באקה אל גרבייה: העיר שחולקה לה יחדיו

• שם הישוב: באקה אל גרבייה
• מספר תושבים: כ-34 אלף תושבים
• צפיפות: כ-2,050 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: עירייה מאז 1996. ב-2003 סופחה אליה ג'ת
• אחוז הזכאים לבגרות: 46% (הממוצע הארצי כ-45%)
• השכר הממוצע: כ-4,400 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל)
• גישה: הגעה מכביש 65 דרך כביש 574 או מכביש 6
• מידע על החווה הכפרית לשלום
• טריויה: ב-1949 חולק הכפר לשניים, חלקו המערבי הפך לחלק מישראל וחלקו המזרחי לחלק מירדן וכך היה עד 1967
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היית שולח אותי.

על גבעה טרשית בגבולה המזרחי של באקה מצאתי סוס ערבי כרוך בעץ זית, ורגלו תלויה באוויר. התקרבתי למרחק שיכולתי לראות את הזיעה על גופו; ואז בחשש שיבעט, ספרתי עד שלוש ומשכתי את רגלו בכוח. בקושי הצלחתי לחלץ אותה וצנחתי מתנשף על סלע סמוך. הסוס הניח את הרגל, וסדרת עוויתות הרעידה אותו במשך דקות.

חבורת ילדים שעטה לקראתי מכיוון הכפר. בערבית רצוצה הסברתי להם, שחילצתי את הסוס ממלתעות הזית. הם הסבירו שחשבו שבאתי מן השטחים לגנוב את הסוס. גדר ההפרדה בין באקה המערבית למזרחית עוברת כ-150 מטר ממזרח לנקודה שבה נמצאנו. הגשם ירד מוקדם השנה והעשב הירוק סיפק תפאורה מושלמת ליום חורף קייצי. באקה כולה השתרעה תחתינו ורק הגדר הפרה את הפסטוראליות.

"אולי אעבור לגור כאן", אמרה מחשבתי

הילדים התירו את הסוס ואני צעדתי אחריהם לשכונה הקרובה. הדוד אחמד חשאן, בעל מפעל לייצור חישוקי ברזל ובעל הסוס, קיבל את פנינו. "אם יש משהו טוב בגדר", הסביר מבלי שביקשתי, "זה שעכשיו תושבי באקה יכולים לישון בשקט. קודם היו גונבים הכל", קבל ובטרם הספקתי להתאושש מהתדהמה הוסיף: "הם לא מבדילים בין יהודים לערבים. כולנו באותה צלחת". הוא סיפר שבעצמו ייצר את התלתליות שלמרגלות הגדר.

באקה כולה השתרעה תחתנו. מבט לכיוון דרום (צילומים: יוסי יובל)

העיר חולקה לשניים. התלתליות שלמרגלות הגדר

"מה שעלה עשר מכרתי בתשע, העיקר שיגמרו לִבְנות", התוודה, ואני חזרתי לגדר. צעדתי דרומה לאורכה, ולוחות הבטון הגבוהים שמשמאלי סוגרים על כלא ענק שלא ברור מי נמצא בתוכו ומי נמצא מחוץ לו. באקה חולקה לה יחדיו. מעבר לגדר התנוססו דגלי פלסטין ועלו קולות של ילדים. מהצד שלנו קרא טווס, ורק עורב שאינו יודע גבולות חצה את הגדר ללא כל בדיקה ביטחונית.

"לעזאזל, העיר הזו מתעוררת מאוחר!", סיננתי בכעס כשהתקשיתי למצוא בית קפה פתוח בבאקה בשמונה וחצי בבוקר. "אולי אעבור לגור כאן", אמרה מחשבתי הבאה כשכבר מצאתי אחד כזה וגיליתי שעלי לשלם רק עשרה שקלים עבור קפה ומאפה. החניתי את האוטו ליד המסגד המרכזי וכעבור כעשר דקות הליכה הגעתי לשכונת המייסדים. במרכז השכונה, מעל מרפסת קטנה הצופה אל פיאצה אירופאית שבקצה נטוע עץ אלון גדול, הביטה בי משפחת קעדאן. מהמרפסת סיפר מחמוד קעדאן שהעץ בן ה-80 הובא מהיער שליד קיבוץ מצר.

"היו עוד, אבל הם מתו. בבלוט הזה - אני מטפל", הבטיח, שעה שבפיאצה גרפו נכדותיו את עלי העץ. "בקיץ יש עליו לפחות 1,000 ציפור, מסוגים שלא רואים בארץ", התגאה ואז ירד לקראתי והוביל אותי כ-200 מטרים אל קבר הואלי עג'מי.

"יש הרבה סיפורים מי היה עג'מי", הסביר, וקשת אבנים המסמנת את הקבר התגלתה לעיני. לפי גרסה אחת היה סוחר חשוב על הדרך לסוריה שעברה כאן. לפי גרסה אחרת היה ממקורבי הנביא מחמד, וישנם כאלה הגורסים כי היה רב יהודי בכלל. יהיה אשר יהיה עג'מי זה, בעבר היו תושבי השכונה מדליקים נרות נשמה לזכרו, אבל עכשיו, סיפר לי מחמוד, "הם כבר לא עושים זאת. הצעירים מתעניינים בדברים אחרים".

משפחת קעדאן הביטה בי מן המרפסת

"חייב להיות כאן מתכנן לא ערבי"

"לך תראה את הוילות בשכונת באר בורין", ייעצו לי כל התושבים. חלקם הציע להסיע אותי, אך הודיתי להם בנימוס והסברתי שאני מעדיף לצעוד את הדרך הארוכה. יצאתי לדרך ובפינה הצפונית של העיירה פגשתי את עאטף אבו-מוח, מהנדס אזרחי ולו תואר שני מאוניברסיטת פרנקפורט ובעליה של חוות השלום. במטע זיתים גדול שהיה שייך למשפחה, שיחזר עאטף כפר חקלאי ערבי מסורתי והוא מארח בו קבוצות המבקשות לחוות אורח חיים מסורתי.

המבקרים בחווה יכולים להתנסות לפי העונה באחת מהעבודות החקלאיות המסורתיות: הכנת שמן זית, דבש או לחם. ההתנסות אורכת ארבע שעות וכוללת תמיד את תהליך הייצור המלא מקציר החיטה ועד לטבון, או מהמסיק ועד לדריכה. המקום ירוק ומטופח והשחזורים יפים. "לפעמים כשאני הולך אחרי המבקרים, אני שומע אותם אומרים שחייב להיות כאן מתכנן לא ערבי", סיפר עאטף בתסכול ובאותה נשימה הוסיף: "הם לא מבינים שבנינו כאן סיסטם", אמר והגה את המילה האחרונה באקצנט גרמני כבד.

המשכתי במסעי לעבר שכונת הווילות ועצרתי במשחטת עופות קטנה לבקש הכוונה. משחטה היא לא אטרקציה תיירותית, אבל יש משהו קסום ביכולת הקיימת ביישובים הערבים להיכנס בקלות כזו לתוך הקרביים של אחת המלאכות הפחות נעימות. עאבד, שעסק בשטיפת העופות השחוטים כשנכנסתי, בישר ששחיטת הבוקר נסתיימה. "חבל שלא באת לפני חצי שעה", הצטער, אך אני הודיתי בליבי על שבזבזתי זמן על קפה ומאפה.

בניה מסורתית. בית חקלאי משוחזר בחוות השלום

"תגיד, זה לא קשה לשחוט, לפחות בפעם הראשונה?" שאלתי בתמימות. "נולדתי בין העופות, אבל כל דבר קשה בפעם הראשונה. תשאל בתולה", הביס אותי עאבד. הבטתי בידיו המיומנות, שולפות עוף אחר עוף, מסלקות את האיברים הפנימיים ושוטפות: "עד שיצאו מים לבנים". ברקע דיווח פתאום ערוץ 10 על חיסולו של מבוקש חמאס ועאבד נרעש. "אתה מאמין באלוהים?" שאל ועצר את השטיפה, "אז אני אומר שאלוהים ברא אותי ואותך ולשנינו מגיע לחיות", המשיך בטרם השבתי.

"לא הרב עובדיה ולא השייח' האנייה לא בראו אותנו ואנחנו לא חייבים להם כלום", סיכם ואני הנהנתי. ערימת הגוויות המכונפות שימשה תפאורה מושלמת להצהרות שכאלה, והתרנגולות הממתינות לשעתן בכלובים הדחוסים התעוררו למשמען וקרקרו בהסכמה.

הבאר העתיקה של באקה

בשעת אחר צהריים מאוחרת הגעתי לשכונת הווילות באר בורין. שלט שקבע משרד ממשלתי במבואותיה יידע אותי שמשמעות המילה בורין היא בארות בארמית, ושהבאר מהתקופה הכנענית שופצה במאה ה-18 לצרכים חקלאיים. מאז השיפוץ, הספיקה הבאר לצאת משימוש והחקלאות כמעט שנעלמה מבאקה.

הבטתי סביב, ותהיתי מדוע שלחו אותי התושבים לכאן, למרות חוות השלום, למרות הגבעות המוריקות, ולמרות עץ הבלוט הזקן והשייח' עג'מי. בעל חנות הירקות הסמוכה יצא לרחוב הבלתי סלול והשקה את האדמה בצינור. "זה מפחית את האבק באוויר", הסביר למראה מבטי המשתומם.

צעדתי בין הבתים המרשימים שהגדולים שבהם מתהדרים בשטח של אלפי מ"ר. אחד מהם הזכיר לי את הבית הלבן, אך היפה בבתים שראיתי בבאקה היה דווקא אחד מהישנים, בית צנוע, הניצב על קומתו היחידה, לא רחוק מן הבלוט הזקן, וחלונות העץ הכחולים שלו תלויים על בלימה.

המסגד של באר בורין

הבית היפה ביותר בבאקה, בשכונה הצפונית העתיקה (המייסדים)

• בפעם הבאה: יוסי מבקר ברהט
  

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל