קרח 9 בהופעה: שחזרו בהצלחה את הניינטיז
החיבור המחודש בין חברי להקת "קרח 9" על הבמה בבארבי לגמרי עבד: היה שם רוקנ'רול מהודק, אווירת תמימות מתנ"סית, וקהל גדול וחם שמאוד התגעגע. מאוד
13 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שחברי קרח 9 הופיעו על אותה במה. 13 שנים אבל, אמש (ד') במועדון הבארבי, הם נראו כאילו לא נפרדו מעולם. האיחוד שלהם הרגיש ונשמע טבעי, מאד לא מאולץ ובעיקר - כיפי.
- תמונות נוספות מהמופע - בעמוד הפייסבוק שלנו
איך שלא תסתכלו על זה, ההופעה של חברי ההרכב, פלוס חגית מרום על הקלידים, היתה עבור רבים מעין סוג של פגישת מחזור. בין שלל האנשים שמילאו את המקום כמעט עד אפס יכולת תזוזה, ניתן היה להבחין פה ושם בכמה חולצות דהויות עליהן מתנוסס שם הלהקה. עבור הקהל הזה קרח 9 מהווים זיכרון מתוק מתקופה אחרת. תקופה בה הרכב טקסטואלי עם גילויי אהבה מפורשים בין גבר לגבר, נחשב לראשוני ופורץ גבולות. תקופה בה הבריט פופ עלה לשלטון, וקרח 9 נשאו את דגל הז'אנר בגאון. הם היו הנציגים שלנו והתשובה הישראלית, אם תרצו, לסוויד ולפאלפ.
קרח 9 - שהיא למעשה נעם רותם, אוהד קוסקי, רועי הדס ואורי מייזלמן - נוסדה בשנת 1993. הם הוציאו שני אלבומים והתפרקו לאחר 8 שנים. חברי הלהקה פנו לדרך עצמאית ונעם רותם, סולן ההרכב, פנה לקריירת סולו במהלכה הוציא שלושה אלבומים.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
- מארק לנגן: קול עמוק, מופע עמוק
- עברי לידר על הבמה: כמו בפעם הראשונה
אלאניס מוריסט בישראל: גלולה קטנה ונעימה - וואן דיירקשן בהופעה: כריזמה של כוכבים אמיתיים
הם עולים לבמה באיחור קל של כ-20 דקות ופותחים את ההופעה בסערה. ברגעים מסוימים זה נדמה כאילו הקהל עוד רגע יגבור על קולו של רותם - שאגב, נשמע מעולה - וכן, כולם פה מכירים את כל המילים בעל פה. הם מבצעים את "יצורים", "סרטים" ו-"אמהות צעירות" ברצף ורק אז פונה רותם אל הקהל, נראה קצת מופתע בעצמו מכל האהבה המורעפת וספק שואל כלא מאמין: "תגידו, אתם עוד זוכרים אותנו?"
זוכרים, בטח שזוכרים. למען האמת, כל חברי הלהקה נראים בדיוק כמו לפני 20 שנה. פלוס מינוס כמה שערות לבנות אבל, אין צורך להיתפס לקטנות. "אני שמח שהתחלנו מוקדם", פונה רותם אל הקהל, "לטובת כל האנשים העובדים - בטח יש פה כמה כאלה", הוא מוסיף ומתחיל לשיר את "יום חופש" הכה מתבקש, מתוך אלבומם השני.
"תודה רבה, זה כיף גדול", שוב רותם נראה קצת מופתע לטובה משיתוף הפעולה לו הוא זוכה מהקהל. "כשהייתי צעיר קראתי בעיתון על נגן פלמנקו זקן בספרד ששאלו אותו האם הוא זוכר את ההופעה הראשונה שלו. בטח שאני זוכר הוא ענה, זאת הייתה תחילתם של החיים הטובים", אומר רותם ומבצע את "החיים הנכונים".
באחד מרגעי השיא של ההופעה הקדישו חברי ההרכב את השיר "אסף אמדורסקי" למושא השיר עצמו, שנכח בקהל וגם עלה לבמה בשלב מסוים של השיר, לקח את הגיטרה של רותם והצטרף אליהם. "תנו לו ללכת" שר רותם אבל לפי איך שזה נראה - אף אחד לא רוצה לשחרר. ולמה בעצם שנרצה לשחרר? הרי התכנסנו כאן בשם הנוסטלגיה ובדיוק להרכבים כאלה אנחנו כמהים ומתגעגעים ברוק הישראלי, שיסעירו ויכבשו אותנו.
החשש הכי גדול אולי בהופעות איחוד שכאלה, הוא החשש מחוסר הרלוונטיות. בכל זאת עברו 20 שנה מאז הוקמה הלהקה - למה בכלל לחזור אחורה ולנגן להיטים מפעם? התשובה במקרה הזה היא די פשוטה - כי זה כיף. כי הם עושים את זה עכשיו אולי אפילו טוב יותר מבעבר. כי הם נשמעים מצוין ובמקרה הזה, הזמן עשה להם טוב, אין ספק. לכל אחד היה זמן לגדול לבד ועכשיו כשהם ביחד מבצעים את המנוני הניינטיז
שלהם, כמו למשל "הכל זה פופ", שנכתב על השחקנית והדוגמנית יעל בר זוהר, שכבשה אותנו באותן השנים - זה מרגיש שהם נהנים מכל רגע. וכשהם נהנים, הקהל נהנה. את זה הרי אי אפשר לזייף.
יש משהו תמים ומקסים באופן בו הם הופיעו אמש. נטולי פוזות, עם המון רגש, בגרות ודגל הלהקה הענק מאחוריהם, מה שהשווה לכל העסק אווירה ולוק של מתנ"ס. האמת, זה הרגיש כאילו שהם ניסו באיזשהו מקום לשחזר את התקופה בה הכירו, במסיבה של הקן של הנוער העובד והלומד, אי שם בתחילת שנות ה-90, וזה היה אמיתי ונפלא.
"רגע לא שכחנו משהו?" פונה רותם אל הקהל. "אה, כן את זה". הם מבצעים כמובן, את "איתו לנצח" וחותמים הופעת רוקנ'רול מהודקת ומהנה. כמו שאנחנו אוהבים.
