"שומרי הסף": ראשי השב"כ מטלטלים בחקירה
דרור מורה חילץ משישה ראשי שב"כ דברים כנים על תפיסת הביטחון של ישראל, וכשליו האסטרטגיים של הדרג הפוליטי. הסרט הדוקומנטרי "שומרי הסף" הוא דיוקן פסימי של ההווה, שגורם אפילו לביטחוניסטים הגדולים "להפוך קצת לשמאלנים"
במהלך הצפייה ב"שומרי הסף", סרטו התיעודי המצוין של דרור מורה, נודדת המחשבה אל "ערפל קרב" (2003) זוכה האוסקר של ארול מוריס. שני הסרטים מבוססים על ראיונות פרטניים עם פיגורות ביטחוניות בכירות שנטלו חלק בעיצוב ההיסטוריה של מדינותיהן, ושניהם משרטטים דיוקן פסימי מאוד של ההווה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "שומרי הסף"
שישה ראשי שב"כ לשעבר עומדים במרכז סרטו של מורה (בסרטו של מוריס היה זה רוברט מקנמרה, שר ההגנה האמריקאי בממשלי קנדי וג'ונסון). השישה הם אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין. כולם מדברים בגילוי לב נדיר, ומספקים יותר מסתם הצצה אל מערכת קבלת ההחלטות והשיקולים הביטחוניים והמוסריים שמלווים את הלוחמה בטרור.
נקודת המוצא של "שומרי הסף" מנוסחת בהחלטיות - הדרג הפוליטי בישראל לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות, וכפי שמעיד על עצמו יעקב פרי, "אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן". הסרט מתמקד בהתנהלות השב"כ מאז מלחמת ששת הימים ואילך, דרך הדברת קיני הטרור שצמחו בעקבות כיבוש השטחים, עבור באינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, רצח רבין, ומדיניות החיסולים הממוקדים בתקופת האינתיפאדה השנייה.
300 - גרסת השב"כ
הסרט מתמקד בכמה אירועים מרכזיים שהכתימו את שמו של השב"כ. אברהם שלום, ראש השירות בפרשת קו 300, מתייחס לרציחתם של שניים מהחוטפים. בקור רוח הוא משחזר כיצד נתן את ההוראה לחסל את המחבלים שכבר היו כמעט מתים מהמכות שספגו, ופוסק כי אין מקום למוסר במלחמה בטרור.
אפשר להסכים עם הקביעה הזו, אפשר (ורצוי) להירתע ממנה - אבל אי אפשר שלא להעריך את הכנות שבה נאמרים דבריו. וכאשר הוא משווה במידת מה בין מעשיהם של חיילי צה"ל בשטחים למעשי הצבא הגרמני באירופה הכבושה - קשה שלא להצטמרר. שהרי לא מדובר במטיף מוסרני מטעם השמאל הקיצוני שאומר את הדברים האלה.
"שומרי הסף" אינו רוויי במונולוגים צדקניים של הכאה על חטא. גם אין בו תובנות שאמורות לגרום לאיזושהי לסת להישמט בתדהמה (למשל, "תרומתו" של שלטון הכוח לצמיחתם של תאי טרור קיצוניים שבאו במקום אלה שחוסלו). אבל האפקט המצטבר של אמירות חריפות הבאות מפי הבכירים הנ"ל - שאולי היו צריכים להתבטא מוקדם הרבה יותר - הוא שמדיניות ישראל מונעת על ידי חשיבה טקטית, נקודתית, ולא אסטרטגית מקיפה.
אך ראוי שלא לצמצם - אם זו, אכן, המילה הנכונה - את חשיבותו של הסרט להיבטיו ההרסניים של הכיבוש. כמו סרטו ההוא של מוריס, גם "שומרי הסף" מחולק לפרקים שכל אחד מהם מהווה מעין לקח שנלמד מהעבר. זהו סרט על תפיסת הכוח המוטעית שמנחה את המדיניות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים - על האופן שבו ההנהגה הפוליטית והביטחונית לדורותיה בוחרת באופציה השגויה בהיעדרה של ראייה רחבה יותר, ועל הדרך שבה ההיסטוריה שבה ומהתלת במי שחושבים שלמדו ממנה הכל.
אל תדברו על מוסר
סרטו של מורה הוא קודם כל תיעוד סוחף (הסיפורים מלווים לא אחת באילוסטרציות חזותיות מרשימות, כמו זו המלווה את השתלשלות פרשת קו 300). הוא נמנע רוב הזמן מנקיטת עמדה שיפוטית, ולא ממש מנסה לתהות על מורכבות תהליך קבלת ההחלטות. בעיקר בולטת אוזלת ידו בכל הנוגע לדיון הדל (מדי) בנעשה במרתפי השב"כ, בחדרי החקירות המעופשים, ובעינויים שעוברים שם עצירים פלסטינים כפותים ומכוסי ראש. הוא גם לא מקשה יתר על המידה על מרואייניו בשאלות של מוסר ואחריות.
ההחמצה הגדולה ביותר טמונה בהתייחסות לרצח רבין ולאירועים שהובילו אליו. כרמי גילון, הנוגע ללב מבין ראשי השב"כ המתראיינים בסרט, אינו חושף דבר שלא היה ידוע זה מכבר, ונדמה שפרק זה בסרט נועד בעיקר לטפח איזה דימוי אנושי ופגיע, קורבני אפילו, של השירות והעומד בראשו.
נראה שאת התמונה המלאה תספק הגרסה הטלוויזיונית של הסרט, המיועדת לשידור בשישה פרקים בערוץ הראשון. אך גם בגרסתו הנוכחית, "שומרי הסף" הוא סרט מרתק שבו האנשים שיודעים הכי טוב מראים לנו עד כמה לא למדנו כלום משום דבר.
