המציאות עלתה על הסרט: הילד הנפאלי של חב"ד
הביקור הראשון של שליחי חב"ד בשוק של קטמנדו, הפגיש אותם עם ילדים מתים ברחוב. חני ליפשיץ החרדית לא יכלה למחוק את המראה, עד שאימצה את בים. "סבתי ניצולת אושוויץ אמרה לי: איך אפשר להגיד לא לעיניים מתחננות של ילד?"
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
חני וחזקי ליפשיץ יצאו לשליחות לפני 13 שנים, "ובדיוק כמו בסדרה, לא ידענו כלום. פשוט נזרקנו למים", היא משחזרת. "הרעיון של יציאה לשליחות הוא משהו ששנינו באנו אתו לקשר. עוד בפגישות שלנו, בשידוכים, דיברנו על כך שאנחנו רוצים בית כמודל של נתינה. לא יכולנו לחיות בשלום עם אורח חיים רגיל. הייתי אומרת שזה שילוב של יצר נתינה ויצר ההרפתקנות.
"לפנינו לא הוציאו שליחים לנפאל כי לא מצאו זוג מספיק משוגע שייסע לשם. עד היום אני לא יודעת אם זו מחמאה או להפך, אבל אני לא חופרת בזה. נפאל בשיכול אותיות זה 'נפלא', וזה מה שאכן קרה לנו שם".
הילד המת ששינה הכל
היציאה הראשונה לשוּק בקטמנדו הייתה גם הצצה ראשונית וכואבת למציאות החיים בנפאל. "השוק היה בסך הכל מקום להתחיל בו את ההכנות לשבת הראשונה שלנו בבית חב"ד", חני אומרת. "מאה חבר'ה שבאים אלינו, ואין לנו שמץ של מושג במה נאכיל אותם.
"הלכנו לשוק בניסיון למצוא ירקות, ומצאנו שוק 'של פעם' כמו לפני מאות שנים. מאוד צפוף, בקושי רואים מה קורה, ואז
"עוברי אורח חלפו על פניו. חלק ממש דרכו עליו פיזית בדרך לדוכן הבא. הצטמררתי, כולי בהלם. חזקי ואני ניסינו לבדוק אותו, לראות מה עושים אתו. זה היה ילד עם פנים של מלאך, ילד יפהפה שפשוט נזרק שם כמו אשפה. אנחנו ניסינו לברר מה הסיפור, אך המקומיים ענו לנו באדישות: הוא מת".
חני ממשיכה ומספרת כי כשניסו לברר מדוע אין איש שמטפל בגופה, ענו לה העוברים והשבים: "אפטר, אפטר". אחר כך. "התחלתי לבכות, וחזקי מצא איזה בד יוטה שבו עטפנו אותו וניסינו לוודא שמי שאחראי על שריפת הגופות, ייקח אותו. מאותו הרגע הילד המת הזה נחרט לי בראש".
תינוקות מסוממים מקופלים בארגזי קרטון
מהר מאוד מצאו עצמם חני וחזקי במלכוד. תפקידם המוגדר כ"שלוחים" השתלט על כל זמנם, והם היו עסוקים עד מעל הראש בלהיות עובדים סוציאליים, רופאים, הורים ופסיכולוגים של מאות המטיילים שעברו דרכם מדי שבוע.
"לא נותר לנו הרבה זמן להתפנות לקושי של האוכלוסייה המקומית", חני מודה, "על אף שתמיד זכרנו את קיומם והתייחסנו לזה. זה גם מוביל למקומות לא פשוטים ביחסים עם המקומיים, כי בסך הכל אנחנו אורחים, וצריך לשמור על יחסי שכונת וכבוד, ולא לבוא מעמדה פטרונית". עם זאת, ילדי הרחוב של קטמנדו הם "הבטן הרכה" של ליפשיץ.
"זו אחת המדינות העניות בעולם, המשאבים בה מוגבלים. סיבוב אחד באזור התיירות של קטמנדו יפגיש אותך עם עשרות נשים שאוחזות בתינוקות אדישים שעיניהם זגוגיות. תינוקות שמסממים אותם כדי שלא יבכו. יש סרסורים שמחלקים תינוקות עזובים, כדי לעורר את רחמיהם של התיירים שיתנו כסף. ישנם תינוקות שמקפלים אותם בתוך ארגזי קרטון כדי שיצאו נכים, כך שיוכלו לאסוף בעזרתם כסף למשפחה.
"כשהתחלתי להבין מה הולך סביבי, זה היה נורא. הייתי מחלקת שמיכות, לא ישנה בלילה מדאגות ומצער. אבל בסופו של דבר, הגיעה ההבנה שאי אפשר להציל מדינה שלמה. לילדי שלי החדרתי את עניין הצדקה - לתת למי שאין, ובמקביל לחסוך מהם את המראות הקשים באמת".
כשבִּים הקטן מצא את משפחת ליפשיץ
כך חיה משפחת ליפשיץ את חייה במשך 12 שנים: צדקה וסיוע לילדי הרחוב, לצד עבודה סביב השעון עם המטיילים, עד שבִּים הקטן נכנס לחייהם.
"האמת שזה סיפור מדהים", היא מחייכת. "בסוכות לפני שנה עבר בחור בשם מנדי פרנקל - אחד העוזרים בבית חב"ד - ברחוב.
"הילד היה עירום לחלוטין, וכדי להסתיר את העירום שלו, הוא כיסה את גופו בשקית ניילון. הוא ניגש למנדי, ואמר לו: 'אתה מבית חב"ד? אני רוצה שתעזור לי'. הוא לא הרפה ממנו עד שמנדי פשוט הביא אותו אלינו. הוא בעצמו לא ידע להסביר למה. היה משהו בעיניים שלו, במבט, שגרם למנדי לקחת אותו.
"כשהסרנו ממנו את השקיות, גילינו שהוא שרוט בכל גופו, ובשלב הזה עוד לא ידענו למה. קשה היה לפספס שהוא עבר התעללויות ברמה קשה מאוד. הוא בקושי הלך, והיה בתת-תזונה חמור. שיערו היה ארוך ומלא קשרים. היום ברור לי וברור גם לו שאם מנדי לא היה אוסף אותו, רוב הסיכויים שעד סוף השנה הוא היה מת, ממש כמו הילד ההוא מהשוק.
"בהמשך הבנו שהחתכים האלה הם עונש מהסרסור על כל פעם שלא הצליח לגייס מספיק כסף מהתיירים. יש הרבה ילדים שגונבים כדי למלא את המִכסה, ובים לא הסכים לגנוב. בגלל שהסרסור לא הגן עליו, הוא עבר התעללויות עוד יותר קשות. דברים שאי אפשר לדבר עליהם מרוב שהם מזעזעים".
ילד יפה תואר מהג'ונגל
חני וחזקי הכניסו את הילד המוזנח למקלחת, והוא דימם וצרח מכאבים. "הזמנו רופא שייתן לו טיפול ראשוני, סיפרנו את שערו - ופתאום גילינו ילד יפה תואר. ילד מדהים, אבל כזה שלא יודע לעשות שום דבר שקשור לאורח חיים נורמלי. זה היה כמו לקחת מישהו מהג'ונגל".
מהר מאוד התברר לבני הזוג ליפשיץ שלמעשה החמלה הכה אנושי שעשו, יש השלכות לא פשוטות. הראשונה הייתה מטר אבנים שחטף בית חב"ד, באדיבותו של הסרסור הנזעם שארגן את ילדי הרחוב - עד שבני הזוג שילמו לו תמורת בן חסותו שנלקח ממנו.
גם הטיפול בילד שעבר סיפור חיים כה קשה, התגלה כמשימה מורכבת שראשיתה בגמילה מסמים, והמשכה בטיפולים נפשיים לשיקום הנזקים הנפשיים שנגרמו לו. "ממנו למדתי שיעור גדול בכוח רצון", חני אומרת. "להפתעתנו, הוא נגמל בבת-אחת, ולא נגע יותר בשום דבר.
"החיים שלו עברו במסלול לא פשוט: כפר מרוחק בדרום נפאל, אמא חולת נפש ואח מתעלל שהובילו לבריחה שלו מהבית. גם אחרי שכבר ידענו שהוא איתנו, התחילו כל מיני שאלות: איפה אני מכניסה אותו במארג המשפחתי שלנו? אנחנו הרי משפחה יהודית חרדית. איך אני מטפלת בו עם סיפור החיים הנורא שלו? יש אהבה ונתינה, אנחנו 'חני אמא' 'וחזקי אבא', אבל יש גם את חמשת הילדים הביולוגים".
ובאמת, איך הם הגיבו לבִּים?
"הם ילדים מדהימים ומיוחדים עם לב מזהב טהור. בים אתנו כבר שנה וחודשיים ואף פעם לא שמעתי מהם משהו שלילי על זה, להפך. הם קשורים אליו מאוד, וקיבלו אותו בזרועות פתוחות. בעיניי זה תוצר נלווה של לחנך ילד מגיל אפס לנתינה לכל בן אנוש, באשר הוא. זה משהו ששנינו קיבלנו מהרבי מלובביץ', שידע לקבל ולהאיר פנים לכל אדם, יהודי ולא יהודי".
איך קיבלו את הילד החדש במשפחה החרדית המורחבת?
"הם רגילים שאנחנו לא 'סטנדרטיים'. סבתא שלי ניצולת שואה מאושוויץ, אמרה לי את המשפט הכי חזק: 'איך אפשר להגיד לא לעיניים מתחננות של ילד?"
סגירת מעגל עם הילד המת מהשוּק
העובדה שמדובר בילד בן לדת שונה, עלולה להוות גורם בעייתי לשני הצדדים. ועם זאת, לליפשיץ ברור שהגורם התיאולוגי לא היה חלק בסיפור הזה. "חשוב לי להדגיש שלא אימצתי אותו כדי לגייר אותו, זו ממש לא הכוונה. אני לא מיסיונרית, באתי להציל נפש. אנחנו עוזרים לו להיות אדם משכיל ושמח. להפוך ילד שהגיע בלי טיפת חיוך - לילד המאושר שהוא היום".
איך התרחש המעבר בין ילד ניצוֹל, לילד שהוא חלק ממשפחת ליפשיץ?
"בשלב מסוים הוא שאל אותי אם הוא יכול לקרוא לי 'אמא', ואמרתי לו שבשמחה. הילד הזה הוא גאון. ילד טוב וחכם שרוצה ללמוד ולדעת דברים. שלחנו אותו לבית ספר פרטי ממש לא זול, ולשמחתנו אחת המטיילות מארצות הברית החליטה לסייע לנו לממן את זה עבורו.
"הוא פשוט ילד שלי", חני מסכמת בטבעיות. "הוא מקבל הכל בדיוק אותו דבר כמו ילדיי הביולוגים: אותם בגדים, אותם פינוקים, אותו יחס אוהב. הוא ילד מתוק וחם, ואי אפשר שלא להתאהב בו על המקום. לא האמנתי שאפשר להיקשר כך לילד זר, אבל כמו שהרב דסלר אומר: עם הנתינה מגיעה האהבה. הוא מזכיר לי מאוד את הילד המת מהשוק. זה אולי נשמע מיסטי, אבל זו האמת. אני לא יכולה להסביר לך עד כמה".
מטיילים שהגיעו לבית חב"ד בקטמנדו בשנה החולפת כבר מכירים את בים: הוא מקדם את פניהם בברכת "היי, איי אם בים, בית חב"ד בוי". גם המקומיים רואים לפתע באור אחר את הזרים שבאו מבחוץ, ולא מהססים לאמץ אל חיקם ילד משלהם.
"הרבה מחיצות נפלו מאז בִּים", אומרת ליפשיץ. "הסיפור שלו עשה רעש גדול בנפאל, וזה עוזר לנו להעלות את הבעיה של ילדי הרחוב על סדר היום. ומי יודע? אולי בים יהיה השראה ל'קטמנדו' עונה 2?"
לפנייה לכתב/ת 
