגמנים

על אירועים ועל אמוראים

מוחמד ביקש שאבוא עימו. הוא הוביל אותי לחצר קטנה שבמרכזה כיפת אבן. "זה שלכם", קבע וביאר: "זה קבר אלסדיק, כל שבוע יבואו יהודים". בפנים מצאתי סרקופג גדול המזוהה כקברו של האמורא רבי יהושוע דסכנין, שחי כאן במאה הרביעית. הודיתי למוחמד והמשכתי במורד הסמטאות, ושוב מצאתי עצמי מובל אחרי ריח הבשר. מנגל מעשן על אדן חלון בקומה השנייה באחד הבניינים מצא חן בעיני עדשת המצלמה שלי. "בוא תטעם מה שאתה מצלם", קרא לעברי אבראהים איוב, ספר בדרך כלל ומנגליסט לעת מצוא. עליתי אליו והצטרפתי לבני משפחת איוב המסובים לשולחן.

אבראהים הציע לי כנף עוף וסיפר שבעבר חלם ללמוד ספורט: "שלוש שנים נבחנתי בווינגייט. תמיד עברתי את המבחנים המעשיים, אבל נכשלתי בעיוניים".

"ואיך הופך ספורטאי לספר?", שאלתי מחויך.

"חבר שלי אמר יום אחד שהוא נוסע לחיפה לקורס ספרות", סיפר והוסיף: "אמרתי לו שיחכה לי, התקלחתי ונסעתי איתו".

מנגל מעשן, על אדן חלון בקומה השנייה, משך את תשומת ליבי

בחיפה הפריד מחסום אחרון בין אבראהים לבין המספריים הנכספות: "המורה שאל אותי איך אני רוצה להיות ספר עם הידיים האלה?" המשיך אבראהים והציג לראווה את כפות הכדורסלן שלו. ברקע החל המואזין לקרא לתפילת מנחה ואבראהים חייך. "אצלנו אומרים שאם המואזין קורא כשאתה מדבר, זה סימן שאתה צודק".

מספרות התגלגלנו ליום האדמה. אבראהים היה שמיניסט במרס 1976 כשהצבא הפקיע את אדמות שטח תשע, והוא זוכר את האירועים כאילו התרחשו לפני שעה. "לסבא שלי היו חלקות חקלאיות בשטח ואני הצטרפתי לעצרת בבית הספר", תיאר: "כששמענו על מהומות בדיר-חנא צעדנו לשם, בערך חמישה קלומטר, וכשחזרנו החלה מהומה בסכנין. היריות התחילו בכיכר השהאדה".

"הכיכר קרויה על שם ההרוגים מ-1976?" שאלתי.

"לא", השיב, "היא חדשה. על שם ההרוגים בשנת 2000. האנדרטה לזכר הרוגי 1976 נמצאת במרכז העיירה. אני זוכר את הדם על הכביש. בכל מקום שכבו פצועים", סיכם אבראהים, והבן הקטן היושב לידו חזר אחריו מהופנט: "אני זוכר את הדם על הכביש". כמה חודשים אחר כך התייצב אבראהים למבחנים בווינגייט בפעם הראשונה.

מנוחת הפועלים בסכנין

עצי זית נותנים לי השראה

נפרדתי ממשפחת איוב ומיהרתי למסיבת יום ההולדת שכבר החלה, אך דלת פתוחה עצרה בעדי. מעברה השני גיליתי חדר גדול שהיה בעבר אולם תיאטרון, אך כתמי צבע ברצפתו הסגירו את ייעודו הנוכחי. מחמוד בדארני עמד במרכז החדר ופיקח על שניים מתלמידיו, שעסקו ברישום דמות מזוקנת.

ציורים גמורים ולא גמורים נשענו על הקירות. אחד מהם, ובו עצי זית ופרצופים נטועים בגזעיהם, משך את תשומת ליבי.

"עצי זית נותנים לי השראה" התוודה מחמוד, וסיפר שעד שנת 2000 ניהל בעיר גלריה ובה למדו יהודים וערבים מן האזור. אחרי אינתיפאדת אלאקצא הפסיקו האנשים לבוא והוא סגר את הגלריה, אך בקרוב, כך הבטיח, עשר שנים אחרי, יפתח אותה שוב באולם התיאטרון הישן.

הגלריה לציור של מחמוד בדראני

רציתי להמשיך להביט בתמונות, אך שירת הסופים שפרצה לחדר האיצה בי לעזוב. צעדתי במהירות דרך הסמטאות, חלפתי על פני הכנסייה הקתולית היפה וחזרתי לחצר הזאויה שהתכנסו בה כ-150 אנשים. התיישבתי ביניהם והאזנתי לנאומים ולשירה.

באור אחרון הספקתי להגיע לוואדי אלעין, העמק הירוק בקצה המזרחי של סכנין שרבים מהתושבים שפגשתי הפליגו בשבחיו. המקום היה עזוב כשהגעתי, ורק נאצר באשיר ובנו מילאו מיכלי פלסטיק גדולים במי המעין. "המים כאן הרבה יותר טובים מבכפר", הבטיחו לי.

מחמוד דאוד סלימאן מארח אותי בביתו

נאצר סיפר שכשהיה ילד למד לשחות בבריכת האגירה הקטנה שלמרגלות המעיין. היום יש בסכנין שתי בריכות שחייה ובבריכת האגירה צפים עשרות בקבוקי ליטר וחצי ושאר לכלוכים. נאצר ובנו העמיסו את המים על המכונית, הסתלקו מן המקום והשאירו אותי עם החושך היורד.

צמרות עצי הזית, החרוב והשקד שסביב המעין החלו להתנועע ברוח שהתחזקה. הענפים רחשו ויכולתי להישבע שהם מלחשים: "סכנין סכנין", מתכוננים למשחק יום המחרת מול מכבי פ"ת.

הפרקים קודמים בשביל הדו-קיום:

• רהט: ביקור בעיר דרומית שאינה שוקת שבורה
• באקה אל גרבייה: העיר שחולקה לה יחדיו
• כדורגל בשילוב מצות: אום אל פאחם שלא הכרתם
  

• בפרק הבא יוסי מטייל בג'אסר א-זרקא
  

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל