המדריך לקולנוען עוכר ישראל
ללכת עם הראש בקיר או להסוות את המסר? לחפש מימון בישראל או לפנות החוצה? כיצד להתמודד עם הממסד, שמתנגח אך גם נעזר בהם ליחסי ציבור בחו"ל? ומה עושים מול זעם הציבור? גיא דוידי, אודי אלוני ונדב לפיד על חייו הבלתי אפשריים של הקולנוען הפוליטי
לפני הכל, אזהרה: הכתבה הבאה עלולה להרגיז חלק מכם - לפחות אלו שייחלו להפסדם של "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" בטקס האוסקר, או אלו שסולדים מביקורת עצמית, או אלו שלא אוהבים להתבונן בפנים הלא יפות שמשתקפות מהמראה הקולנועית שמוצגת בפניהם, או אלו שנחושים לנפץ אותה. ובעיקר תתרגזו אם קוראים לכם לימור ליבנת, ואתם עומדים (נכון לעכשיו לפחות) בראש משרד התרבות. ובכל זאת, האם שאלתם מיהם היוצרים הללו, ומה באמת מניע אותם? האם באמת מדובר ב"עוכרי ישראל"?
הטריילר של "שומרי הסף"
כדי לפענח את הפעילות של יוצרי הקולנוע הללו, להבין מה מניע אותם ואיך הם צולחים את כל המכשולים הלא פשוטים שבדרך, שוחחנו עם שלושה במאים: גיא דוידי שחתום על המועמד לאוסקר "חמש מצלמות שבורות" ביחד עם עימאד בורנאט הפלסטיני; אודי אלוני שזכה בפרס בפסטיבל ברלין האחרון על "Art/Violence"; ונדב לפיד, נציג הקולנוע העלילתי, שזכה אשתקד להצלחה מסחרית וביקורתית בעולם עם "השוטר". מה עובר על יוצר שיוצא נגד האידיאולוגיה השלטת, ונגד הממסד שמכונן אותה? ואיך שורדים את ההשתלחות מהציבור ונבחריו? להלן המדריך ל"קולנוען עוכר ישראל".
איך כותבים סרט?
עבודה על סרט עלילתי ודוקומנטרי מצריכה כמובן הכנה - תחקיר, כתיבה וגיבוש שפה אסתטית. במקרה של "הקולנוען עוכר ישראל", המבקש להביע ביקורת עצמית, הוא נדרש לדילמה לא פשוטה: האם להיות בוטה ולהציג את המסרים כפי שהם - רדיקלים ככל שיהיו - או שמא עדיף לנקוט בטקטיקה חתרנית, כזו שתטען סיפורים אישיים בתכנים פוליטיים, תהיות מוסריות ושאלות שימשיכו להדהד בראש הצופים? במקרה של שלושת המרואיינים שלנו נראה שיש הסכמה: ללכת עם האמת עד הסוף.
"זו שאלה מהותית, אם ללכת עם הראש בקיר. הרי הקיר אולי ידפק קצת, אבל הראש שלך הרבה יותר. מצד שני, אתה יכול להשחיל מסרים תוך שימוש בסיפור אישי", אומר לפיד בן ה-37. "במקרה שלי, אני מתעניין במנגנונים גדולים יותר, וגם הבוטות הוא אינסטינקט אישי". כדוגמה הוא מציג את הסצנה ב"השוטר" בה דמות האנרכיסטית (יערה פלציג) מקריאה: "הגיע זמנם של העניים להתעשר, ושל העשירים למות". לדבריו, שאף "שהצופים יהיו בני ערובה שלי, כמו שבסרט היא לוקחת בני ערובה. אני שם אותם בחושך, והישראל הזאת נגלית מולם".
"אני לא חושב שצריך להתחשב בכלום", הוא קובע. "הדבר היחיד הוא האמת, וצריך לחבר אליה קצת כישרון. רדיקליות אמנותית ופוליטית הולכות יד ביד, ויש ציווי ללכת עד הקצה של הקצה. זה המקום הכי פחות מתנשא כלפי צופים. הכבוד הגדול לקהל זה לתת את דרגת הכנות הכי מזוקקת שלך, בלי לרכך את המסרים ולהפוך אותם קלים לעיכול. העימות הזה הוא מסעיר. ובישראל, שבה הלגיטימיות לפולמוס הולכת ונעלמת, לראות את זה היה שוק".
"השפה הפוליטית של הקולנוע הישראלי נחלקת לשלוש תבניות רגשיות: האשמה של הקהל, אידיאליזציה של הסבל, והניסיון למכור תקווה של משהו יפה", אומר דוידי (34). "הכוח הגדול של הבמאי הוא לא המצלמה, אלא הכנות שלו. השמאל הישראלי לא נתפס ככזה, והקולנוע הפוליטי עוסק בהתבוססות באשמה - אבל זה לא מתורגם לאחריות. אם היוצר כן, היצירה מהדהדת. אין צורך לאזן, או להיות פוליטיקלי קורקט, רק להיות מחויב לסיפור בלי לעשות לו אידיאליזציה".
אלוני (53) קובע כי הקולנוע הישראלי הוא "כמו מפלגת העבודה - מעולם לא היה שמאל אמיתי". הוא סבור כי קולנוען רדיקלי אמיתי צריך להעדיף את קולנוע מיליטנטי שמבקר את החברה הישראלית מבחוץ - זאת כדי להחלץ מהשקיעה ברגשות אשם מהסוג של "יורים ובוכים".
הוא מזהה שלושה סוגי סרטים: סרט נרקיסיסטי שמתחפר באישי; סרט מיליטנטי שחוקר את המציאות הפוליטית בחוץ; וסרט שנע בין שני הממדים הללו - הנרקיסיזם והפוליטי. לפי אלוני זהו הסוג הנורא ביותר כיוון שהוא משרת מטרה של ניקוי המצפון, "כמו ילד שובב שעשה טעות ונסלח" - מגמה אותה הוא מייחס לשמאל הישראלי הלא רדיקלי. "אין פה רצון להציג ביקורת אמיתית על המצב, וזה רק מאשרר אותו בסופו של דבר".
למרות שאלוני מכיר בכך שגם סרטים כמו "ואלס עם באשיר" או "רוק בקסבה" יכולים להציף סוגיות, בעיניו הם אינם תוקפים בשורשי הבעיה. לטעמו, הדרך הטובה ביותר היא לפעול מחוץ לישראליות בלי להשתכשך בנקיפות המצפון שהיא מכתיבה, ולתקוף אותה מבחוץ - מג'נין למשל, שם צילם את שחקני בית הספר של ג'וליאנו מר, בסרטו האחרון. הוא מציג מונח אותו הוא מכנה "חסד רדיקלי" - נגיעה רגישה בסכסוך שלא מהצד המתקרבן של ישראל.
שיילוק בערבית. מתוך "Art/Violenc"
דוידי, שאת סרטו הקודם "זרמים קטועים" צילם בבילעין, שהוא גם זירת ההתרחשות של "חמש מצלמות שבורות", מבקש ליצור שפה אחרת שלא מתבוססת באשמה. "צריך להיות מודע לפוליטיקה של הזהויות, אבל לא להשתעבד אליה. ידעתי שיהיו מי שיראו את ההצטרפות שלי לפרויקט כישראלי שמנקה את עצמו מאשמה. אבל בגלל זה אני שם ברקע כמלווה, והסיפור הוא של עימאד".
מי יממן?
בניגוד לאמנות פלסטית או אפילו מוזיקה, קולנוע מצריך תקציבים לא קטנים. לעשות סרט עולה כסף, וכשמדובר בתכנים לא פשוטים ולא מסחריים כמו אלו המוצגים בסרטים פוליטיים-ביקורתיים, המימון עלול להיות תהליך מסובך. לשם כך עומדות קרנות הקולנוע השונות של ישראל, וגם תקציבים שמוצעים מגורמי הפקה זרים. מצד שני, ישנה אופציה לנסות ולגייס כספים ממקורות אלטרנטיביים - משימה קשה יותר, אך כזו שמאפשרת עצמאות יצירתית.
"כל יוצר חייב לעשות לפחות סרט אחד במימון עצמאי, זה אפשרי וזה נותן מרחב פעולה גדול יותר", קובע אלוני. "בקרנות יושבים אנשים טובים, אך הם שרויים בקונספציה וגם עליהם יש לחצים, והם מלכתחילה מפעילים ריסון עצמי". אלוני סבור שהקרנות ראויות, כל עוד לא באה איתה הגבלה על החופש היצירתי והרעיוני שלו. במקביל הוא תר אחר מקורות אלטרנטיבייים מהארץ ומחו"ל - תוך הדגשה על כך שהוא אינו מעוניין גם בתומכים פלסטינים, או אחרים שמעוניינים להשפיע על יצירתו. "ההכתבות של גופי הפקה באירופה לא תמיד יותר מתאימות", הוא קובע.
בניגוד אליו, הן לפיד והן דוידי נסמכו בסרטיהם על מימון שהגיע בחלקו מקרן הקולנוע ומקורות מימון ישראליים אחרים. ההבדל הוא שכיוצר עלילתי, סרטיו של לפיד דורשים תקציב גדול יותר מאלו הדוקומנטריים של דוידי.
"אני גדלתי פה והקרנות האלה שייכות גם לי. אין לי סיבה לוותר עליהן", אומר לפיד. "זה ברור שגורמים פוליטיים תוחבים את הידיים עמוק לתוך הקולנוע. זה מאוד מסוכן לדמוקרטיה, שמחייבת השמעת ביקורת. אמן חייב לנשוך את היד שמאכילה אותו. כרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, וזה רע למישהו כמוני, שהעבודה שלו היא לעשות סרטים. אני רק מקווה שאם הקרנות יתנו השתתפותן בשינוי התכנים שלי, אהיה מספיק חזק לעמוד במבחן ולהתנגד".
"חובת המדינה ליצור קרנות כדי להתבונן לתוכה", אומר דוידי. "בסרטים דוקומנטריים הלחצים קטנים יותר, כי מדובר בפחות כסף ויש יותר מוכנות לקחת החלטות נועזות. קרן הקולנוע היא מנגנון בריא ושקוף. אני בטוח שיש פוליטיקאים שינסו לפגוע במקצועיות שלו, אבל איגוד הבמאים חזק מספיק כדי להתנגד".
על פי דוידי, הכסף הישראלי שהושקע ב"חמש מצלמות שבורות" הציג בעיה אחרת: התנגדות מצד הסביבה הפלסטינית, שראתה בהפקה שיתוף פעולה עם האויב. "ידעתי שנקבל ביקורת, ויש מדינות ערביות שלא יכולנו להקרין את הסרט בשטחן, בגלל עניין המימון. רק בגלל האוסקר נפתחו נתיבים חדשים ואל ג'זירה החליטה לשדר אותו. אתה צריך לדעת איך לנווט בתוך המערכת - היא לא תמיד מנצחת אותך".
מציצים החוצה
טענה שעולה שוב ושוב היא שהקולנוענים הפוליטיים כלל לא מכוונים לישראל, אלא להיפך: הם מכפישים אותה בניכר כדי לזכות להצלחה אישית ברחבי העולם. הרי "הגויים האנטישמים נהנים מהשמצת ישראל", אליבא דטוקבקים, וסרטים כמו "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" שזוכים להצלחה כבירה בעולם מציעים להם כביסה ישראלית מלוכלכת להתענג עליה.
אולם מטענות היוצרים עולה תמונה שונה לגמרי - שמדינת ישראל היא זו שמשחקת משחק כפול על גבם. היא מבקשת להציג עצמה בעולם כאומה נאורה ופלורליסטית. סרטים ביקורתיים משרתים רושם זה בעולם, והממשלה נהנית מכך, בעוד שבזירה הפנים-ישראלית נציגיה נהנים להתנגח ביוצרים ולהציג אותם כבוגדים. כך הם הופכים לכלי משחק תעמולתי מבחוץ, ושק חבתות נוח לפוליטיקאים מבפנים.
"פרסים שסרטים מקבלים בעולם דוקרים להרבה אנשים בציבור", אומר לפיד. "הבמאי נמצא במלכודת כשהוא מגיע לפסטיבלים בחו"ל, כי אז, בכך שהוא מבקר את המדינה ממנה הוא בא, הוא מהווה כביכול סימן לנאורות שלה. צריך להבין שאמן הוא לא שגריר. אסור שזה יהיה כך. אתה לא עובד בסחר חליפין עם מוסדות המדינה. לפעמים דיפלומטים לא מבינים את זה. קשה להם לאכול את ההצלחה של הסרטים הללו". לפיד מספר כי באחד הפסטיבלים בהם זכה "השוטר", פנתה אליו אשת השגריר הישראלי ואמרה לו: "הסרט שלך הוא מעשה בגידה, ואתה יודע מה אנחנו עושים עם בוגדים".
לפיד סבור שאולי כיוון שרבים מהיוצרים נואשו מליצור שינוי בישראל, חלקם פונים מלכתחילה לקהילה הבינלאומית, ודוידי מסכים איתו: "הכיבוש מאפשר לנו להמשיך להאשים ובו בזמן להיות נאשמים. אבל לא רבים מתרגמים את האשמה לאחריות. וכשהם לא מנסים לשנות כאן, הם יוצאים לעולם וגם מקבלים רווח מקצועי". מצד שני, הוא סבור שללא הכרה בינלאומית בסרטים, לא היתה להם כל התייחסות בארץ. ישראל במובן זה מתעניינת בעיקר במה שמצליח בעולם.
עם זאת, דוידי מבקש להבהיר שבאופן טבעי העולם מתעניין בסכסוך ובנושאים שסובבים אותו. סרטים עלילתיים ודוקומנטריים שעוסקים בתחומי החיים האחרים של החברה הישראלית פשוט אינם נוגעים לצופים בעולם. אלוני מסכים, אך קובע כי באירופה ובארצות הברית דאגו תמיד לגונן על ישראל מפני ביקורת נוקבת אמיתית. אולם ההצלחה של "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" מצביעה על מגמה שנוגעת למעמדה הבינלאומית של ישראל בשנים האחרונות.
"יש תחושה שבעל הבית השתגע בישראל, ואי אפשר להגן עליו. אפילו בגרמניה היחס כלפי ישראל משתנה", הוא אומר. "הטענות של הימין שכל העולם נגדנו הפכו לנכונות לאחרונה. הסרטים הללו הם הקש האחרון של ידידי ישראל להאחז בו, כי לפחות הם מראים שהחברה הישראלית פתוחה מספיק כדי להביע ביקורת עצמית".
פוליטיקה
במקביל להצלחה בחו"ל, זוכים היוצרים למתקפה מצד פוליטיקאים, ובראשם גם שרת התרבות ליבנת, ששיגרה לאחרונה מכתב לאיגודי היוצרים ובהם הטיחה האשמות כלפי קולנוענים "אנטי-ישראלים שמוציאים את דיבת מדינת ישראל רעה בעולם כולו". עוד הוסיפה כי "מדינת ישראל היא דמוקרטיה להתפאר בה, אבל דמוקרטיה מתגוננת. כי מול חמש המצלמות השבורות יש אלפי משפחות שבורות מהטרור הפלסטיני".
_wa.jpg "לימור ליבנת. יוצאת נגד היוצרים הביקורתיים (צילום: ירון ברנר)")
בניגוד למועמדי הסרט הזר לאוסקר, "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" לא נשלחו לטקס מטעם ישראל אלא נבחרו באופן ישיר על ידי חברי האקדמיה האמריקנית, כך שהם חמקו מזרועות הממסד, שגם לא טרח להגיב על הישגיהם. ליבנת, שקידמה שינויים בתבחיני התקצוב של קרנות הקולנוע, אמרה במכתבה: "אני שמתנגדת לצנזורה, קוראת לכולכם לצנזורה עצמית".
ללפיד יש התנסות לא נעימה עם מועצת הצנזורה, שהגבילה את "השוטר" לצפייה מגיל 18. "הצנזורה היו אולי היחידים שהבינו את הרדיקליות של הסרט. הטריף אותם שאנרכיסטים יהודים לוקחים מיליונרים יהודים כבני ערובה ונהרגים על ידי שוטרים יהודים. על רקע המחאה, חששו מהפצת הרעיון". ההד התקשורתי והתערבות של ליבנת הביאה להורדת הגיל ל-16. "היא השתמשה בסרט כדי לדבר על הארכאיות, ואז הבנתי שאני כלי משחק", הוא טוען.
דוידי מצדו לא מתרגש מדברי ליבנת ופוליטיקאים אחרים, וגם לא מיוזמות ציבוריות אחרות נגדו. "כל אחד רוצה לעשות רווח פוליטי ותקשורתי, וצריך להיות בבקרת נזקים", הוא אומר. "לא נעים לקרוא מכתבי נאצה, אבל אנחנו בסך הכל סיבה למסיבה עבור הפוליטיקאים. הלחץ הוא רק למראית עין. לא צריך להתרגש מזה. ולא מרעש תקשורתי". דוידי אומר שגם היוצרים יכולים לתמרן את המערכת מתוכה: "אתה צריך להיות חכם. הסרט חזק יותר מהשיח סביבו".
אלוני, שזכה לאחרונה למתקפה גדולה מצד ליבנת ודומיה, מביע תקווה שהתערבות הפוליטיקאים תגרור לתגובה לוחמנית יותר מצד היוצרים. "אולי אז יפלו המסכות הליברליות של ישראל, ואנשים יפסיקו לשבת על הגדר", הוא אומר (ב-2006 אגב, הוא מספר, היו נסיונות של גורמים פוליטיים למנוע את הפצת סרטו "מחילות"). מנגד הוא מיישר קו עם השרה - באופן חלקי. "אני חושב שהדמוקרטיה הישראלית היא נהדרת, אם אתה במאי אשכנזי. אם הייתי עושה את 'ג'נין, ג'נין' לא היתה שום בעיה, אולם כיוון שמוחמד בכרי יצר אותו, היה עליהום בלתי נסבל".
זעם הציבור
התמודדות סבוכה אף יותר מהתבטאויות הפוליטיקאים, היא ההתנהלות בחזית התקשורתית - משהו שדוידי התנסה בו לאחרונה. הלקח שלו: צריך לנצל את הבמה, מבלי לשחק את המשחק. "צריך לקחת את היוזמה והמרחב. יש הרבה סרטים חתרניים לכאורה. התקשורת שמה אותי בתבניות האלו והציגו אותי כפרובוקטור. אני לא מתעסק בהאשמות. החברה אוהבת לחבק פרובוקטורים ולאלף אותם. אסור לקחת את התפקיד הזה, כי אז אתה משמש ככלי לניקוי האשמה של הציבור".
בינתיים יש מי שמצביע על דוידי ושכמותו כבוגדים: "הרשימה השחורה שאנשים מרכיבים היא חסרת משמעות. אני מקבל את הכעס הזה. הצופים נחשפים לאמת, והם כועסים על השליח. הם מבינים ששיקרו שלהם, והם לא בשלים לזה. צריך לזכור שזו לא מתקפה אישית נגדך, אלא נגד המערכת. אמנם יש רבים כאלה שאינם פתוחים לביקורת, שתוקפים את הסרט מבלי לצפות בו - ואיתם קשה לנהל דיון".
אלוני סבור שמי שעושה סרט רדיקלי נגד האידיאולוגיה השלטת, ואפילו אם הוא עושה זאת כביקורת מוסוות, צפוי להיות מסומן ככזה גם בעתיד: "צריך לקחת בחשבון שהציבור יזהה אותך כיוצר פרובוקטור, ולפעמים זה מאפיל על הסרט עצמו. לדברים שאתה אומר בתור יוצר, מחוץ לסרט, יש משמעות בתפיסה שלך בעיני הציבור".
"נורא חשוב לא ליפול לפשטנות", מוסיף לפיד. "אתה מתבקש לנסח את עצמך באופן נהיר, לתקצר, ולספק את הסחורה התקשורתית. צריך להילחם בזה, כי אתה עלול לפספס את המורכבות של היצירה שלך. התחושה שלי היא שאנשים לא אוהבים להתווכח עם היצירה, אך רבים מתנגדים אליה מבלי לצפות בה. אתה רוצה לנהל דיאלוג עם הקהל, אך מי שצופה הם אלו שמתעניינים. 'השוטר' היא יצירה אנטי-בורגנית, ובסוף מי שצופה בה הם בורגנים. שוטרים בכלל לא הגיעו. כך החברה בנויה. זו סיטואציה נורא מתסכלת".
לפיד מביע תסכול מחוסר הקיבולת של הציבור לביקורת. "ייצרו בארץ במצב חירום מתמיד, כך כל מי שמבקר הוא בוגד", הוא אומר. "מטמטמים את הציבור בטיפה לחם והרבה שעשועים לא משעשעים, וזהו. כל השאר הוא הפרעה. כל יוצר לא מיינסטרימי נתפס כמתנשא, וזה בדיוק הפוך. מי שחושב שהקהל הוא אוסף של טמבלים וצריך להזין אותו בכפית, הוא המתנשא".
איך מתמודדים עם אכזבה
המתקפות מהפוליטיקאים, התיבנות התקשורתי והזעם מחלקים גדולים בציבור - כל אלו לא הופכים את עבודת היוצרים למשימה קלה, ודאי לא מתגמלת. איך מתמודדים עם האכזבות, וממשיכים הלאה? זהו צו המצפון והאכפתיות שדוחפים אותם קדימה לפרויקטים נוספים. לטענתם, בניגוד לסרטים המיינסטרימיים המחניפים, היצירות שלהם מקבלות את המקום שלהן לאורך זמן.
"תסכול הוא חלק ממנעד הרגשות", אומר דוידי. "חמש שנים עבדתי על הסרט הקודם, 'זרמים קטועים', והוא לא הוקרן בפני רבים, אבל בזכותו השתתפתי ב'חמש מצלמות שבורות'. אני לא משלה את עצמי: צפויות לנו מאה שנים של דם. המקום שבו אנחנו חיים מתבוסס במוות. אני לא יכול לעמוד מול הכוחות הגדולים, אז אני יוצר ממקום צנוע, ומאמין בשינוי גם נגד כל הסיכויים. אין לי מדד לשינוי, אז אני ממשיך לנסות".
דוידי מצר על כך שהממסד מתנגד להפצת הסרטים הדוקומנטריים כחומר לימודי וגם קרנות הקולנוע לא עושות די להפצתם: "ההישגים בחו"ל מהווים גושפנקה
לאיכות הסרט שמציג פן אישי ועדין של הסכסוך, אבל משרד החינוך מתעקש להותירם מחוץ לבתי הספר. וגם הקרנות שמשקיעות המון בהפקה, לא עושות די בהפצה של סרטים. בכך יש הפקרה של המסר".
"זה עצוב שהציבור אטום, אבל אין מה לעשות", אומר אלוני. "אני לא חושב שאני יכול באמת לשנות - לא מבפנים, ולא מבחוץ. הסרט האחרון הוא סרט פלסטיני על תיאטרון בג'נין במימון זר ופתאום גם זה לא בסדר, והממסד מאשים אותי באנטישמיות. אני יכול לקוות שמשהו ישתנה עם הזמן. לפני שלושים שנה כהנא היה מוקצה, והיום הגישה שלו שלטת. בינתיים, כל שנותר לי לעשות זה להיות נאמן לעצמי ולאמנות שלי - זה מה שחשוב".
"אני לא מאמין שסרט משנה מציאות, אבל אני מוטרד ממנה ולכן אני עושה סרטים", מסכים לפיד. "אם אתה רוצה לשנות, אתה נידון לאכזבה, אבל זה לא פותר אותך מהצורך להמשיך לדפוק את הראש בקיר, שוב ושוב. אחרת מה תעשה? תישען על הקיר, תמחא לו כפיים? לא עשיתי סרט כדי לקדם את עליית השמאל-מרכז. זה קרה מפני שדברים שקרו בסביבתי זעזעו אותי. לי הדברים נראים הגיוניים, אבל לאחרים זה נראה מרגיז וחתרני. 'השוטר' לא הצליח בקופות בארץ, אך הוא זכה להצלחה אדירה מעבר לים, ומצא את מקומו כסרט משמעותי וחשוב. רציתי לעורר דיון, ובזה הצלחתי".
