אפילו החרדים לא רוצים מדינת הלכה

מנהיג הפלג הליטאי המנוח, "גדול הדור" של דורו, הרב אליעזר מנחם שך - צוטט כאומר: "ואנו תפילה לריבונו של עולם - אנא פטור אותנו מקללת הדמוקרטיה החדשה שנשלחה לעולם, שהיא ממש כמו מחלת הסרטן שנשלחה לעולם, כי רק התורה הקדושה היא הדמוקרטיה האמיתית".

כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

• מכתב גלוי לפוליטיקאים: הבטחות חייבים לקיים/ הרב יובל שרלו
  

הבחירות אתמול מוכיחות כי לפחות לפי מרבית הציבור החרדי במדינת ישראל, הדמוקרטיה היא הרע במיעוטו, ויעידו מספר המנדטים הלא מבוטל שגרפו המפלגות החרדיות. אבל הספר "חרדים משלטון העם" נוגע בפחד החילוני האולטימטיבי - חזון מדינת ההלכה.

בספר, משרטט ד"ר בנימין בראון - חוקר "במכון הישראלי לדמוקרטיה" ומרצה באוניברסיטה העברית - את גבולות הסכסוך: המגזר החרדי מול הדמוקרטיה בכלל, וזו הישראלית בפרט, ומנבא מה יקרה ביום שכוחם של החרדים "האנטי-דמוקרטים" יביא אותם לאחיזה משמעותית בהגה השלטון.

העיון בספרו מציף באחת את החשש מהגדלת כוחם של מתנגדי הדמוקרטיה במדינת ישראל, ואת החרדה מפני התוצאות של גידול כזה על המשך החיים הדמוקרטיים בין גבולותיה.

"החרדים ייקחו לנו את המדינה"

בראון מעיד על עצמו כמי שבתחילה לא היה ער "לשד האנטי-דמוקרטי" שיוצא מהבקבוק בספרו, עם פריסת שלל טענות המגזר החרדי נגד מוקדי השלטון הדמוקרטי בישראל, דוגמת בתי המשפט, מערכת אכיפת החוק, התקשורת ובג"ץ. "כשתפסתי מרחק, וראיתי את היער ולא רק את העצים, הבנתי שזה עלול להיתפס כמפחיד", הוא אומר, "אבל בכל זאת, היה לי חשוב להראות שאין מקום לחשש.

"הסיבה לפחד מובנת. הציבור החרדי, הוא ציבור לא ידוע ולא מוכר. 'האיום הדמוגרפי' משחק כאן תפקיד, אם נרצה ואם לא. לחילונים יש תחושה שיום אחד החרדים ייקחו להם את המדינה".

את הפחד הלא מוצדק תולה בראון, בעיקר, בפערי שפה והבדלי רטוריקה בין החילונים ובין החרדים. "חילוני שיילך במאה שערים ויקרא פשקווילים, שמופיעות בהם ביטויים כמו 'זעקה נוראה' או 'הזדעזעי ארץ', יחשוב שיש פה סקנדל אפוקליפטי. בה בשעה שהחרדי הממוצע ידע לשים את המלל הזועק הזה בפרופורציות הנכונות, כלומר 'ברל'ה אמר משהו לשמרל'ה".

לדבריו, "הרטוריקה החרדית" מיועדת ברובה לתעמולה פנימית, ואינה מהווה איום ממשי על הדמוקרטיה. "כשקוראים את הדברים בקונטקסט הנכון, מבינים שאין פה קריאה למוטט את המצב הקיים או לבנות אלטרנטיבה לשלטון הדמוקרטי. הפרק האחרון בספר מתמקד בדיוק בזה - בפרופורציות".

גם במאה שערים רוצים דמוקרטיה

לטענתו של בראון, גם אם הציבור החרדי יגדיל את כוחו, אין סכנה כי יבקש לבטל את הדמוקרטיה הישראלית. "כששוחחתי עם אנשים במעמד ציבורי בכיר בעולם החרדי על הנושא הזה, הבחנתי בהרבה בהלה וחשש מהאפשרות שהם יצטרכו לאחוז בהגה, ולהיות אחראים על אזרחי ישראל. גם מי שכביכול אמורים להציג אלטרנטיבה, לא באמת רוצים או מכונים לממש אותה", הוא אומר. 

"המגמה היא דווקא לכיוון ההפוך, של ההשתלבות עם החברה הישראלית - יש אפילו סחף לכיוון הזה. גם אם חרדים יגיעו לעמדת כוח, הם רק ינסו 'לתקן' את הדמוקרטיה, ולא לקעקע אותה. מי שבכל זאת ינסה, זה לא יצליח לו".

"ככל שהתהליכים הדמוקרטיים מחלחלים אל תוך החברה החרדית, והם מחלחלים, הדעות האנטי-דמוקרטיות הופכות אלמנט הנאמר 'מהשפה לחוץ', או נחלתם של חוגים נוקשים ומצומצמים. החרדי הישראלי הממוצע, לא יכול לדמיין אפילו חיים תחת משטר לא דמוקרטי".

ביקורת לגיטימית על חולשתה של הדמוקרטיה

את הטיעונים שמשמיעים פובליציסטים ורבנים חרדים כנגד הדמוקרטיה, מחלק בראון לשני חלקים: הראשון מתמקד בביקורת הדתית, המציבה את שלטון הבורא ואת חוקי התורה מעל לכל הנהגה חילונית וארצית. השני מתמקד בביקורת שאותה הוא מגדיר כ"ביקורת בונה" על שלל פגמים בשיטת השלטון, ומציב לצדה טענות של הוגי דעות שונים, החל מאפלטון וכלה בג'וזף שומפטר, המצביעים בדרכם שלהם, בדיוק על אותן נקודות חולשה.

"הטענה שהדמוקרטיה הישראלית משמשת כמכשיר לשלטון האליטה החילונית-שמאלנית בהחלט מתכתבת עם 'תיאוריות האליטות' של מתנגדי הדמוקרטיה. המציאות מוכיחה שגם משטר המתיימר לייצג שוויון והכרעה עממית, אמנם מסלק אליטה מסוג אחד, אך תמיד מצמיח אחרת במקומה, ואז נוצר מנגנון הגנה ושימור של רצון השכבה השלטת, שמשפיע על הציבור כולו".

"החרדים מבטאים תרבות ביקורתית כלפי ההגמוניה החילונית ליברלית. הם מצביעים, למשל, על מוקדי כוח כמו עולם המשפט, מערכות שלא היינו רוצים לראות אותה כמבטאי ערכים של אליטה, אף שכך הם מתנהלים בפועל. זה למשל טיעון חתרני שמאתגר גם אותנו".

עוד עמדה חרדית שאפשר למצוא לה מקבילה בקרב אינטלקטואלים מהעולם המערבי, היא זו הרואה את הנהגת הרבנים כאליטה למדנית איכותית, שבכוחה לקבל את "ההכרעות הנכונות". גם הוגים מרחבי העולם, טוענים כי מושכות השלטון ראוי להן שיהיו בידיה של שכבת אינטלקטואלים ונאורים, שתשכיל להנהיג את העם בתבונה.  

הגוי שולט כמצב טבעי

ראיונות עם שני חרדים אמריקאים מוכיחים כי הדמוקרטיה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זוכה ליותר כבוד מזו של ארץ הקודש. שם, דגל אמריקאי המתנוסס בגאווה בפתחו של בית חרדי, הוא דבר שבשגרה.

"בניו סקוועיר, עיירה חסידית סופר שמרנית בארצות הברית, כל הרחובות הם על שם נשיאי ארצות הברית, והם מציגים את זה בגאווה. מבחינתם, המצב שהגוי שולט הוא טבעי. לכן, אין להם שום קונפליקט עם האידיאולוגיה השלטת בארצות הברית. מהגויים הם מצפים שלא ירדפו אותם, מהיהודים הם מצפים ליותר - ובצדק".

בראון מעלה נשכחות, ומציין את התלהבותה של היהדות החרדית מהקמת מדינת ישראל בראשית דרכה. "בעלוני אגודת

ישראל שהתפרסמו לפני קום המדינה, ניתן לראות את שירי הלל על הלוחמים האמיצים - הייתה שם התלהבות רבה. כל זה נמשך עד קיץ 48', אז החלה התקררות ביחס החרדים למדינה עם פרסומה של 'פרשת הטבחים' (טבחים בצה"ל סירבו לחלל שבת ונידונו למאסר, פרשה שעוררה דיון סוער על היחסים שבין דת והמדינה החדשה) ושמועות שנפוצו על אי כיבוד אורח החיים הדתי במדינה שקמה זה לא מכבר. בשנות ה-50 המאוחרות, היחס הפשיר מעט".

"ושוב, במלחמת ששת הימים, העולם החרדי היה נפעם ונרגש, הוא קרא את האירועים במבט משיחי, לא פחות מהציונות הדתית. כך שכל הזמן יש תנודות, וכעת, אנחנו נמצאים בעיצומה של תנודה כזו בדיוק, הפעם לכיוון ההתקרבות".

מדוע?

"כי המדינה היהודית היא עובדה קיימת. יש פרספקטיבה על המאזן. נכון, יש חשבון צודק עם דרכה של הציונות בעבר, אבל עם זאת הציונות, כמדינת ישראל, לא רק פיצתה אלא אף שילמה את חובה בבניית עולם התורה. חרדי עם עיניים פקוחות ולא דוגמטיות, גם אם לא ירצה להודות בכך בפומבי, יודע שהוא לא עומד מול גוף עוון שרוצה להכחיד אותו".

ובכל זאת, אתה מבחין בתחושת נרדפות של החרדים "שעומדים עליהם לכלותם".

"אחרי כל פרנואיד רודף מישהו. אני יכול להבין את הפחד מהצד שלהם. המצב הנוכחי הוא, בעיקרו,

תוצר של ערבוב בין טענות לגיטימיות מתוך חששות כלכליים וחברתיים, ובין שנאה פשוטה של גורמים, שמשתמשים בסוגיות כמו שוויון בנטל ככיסוי לשאיפה נסתרת 'לחלן' את החרדים".

"אפשר בהחלט להבין את הקריאה לשיוויון בנטל, אבל במקביל אי אפשר להתעלם מהעבודה שהרבה מהקולות האלה נובעים משנאת חרדים, ואין בהם רצון אמיתי לשמור על עולם התורה. לכל היותר, הם רואים בו פשרה, ולא מכירים בתרומתו. בזה החרדים צודקים. מצד השני, הם גם טועים בכך שהם חושבים שהכל נובע רק משנאה, ושהם לא רואים את החששות הלגיטימים שאורח החיים שלהם מעלה בחברה הישראלית כולה".

•   עם בכי-רע: אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדת