מנהרות בבל לישראל: העולה האחרון מעיראק
הוא חווה על בשרו את שלטון סדאם - ואת האנרכיה שלאחריו. שירת בכפייה בצבא עיראק, וניצל משישה פיגועים. אימד לוי התקשה לעזוב את הקהילה הקטנטנה שנותרה תחת חסותו - עד שהגיעו מים עד נפש. סיפורו של העולה האחרון מעיראק
הוא שימש כרב, כחזן, כגבאי וכשוחט של קהילת בגדד, שרוב חבריה עלו לארץ בשנת 2003, מותירים מאחוריהם 34 יהודים בלבד. אבל אימד לוי לא יכול היה לשאת עוד את החיים מלאי הסכנה בימים שלאחר נפילת סדאם, ולאחר שניצל משישה פיגועים, לפני קצת יותר משנתיים - החליט לעלות ארצה, והיה לעולה האחרון שהגיע מקהילת בבל העשירה - זו שמיסדה את הגלות.
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. היכנסו
על נהרות בבל ישבו יהודים ובכו בזוכרם את ציון, ומשם יצא התלמוד הבבלי. אך כמעט אלפיים שנים אחרי, כשהשוחט האחרון של הקהילה היהודית בבגדד עלה לישראל בשנת 2002 - לא נותרו עוד כמעט יהודים בין הפרת לחידקל. או-אז החליט אימד לוי ללמוד את חוקי השחיטה היהודית, והפך לשוחט החדש של הקהילה - ולראש הקהילה.
אותה מחוייבות, היא גם זו שמנעה ממנו, משך שנים ארוכות, לעזוב את מולדתו, ולעלות לישראל בעצמו. "להיות יהודי בעיראק של היום - זו מתנה לסונים ולשיעים, אף אחד לא יתרגש אם ירצחו אותך", הוא אומר. "מצד שני, היום יותר קל להוציא דרכון מאשר לפני נפילת שלטונו של סדאם".
אבל בשנת 2010 הגיעו מים עד נפש. לוי החליט לעזוב את בגדד, ובכך הפך לעולה האחרון שהגיע לארץ מעיראק. "הוצאתי דרכון, והסוכנות יחד עם מרכז יהדות בבל ארגנו לי טיסה לירדן", הוא מספר. "הגעתי לארץ ביום 'הושענא רבה'". מי שהיה אחראי במידה רבה לעלייתו של לוי, הוא מרדכי בן פורת, זוכה פרס ישראל ומייסד המרכז למורשת יהדות בבל, שעלה בעצמו מעיראק.
הרב האחרון של הקהילה
כיום, מתגורר לוי (47) ברמת גן עם רעייתו הטרייה, ישראלית שהוריה עלו ממולדתו. "נולדתי בבגדד, וחייתי שם כל חיי עד שעליתי לארץ. גדלתי כיהודי שומר מסורת, והתפרנסתי היטב כעצמאי מעסקים שהיו לי בעיר", הוא מספר.
"לאורך השנים הקהילה היהודית הלכה והידלדלה, ולא היה שום אופק דתי לקיום שם. הזקנים נפטרו, והקהילה עזבה ברובה בעלייה של שנת 2003". כדי להמחיש את דבריו, מוציא לוי גזרי עיתון משקית נייר, ובהם כתבות על העלייה ההיא. "מטבעי אני טיפוס פעיל, ובאותה עת נערכו בחירות בקהילה ונבחרתי לעמוד בראשה.
"כחלק מהפעילות לטובת הקהילה, עזרתי לטפל בסידורי הקבורה של היהודים בעיר, שיפצתי קברים בבית הקברות היהודי שנהרסו במהלך שלטון סדאם. סידרתי שבילים וחיזקתי אותם במלט. מכיוון שאין בעיראק קופת חולים, סייעתי ליהודים בקהילה בקניית תרופות. למשל, עזרתי לחבר של אבא שלי שלקה בסוכרת, ורגלו נכרתה. דאגתי לחלק לקהילה אוכל בחגים. הייתי, למעשה, הרב האחרון של הקהילה. לנהל קהילה קטנה זה קושי רציני, שכרוך בהרבה מטלות".
מי שמאמין לא מפחד
אימד לוי חווה על בשרו את מלחמות עיראק, ובמיוחד את זו המכונה אצלנו "מלחמת המפרץ השנייה". "הרקטות התעופפו מדי יום ברחובות בגדד, ותקופות ארוכות גם לא ניתן היה להתנייד, כי לא היה דלק למכוניות ונשארנו בבית", הוא מספר. "הבנו שהמלחמה נגמרה רק כשהאמריקאים הגיעו עם הטנקים למרכז בגדד. מצד אחד שמחנו, כמובן, על נפילת סדאם - אך מצד שני כשאין שלטון, יש אנרכיה מוחלטת, ומרגישים ממש את הסכנה. אנשים גונבים ורוצחים ברחובות".
אימד ניצל מלא פחות משישה פיגועים שאירעו ברחבי בגדד. "הייתי במלון ולפתע התפוצצה מכונית תופת, וכל הזכוכיות התנפצו לידי. למזלי ניצלתי בידיי אלוהים", הוא מספר.
בתום המלחמה, בשנת 2003, השתתף לוי במבצע העלאת יהודי עיראק לישראל. הוא נלווה אל פעילי הסוכנות ו"היאס" (ארגון ההגירה הבינלאומי של הקהילה היהודית האמריקאית), והפגיש אותם עם הקהילות היהודיות ברחבי המדינה. בעלייה זו עלה גם אביו, עזרא, המתגורר אף הוא ברמת גן. אימד בטוח כי אביו לא היה מצליח לשרוד בעיראק של היום.
מעסה רפואי בתחילת דרכו
לאחר שעלה לארץ, לא יכול היה לוי למכור את נכסיו בבגדד, "למרות שהיו לי רבים כאלה", הוא מספר. "השארתי מישהו שישגיח עליהם, אבל הזהרתי אותו שאם מחטטים יותר מדי, שפשוט יעזוב, כי אחרת זה עלול להיגמר רע".
אז ממה מתפרנסים? "יש לי תואר ראשון בראיית חשבון, אבל בארץ קשה להתקדם עם זה. אז החלטתי לנצל את הידע שצברתי ברפואה כראש הקהילה בבגדד,
ומכיוון שתמיד התענייתי ברפואה, הלכתי ללמוד עיסוי רפואי באחת מן המכללות בארץ. כיום, אני בתחילת דרכי בתחום הזה, אבל אף פעם לא פחדתי לעבוד קשה. תמיד הייתה לי אמונה חזקה באלוהים, והקפדתי על הנחת תפילין, חוץ מבתקופה שבה נשלחתי לשנה לצבא העיראקי". לדבריו, סדאם רצה לגייס את היהודים מתוך כוונה להפוך אותם לבשר תותחים.
"לפני כחודשיים התחתנתי", הוא מספר עם חיוך קטן של הקלה. "בעיראק לא היו בחורות יהודיות, כי הקהילה הייתה קטנה מאוד. החתונה היהודית האחרונה נערכה שם ב-1978. את אשתי פגשתי דרך המרכז למורשת יהדות בבל, שבו היא עובדת. היא סיפרה שראתה את הכתבות ששודרו עלי בטלוויזיה ב-2003, ואמרה שאם היו אומרים לה שזה האיש שתתחתן איתו, לא הייתה מאמינה".
- בימים אלה מוצגת במרכז מורשת יהדות בבל, שבאור יהודה, תערוכת המוזיקה