אין שוויון בנטל - אין ביטחון לחרדים

עצם העובדה כי מידת השותפות של החרדים בנשיאת נטל הבטחוני, הפכה להיות נושא למשא ומתן, היא תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית ולערכי השוויון במדינה.

למה הדבר דומה? לבן זוג שהרגיל את אשתו כי הוא אינו לוקח חלק במטלות הבית. הוא לא מנקה, לא מגהץ, לא שוטף כלים, לא מטפל בילדים ולא מפרנס. שהרי לפי אמונתו שעברה אליו מבית אביו, הוא חייב לקרוא את כל מדורי העיתונים בדבקות.

ייתכן שרק כשאשתו תאיים בבקשת גט, לאחר שנים של נשיאה בנטל לבדה, יואיל בן הזוג לקום מהכורסא, ולומר כי הוא מוכן לתרום מעט למאמץ המשותף, אבל תחת התנאים שלו. האישה, שהורגלה לכל כך מעט במשך כל כך הרבה זמן, תעריך את תרומתו ושלום הבית יחזור. לפחות עד ההתפכחות הבאה.

שיוויון פשוט

התביעה לשוויון בנטל אינה נובעת רק משיקולים כלכליים. מן הסתם, אפשר למצוא תורמים עשירים מחו"ל

שיממנו את 800 השקלים שמקבל כל אברך לחודש מהמדינה. הם גם יוכלו לכסות את הסבסוד החודשי בן אלפי השקלים שמקבלת משפחה חרדית ממוצעת בהנחות על תשלום לגנים, צהרונים, ארנונה ויתר הקצבאות שהיא זכאית להן.

גם אין בדרישה כי בחורי הישיבות יתגייסו לצה"ל, רצון לדחוף אותם אל ל"מועדון הישראליות". לא מעניין אותי כלל, אם מוישל'ה יסמן ביומנו, תחת תאריך הגיוס שלו, "חוויה ישראלית בבקו"ם", או שיספר לנכדיו, איך עבר בגבורה את התעללות הצבא החילוני באותו יום קשה אשר בו נדרש לבוא ולהצהיר על תורתו-אמונתו.

מדובר פה בשוויון. פשוט, חד, ברור.

רק מי שלא ראה שם של חבר על מצבה בבית העלמין הצבאי, רק מי שלא חווה חרדות בשל בן המשרת בחזית ולא עונה לטלפון הנייד, רק מי שלא נתקל באישה המתמודדת לבדה עם הילדים ומטלות הבית כשבעלה בשבוע של שמירות בדרום, יכול לזלזל כך בחיילים ובמילואימניקים, ולהתייחס לשירות בצה"ל כאל מועדון תרבותי ותו לו.

מידה כנגד מידה

ואולי פשוט טעינו בכללי המשחק, ודרשנו שוויון לכיוון הלא נכון? אולי מול החרדים המאיימים שלעולם לא יתגייסו, צריך להעמיד איום מקביל?

הם, מצדם, יצהירו על לימודים-אקדמים, ישיבתיים, בודהיסטים או "ויקיפדיים", ויקבלו פטור מגיוס צבאי ומשירות לאומי,

הכולל קצבה חודשית לכל החיים, ביטוח בריאות חינם והנחות בכל המוסדות הממשלתיים ללא דרישת מיצוי כושר השתכרות. ואנחנו, נשיב להם באותה מטבע:

שכונה ו' באשדוד תהיה תהיה נתונה למתקפות טילים מרצועת עזה, ללא ההגנה. בדרך לעמנואל וביתר עלי"ת לא יוקמו מחסומים, ואם יתרחשו התנכלויות לאומניות באיזור חריש, כוחות הביטחון יימנעו מלהגיע. אין ספק כי במצב זה החרדים ירגישו "ישראלים אמיתיים", גם מבלי לשרת יום אחד למען המדינה.

כולי תקווה שהם התפללו מספיק חזק בעשרות השנים שישבו בישיבות. כי חוץ מחסדי שמיים, דבר לא יעזור. לא להם, ולא לנו.

• ליאת נוקד היא חברה ב"פורום לשיוויון בנטל", מורה ומחנכת.