הנכונים והכריזמטיים: ג'ירפות ואסתר רדא
האלבום החדש של הג'ירפות דורש כמה האזנות עד שמבחינים בהישג שלו, אבל הוא לגמרי שם - בועט ובוער. אסתר רדא עושה זאת בארבעה שירים בלבד, בלי טריקים, אבל עם המון זיקוקים
לא כיף, האלבום החדש של ג'ירפות. ולא מצחיק. לא מצחיק בכלל. ובכלל, לגמרי לא קל. למעשה, אחרי ההאזנה הראשונה, פשוט הכרחתי את עצמי להקשיב שוב. וגם בין השנייה לשלישית לא היה... ובכן, לא היה קל. אבל ברביעית, נעלם ה"אבל".
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
- אבא מבוגר ובן מתבגר הלכו להופעה של איזי
בדומה לקולאז'ים המפארים את העטיפה והחוברת המצורפת - שמציגים קטעים נבחרים מפרצופיהם של חברי הלהקה שפורקו והודבקו מחדש - גם הרצועות ב"צריך לסגור הכל" נשמעות תחילה כמו שברי שירים, שהולחמו אחד לשני באופן רנדומלי לגמרי. משהו שאתה יכול ליהנות ממנו רק אם אתה מסטול תחת, ולחילופין - אלטרנטיבי טו דה בון. מישהו שחי מדיסהרמוניה, ומת על קקפוניה. הטקסטים ההזויים/ שבורים/ אנרכיסטיים של גלעד כהנא מושלים בכיפה, כשעל הרקע מקצבים כמעט מונוטוניים שלא מתפתחים לשום מקום.
רק אחרי כמה השמעות, כל המכלול הזה מתגבש פתאום לכדי טינה (או טענה) מוזיקלית, משכנעת ורבת עוצמה, כלפי המציאות. אם אלה השירים הבנאליים ברדיו ("הוא והיא והא"), פיתויי הבשר האורבים למונוגמיסט ("רגליים"), פחד המוות ("אני מת"), או המבקרים ("יכול להיות סוף טוב").
זה לא תמיד קולע. ברגעים שבהם כהנא יותר מפורש וקונקרטי, בייחוד בשירי המחאה החברתית ("קיץ2" ו"דפני דפני"), הקסם מתמסמס. ובקטעים שבהם הוא דוהר רחוק מדי עם האסוציאטיביות ("רק אקדח אחד" הפותח), זה כבר גובל בטרחנות. אבל בתווך - והתווך רחב - יש לא מעט שדות של זהב.
אני אוהב במיוחד את "זה זה" הרוקי, עם השורה המופלאה "אתה לא הגבר הראשון שלי גבר"; את "אני מת" רדוף הייאוש, עם המקהלה הגברית השואגת "לא אשקר. הסמים עושים אותי טוב יותר"; "יכול להיות סוף טוב" - השיר הכי "קונבנציונלי" באלבום, שאפשר ממש לשרוק את הלחן שלו, מה שלא מקהה מעוקצו; ו"יופי", שמשתמש בטריק הכי שחוק בשוק - ווקודר - ועדיין נשמע טרי ומתריס. גם שם אגב יש שורה לפנתיאון: "אתה חייב להבין שנגמר לי בפה".
באופן כללי, הרגעים החזקים של האלבום הם אלה שבהם ג'ירפות נשמעים כמו להקה אורגנית, ולא חבורת נגנים שניצבת בצל ההגיגים של גלעד כהנא. וזה קורה כאן לא מעט, הרבה בזכות צעצועי האורגנים והתכנותים של יאיר קז, שנותנים לאלבום הזה צליל מוגדר ושונה מאד.
אני לא יודע עוד להעריך איך האלבום הזה ישפיע על הקריירה המאוד משונה של ג'ירפות (שהחלה באלבום בכורה מדובר, המשיכה בהפסקה ארוכה ובפירוק כמעט סופי, שנמנע תודות ליציאת "גג" והצלחתו המפתיעה, ונקלעה שוב לסוג של חוסר וודאות, אחרי "אין כניסה לפילים" הבינוני). אבל אני יודע להעריך את גודל הביצים, שנדרשו כדי להוציא דווקא אלבום כזה.
אם תפשפשו היטב בדברי ימי הלהקות הישראליות (המעטות) ששרדו זמן רב כל כך כמו ג'ירפות, ספק אם תגלו הרכב שדווקא האלבום הרביעי שלו נשמע כל כך בועט ובוער. אולי יותר מכל קודמיו. וזה, כשלעצמו, הישג ענקי.
קצר וקולע
אם המקרה של ג'ירפות מעורר אמביוולנטיות והסברים מורכבים, הרי שאי.פי הבכורה של אסתר רדא הוא כבר סיפור שונה לגמרי. כזה שלא מוטל בספק. הוא מכיל רק ארבע רצועות, אבל כל אחת מהן מרשימה ומוקפדת מספיק בכדי שההכרזה על נסיכת גרוב חדשה לא תהיה פומפוזית מדי.
לאסתר רדא יש - פרט לקול מצוין ושירים מרשימים - גם סטייל יוצא דופן, במונחים ישראליים לפחות. משהו שמשותף גם להופעה החיצונית שלה, אבל גם לאישיות המוזיקלית. היא לא צריכה להפגין להטוטים ווקאליים כדי להרשים, פשוט יש לה את זה. כריזמה, בייגלה, תקראו לזה איך שתרצו. ואפשר גם להישען על שם השיר החביב עליי מהחדש של ג'ירפות, "זה זה".
ומה שעוד יש לה, לרדא, זה את צמד המפיקים המוזיקליים הכי נכונים לפרויקט - סאבו וקותי (שהפיקו גם את אלבום הבכורה של קרולינה, שמהדהד לא פעם גם כאן). שניהם עטפו את הזמרת בצליל חם, סקסי, וחי מאוד. בלי שום טריק. וגם
נמנעו משימוש גימיקי במוצא האתיופי של רדא, שבא לידי ביטוי רק בשיר הפותח, Life Happens, באמצעות כלי המסנקו (סוג של כינור חד מיתרי). התזמור פשוט מבריק לפעמים, בייחוד ברצועה Monsters, שהולכת ומתפוצצת לקראת שיא מלא זיקוקים מבהיקים. אבל אורגניים לגמרי.
אז הנה לכם מקרה מוצדק לגמרי של הייפ. כולם מדברים על אסתר רדא, ובצדק - אם כי צריך לזכור ש"כולם" לא כולל 99 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, שאינם מודעים כלל לקיומה (אם עוד לא הבנתם, חובבי המוזיקה כאן חיים בבועת סבון. יפה וצבעונית, אבל יכולה להתפוצץ בכל רגע).
בדיוק בגלל זה, אסתר רדא מזכירה לי את הפלפלים המדהימים האלה, שמגדלים בערבה ושולחים מיד לייצוא, מבלי שהם מגיעים לשוק המקומי. הם פשוט יקרים ואנינים מדי לחיך הישראלי. גם אם תחפשו בפינצטה, לא תמצאו סממני צליל ישראליים המנשבים מהאי.פי הזה, שעומד בכבוד בכל סטנדרט בינלאומי, פרט לעובדה שכל כולו נוצר בידי אנשים שגדלו פה. וזו תעודת כבוד אמיתית לתעשיית המוזיקה הקטנה - אבל העבה - הפועלת בישראל.
