"ג'אנגו ללא מעצורים": טרנטינו לא יודע מתי לעצור
מעריצי קוונטין טרנטינו ימצאו ב"ג'אנגו ללא מעצורים" את כל אותם שטיקים שהפכו אותו לרב-אומן - האלימות, הדיאלוגים המושחזים והציטוטים הקולנועיים. הבעיה היא שבהיעדר מישהו שירסן אותו, העלילה הולכת ומסתבכת ומתארכת בלי סיבה
ב"ג'אנגו ללא מעצורים" ("Django Unchained") יש כל מה שניתן לצפות לו מסרט של קוונטין טרנטינו - אבל העסק רחוק מלעבוד באופן מושלם. אולי כי הוא מכיל רק את מה שניתן לצפות לו, ולא הרבה יותר מזה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זהו מערבון אפי המבוסס על דמותו של ג'אנגו, שהופיעה לראשונה במערבון ספגטי מצליח של סרג'יו קרבוצ'י מ- 1966. ב"בעבור חופן דולרים" (1964), סרג'יו לאונה הציג גיבור ציניקן שתמרוניו האלימים מפרנסים היטב את מתקין ארונות הקבורה. ג'אנגו, בגילומו של פרנקו נרו (שיש לו הופעת אורח קצרה ומשעשעת בסרטו של טרנטינו), מוצג בדימוי הפותח את הסרט כשהוא כבר גורר מאחוריו ארון מתים.
בהתאם לדימוי זה, הסרט המקורי מכיל - כמו מערבוניו האחרים של קרבוצ'י - מידה קיצונית של אלימות החוצה את גבול הטירוף לעבר הסוריאליסטי. הצלחתו הגדולה של הסרט הולידה שלל סרטי המשך שגנבו את שם הדמות. "ג'אנגו" הוא מותג שחובר לפניהם של שחקנים רבים ביותר מז'אנר אחד. טרנטינו הוא מעריץ ידוע של קרבוצ'י, ואף עסק בכתיבת ספר על סרטיו כשעלה בראשו הרעיון לעשות מערבון משל עצמו. הפעם ג'אנגו הוא עבד שחור (ג'יימי פוקס), היוצא למסע נקמה והצלה במיסיסיפי של 1858.
הזוג המוזר
בתחילת הסרט מחלץ ציד הראשים ד"ר קינג שולץ (כריסטוף וולץ, זוכה פרס אוסקר המשנה על צייד היהודים ב"ממזרים חסרי כבוד") את ג'אנגו מסוחרי העבדים המחזיקים בו. הוא מתכוון להיעזר בו בכדי לאתר כנופיית מבוקשים שאותם הוא מבקש להרוג. שולץ, הגרמני הטוב, מתעב את מוסד העבדות ומתכוון לשחרר את ג'אנגו לאחר ביצוע המשימה, אך שיתוף הפעולה המוצלח הופך אותם לשותפים.
ג'אנגו נחוש לאתר ולהציל את אשתו (קרי וושינגטון), שנותרה שבויה בעבדות במיסיסיפי. אדוניה הראשונים היו גרמנים, והם לא רק לימדו אותה גרמנית - אלא גם נתנו לה את השם ברומהילדה, כשמה של ואלקירה מהמיתולוגיה הנורדית, הניצלת על ידי הגיבור זיגפריד: רובד מיתי נוסף לפעולת ההצלה שמסייע ברתימת ד"ר שולץ למטרה של שותפו.
לאחר החלק הראשון והמצוין של הסרט, שאורכו כ-50 דקות, מתחיל החלק השני, העיקרי, וזה שלפרקים מדשדש. החיפוש אחר ברומהילדה מוביל את הצמד למיסיסיפי, לאחוזתו של קלווין קנדי (ליאונרדו דיקפריו), אדם אכזרי במיוחד המתהדר בחזות מלוטשת. ג'אנגו ושולץ מתכננים פעולה סבוכה (מהלך תסריטאי מסורבל שלא לצורך) כדי לחלץ את האשה מ"קנדילנד", כפי שמכונה נחלתו של האדון. הם מגלים כי האדם המסוכן ביותר לתוכניתם הוא סטיבן (סמואל ל. ג'קסון) - עבד הבית השחור שהפנים באופן גרוטסקי את מצוות אדוניו.
שמישהו יעצור אותו כבר
אז מה לא עובד ב"ג'אנגו"? ברור שטרנטינו הולך בגדולות. לא רק מבחינת אורכו של הסרט (165 דקות), אלא באופן המחוצף בו הוא נוגע בתקופה חשוכה בהיסטוריה האמריקנית בברוטליות חסרת תקדים.
גם סרט זה נעשה במתכונת שהפכה למוכרת מדי, ובה הוא מתפלש בציטוטים ומחוות לסרטים "הנמוכים" האהובים עליו, בעודו מעצב אותם בהתאם לחותם הסגנוני והאישי הכה ידוע. האלימות הקיצונית, כמו גם האופן המסוגנן של חילופי הדברים בין הדמויות, אמורים לאפשר לו לגעת באמת המוסתרת של השפלות המוסרית בעידן העבדות.
האקטים האלימים המוצגים בסרט כוללים כמעט כל סוג של אכזריות אנושית: הצלפות, יריות, סירוס, צריבה בברזל מלובן וקריעה לגזרים על ידי כלבים טורפים. אל תצפו להסטת המצלמה הצידה (בדומה לסצנת כריתת האוזן המפורסמת מ"כלבי אשמורת"), אלא להצגה ישירה וממרחק מצומצם של הגופות הנקרעות, נחתכות או מתפוצצות - שלל צבעי טכניקולור ואפקטים קוליים המקצינים את הזוועה. אין כאן מעשים שלא התרחשו בתקופת העבדות, אך סרטי עבדות "מהוגנים" (כמו סדרת הטלוויזיה החשובה "שורשים" מ-1977) לא העזו להתקרב לפירוט הגרפי המוצג בסרט.
טרנטינו מושפע יותר מהאופי השערורייתי של "מנדינגו", סרטו הידוע לשמצה של ריצ'רד פליישר מ-1975. מה שמכונה בסרט הנוכחי "קרבות מנדינגו" - שני עבדים הנלחמים עד מוות להנאת אדוניהם - מבהיר את הקשר ההדוק בין הסרטים. עבור מבקרים אמריקאים רבים זהו שילוב שלא ניתן לעמוד בפניו. המבקר המפורסם רוג'ר איברט, שנתן בזמנו ל"מנדינגו" את הציון 0, העניק לסרטו של טרנטינו ציון מושלם.
בתכניו וסגנונו, "ג'אנגו" הוא המשך ברור ל"ממזרים חסרי כבוד". זה ניכר במיוחד בדמות של שולץ, שהיא שוב סוג של אלטר-אגו לוורבליות המוגזמת של טרנטינו. כאן הוא צריך לכרכר בהערצה מול ג'אנגו, מעין פיצול של גבר לבן
מדבר-גבר שחור נוקם, המגדיר בתמצות קולע את המנטליות של היוצר. השילוב בין שולץ לדמותו הדברנית של קנדי מוביל את הסרט למספר סצנות ארוכות יתר על המידה, שהיו נשכרות מעריכת תסריט נמרצת.
יש סצנות מבריקות, אבל יש גם סצנות מטופשות ומיותרות (מתבלטת בכך הופעת אורח מביכה של טרנטינו עצמו, חמוש במבטא אוסטרלי). במהלך הצפייה, גוברת התחושה שהיו צריכות להילקח כמה החלטות לא קלות ומדויקות שהיו מקפיצות את הסרט בכמה דרגות. כיוון שזה לא נעשה, הדרך אל הקליימקס ארוכה ומתישה מדי. במעמדו הנוכחי כיוצר-על, ולאחר מותה של העורכת הקבועה שלו סאלי מנקי, נראה שחסר לטרנטינו קצת ריסון חיצוני שיכול היה להוציא את המיטב מכישרונו.
