"מחוברים" החרדי: דוקו-ריאליטי בקברי צדיקים
הרצל קוסאשוילי ויחיאל פליישמן, שני חב"דניקים, יצאו למסע באוקראינה כשהם מוחברים למצלמה ומיקרופון לאורך כל הדרך. התוצאה: דוקו-ריאלטי חרדי למהדרין, שגם הצליח להכעיס לא-מעט חסידים. הסרט המלא + ראיון
48 שעות, מחוברים נון-סטופ למיקרופון ומצלמה. כך יצאו שני חברי ילדות ותיקים "למצוא את עצמם" ואת שורשיהם החסידיים במזרח אירופה. שתי יממות של מסע בחו"ל הפכו לסרט דוקו-ריאליטי בן 40 דקות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
הסרט הוקרן באתר החב"די col תחת השם "שניים אוחזין בהאדיטש" - או אם תרצו את זה ב"חילונית" אפשר גם: "מחוברים, גרסת הרבי".
אנדרדוג חסידי
זר לא יבין מה מרגש בקברים באוקראינה. על אף "טרנד רבי נחמן", קברים היו ונותרו, ברובם המוחלט, עניין משותף של ילדות גותיות בנות 14 וחסידים. אבל כמו שהישראלים שעסוקים בחיפוש עצמי נוסעים להודו, דוס בחיפוש "מוצא את עצמו" בסופו של דבר במזרח אירופה, ליד קבר.
הליהוק המבריק של הסרט כלל צמד חמד שהוא במובנים רבים אנדרדוג חסידי למהדרין: הרצל קוסאשוילי, חבר מערכת האתר החב"די col ומבקר מסעדות לציבור החרדי, ויחיאל פליישמן, שעד לאחרונה היה עסוק ומועסק בסדרה "קטמנדו" כאחראי האותנטיות על הסט.
אם ב"מחוברים" המקורי חנוך דאום היה על תקן "הילד הרע" של המגזר הסרוג, פליישמן, בלי מאמץ מיוחד, עושה את אותו דבר לחסידות חב"ד. הספקנות, האמירות הלא פוליטיקלי קורקט ("האדמו"ר הזקן נראה לי קפדן כזה, אני מעדיף את הבעל שם טוב"), היו במידה רבה טו-מאץ'-אניפורמיישן לחב"דניק השמרן - והתגובות הסוערות לסרט לא איחרו לבוא.
"הרעיון המקורי היה שאני והרצל, חברים טובים עוד מילדות, נעשה מסע אישי מצולם יחד - פיתוח של מדור ששנינו עושים באתר col, שעוסק בביקורים שלנו בכל מיני מקומות ברחבי הארץ. הטור, שהתחיל כקוריוז, תפס תאוצה. הרעיון הפעם היה לקחת את הקונספט של התיעוד ולעשות אותו בפעם הראשונה במגזר החרדי בפורמט מצולם של דוקו ראליטי".
אז החלטתם לעשות "מחוברים"?
"החלטנו לתעד הכול, כל שנייה. מחוברים? לאו דווקא, הרעיון היה לספר סיפור של מסע אישי דרך שתי נקודות המבט המנוגדות שלנו. אבל אין ספק שהפרויקט שאב את השראתו מהסדרה. בשלב כלשהו, בלי שהרגשנו, המצלמות והמיקרופונים הפכו לחלק אינטגרלי מאיתנו למשך כל 48 השעות האלה. דברים זרמו לנו מהפה בלי לחשוב עליהם יותר מידי. היינו פשוט אנחנו".
"שמים לך תמונה של הרבי בעגלה ואתה מחויל"
"שניים אוחזין בהאדיטש" מתעד את פליישמן וקוסאשוילי במעין מרוץ נגד הזמן, בתאריך מיוחד לתנועת החסידות - ח"י אלול, מועד הולדתם של שתי דמויות מפתח - הבעל שם טוב, מייסד החסידות, והאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. המטרה: להספיק לבקר בשני בתי העלמין בהם טמונים השנים באזורים היותר נידחים באירופה, על גבול אוקראינה-רוסיה. טיול שורשים מהיר, למקורותיהם הרוחניים של השניים.
"גם אם לא תרצה - זה תמיד בתוכך, מגיל אפס", אומר פליישמן. "שמים לך תמונה של הרבי בעגלה וזהו, זה אתה מחויל. הכוונה הייתה לבדוק באופן אישי ואמיתי למה בדיוק אתה מחובר. הלוקיישן הזה הצמיח תנועה שחוללה מהפך אדיר ביהדות. הרי התופעה של חיבור ליהדות מהמקום העממי, הפשוט וחסר יומרה צמחה כאן. והכל נשאר כשהיה.
"אתה נכנס לבית כנסת של הבעל שם טוב ורואה מקום ל-50 איש, במקרה הטוב. ולחשוב שמשם בעזרת סוס ועגלה שנדדה מכפר לכפר התחילה המהפכה. אז לא היה אתר, או קבוצה בפייסבוק עם הרבה לייקים - והם שינו תודעה. הם הביאו את הרעיון שאתה יכול להיות יהודי מצוין וחוטב עצים או שואב מים. יהודי לא פחות טוב מזה שיושב ומתנדנד על הסטנדר 12 שעות".
האם הסדרה מסוגלת לספק חוויה ועניין גם למי שאינם עונים על ההגדרה הצרה של חרדים-חסידים-חב"דניקים? להרצל קוסאשוילי ברור שכן. "גם אם מתעלמים מכל הטרנד של החזרה בתשובה, הרי נסיעה לקברי צדיקים הפכה פופולרית כמעט כמו פרסום דירות להשכרה. נסעתי לשם כי הם הרבנים שלי, אבל הרעיון הבסיסי הוא השיבה של אדם לצור מחצבתו התרבותי, ולזה כל אחד יכול להתחבר.
"פגשתי שם אנשים שמחים. אנשים שמחייכים ואומרים בוקר טוב לזרים, קשישים בגיל מתקדם. אין להם שום דבר במושגים של העולם שלנו - לא אייפון ולא מים בברז. הם קמים בבוקר רותמים את הפרה לעגלה מצ'וקמקת ויוצאים לשדה. והם לגמרי לא בדיכאון, להפך. זה מכניס את כל הקיום שלנו לפרופורציות הנכונות, וזה תמיד דבר חיובי".
חסיד טוב, חסיד רע
הצמד חמד מתפקד, כאמור, על תקן "הילד הטוב והילד הרע" - המיינסטרים החב"די העונה לשם הרצל קוסאשוילי ומשבצת "החריג שעושה בושות" שעליו יושב בנינוחות פליישמן.
"זה נכון שאני היום בהגדרה גסה מיינסטרים חב"די", אומר קוסאשוילי. "אבל לא תמיד הייתי שם. עברתי תהפוכות בחיים. היו לי תקופות שרוחנית לא הייתי במקום טוב בכלל. המקום הנוכחי הוא המקום שהחיים והשגחה הפרטית הובילו אותי אליו. אני לא מרגיש יותר טוב מיחיאל בשום צורה, על אף שחלק מהצופים פירשו את זה כך".
פליישמן: "את 'קטמנדו' קיבלתי כפרס מהשמיים, מיד אחרי הגירושים שלי, כדי לחבר אותי למה שאני. גירושים לאדם דתי זה להיזרק מכל המערכת, כי בסופו של דבר, אצלנו הכול מסתובב סביב המשפחה. כשזה קורה, יש ניסיון לחפש את הזהות הרוחנית שלך מחדש, המסע הזה היה עוד נקודת ציון בדרך ל'אני' הזה".
אתם מבינים את עליהום שחטפתם בחב"ד על הסרט?
פליישמן: "הם רגילים לראות רב או דמות מאוד מאוד חשובה מדברת על חוויה רוחנית. ובדרך מסוימת - משהו עם הרבה פאתוס. כלפינו
טענו שאנחנו 'מייצגים את חב"ד רע'. אנחנו כמובן לא התכוונו לייצג שום דבר, רק לתעד חוויה אישית מאוד שלנו. כשנתנו במה לכל מיני אמירות שלנו אז זה הבהיל קצת אנשים. אבל בסך הכול היו גם המון תגובות מצוינות - אז זה מתאזן.
"ובכלל, מה זה להיות חב"דניק? השאלה הזו תמיד מקפיצה לי לראש תמונה שלי כבחור ישיבה בכפר חב"ד, בהתוועדות חסידית. המשגיח, עם זקן לבן, ריח של וודקה ומלפפון חמוץ, שואל אותי מתוך הערפל של האלכוהול, 'אתה חב"דניק פליישמן?!' והיום אני יכול להגיד שאני מבין יותר טוב מה זה אומר להיות חב"דניק. אני עדיין לא שם, אבל מנסה".
לפנייה לכתב/ת 
