"ג'ק ריצ'ר": לזמנכם החופשי, אש!
בצל הטבח הנורא בניוטאון שבקונטיקט, נטען "ג'ק ריצ'ר" עתיר התחמושת במשמעויות אקטואליות, אולם בסך הכל מדובר בסרט אקשן קליל - בילוי חביב עם טום קרוז, מעין צ'אק נוריס מעודכן
בתחילת הסרט "ג'ק ריצ'ר" ("Jack Reacher") מחסל צלף מסתורי עוברי אורח תמימים בטיילת שטופת שמש בעיר פיטסבורג. קשה לצפות בסצינה הזו מבלי לחשוב על התזמון האירוני של יציאת הסרט לאקרנים זמן קצר אחרי הטבח בבית הספר בניוטאון, קונטיקט (עובדה שהביאה לביטולן של הקרנות בכורה חגיגיות בפיטסבורג וניו יורק).
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
קשה גם שלא להיזכר בסרטו המעולה של פיטר בוגדנוביץ', "מטרות" (1968), שבו מתמקם צעיר חובב כלי נשק על ראש מגדל ומתחיל לירות בנהגים על הכביש הראשי באמצעות רובה צלפים. הסרט (שצולם שנה קודם לכן) הפך רלוונטי בעקבות ההתנקשויות במרטין לותר קינג ורוברט קנדי, ונתפס כאחד הסרטים המייצגים של הכאוס החברתי והפוליטי באותה תקופה.
החיבור בין קולנוע וטבח המוני הפך ממשי אך לפני כמה חודשים, כאשר יורה מטורף פתח באש בבית קולנוע בקולורדו בו הוקרן "עלייתו של האביר האפל". הצפייה בסרט הנוכחי בהקשר המסוים הזה מעניקה לו, על כן, ערך מוסף שספק אם עיתוי אחר היה מייצר.
איזהו גיבור הנוצר את נשקו?
האם "ג'ק ריצ'ר" הוא גם סרט טוב? לא ממש, על אף שכיומית מובחרת הוא בהחלט עושה את העבודה. הסיבה לכך היא שהסרט לא עושה הרבה עם הדמות האניגמטית שבמרכזו, שהיא שילוב של גיבור מערבונים, גיבור על, ונוקם מסרטי ויג'ילנטה. ההיסטוריה של הקולנוע רצופה בהופעתן של דמויות מיתולוגיות כאלה (ללא עבר, מקמצות במילים, בעלות מיומנויות לחימה, ושצצו לכאורה משומקום), וזו של ריצ'ר, בגילומו של טום קרוז, אינה אחת המעניינות שבהן.
כאשר המשטרה עוצרת חשוד במעשה (ג'וזף סיקורה), שהראיות נגדו הולכות ונערמות, הוא משרבט על נייר משפט סתום אחד: "הביאו את ג'ק ריצ'ר". מתברר שמדובר באדם שלא מותיר שום עקבות בעולם, ולכאורה אינו קיים - אך הוא צץ יש מאין ומתחיל לפעול לזיכויו של הנ"ל (הקשר בין השניים מתברר רק בהמשך).
ריצ'ר חובר לעורכת הדין של החשוד (רוזמונד פייק), שהיא גם בתו של התובע המחוזי (ריצ'רד ג'נקינס) - כאילו כדי להפוך את הפרשה המסתורית גם לעסק משפחתי. בהדרגה, ריצ'ר חושף את האמת שמאחורי סדרת ההתנקשויות האקראיות לכאורה, וזו מובילה אותו אל הנבל המרכזי - פושע אימתני המכונה "זק" (הבמאי הגרמני ורנר הרצוג), שמספר על עצמו כי כרסם פעם את אצבעות ידיו על מנת להציל את חייו (וכשהדברים הללו נאמרים על ידי מי שמתמקד בסרטיו - בהם "פיצקרלדו" ו"המסתורין של קספר האוזר" – בדמויות יוצאות דופן ואקסצנטריות, הם אף נשמעים משכנעים).
טום והאוטומט
"ג'ק ריצ'ר" מבוסס על הספר "One Shot", שהוא פרק אחד מסדרת ספרי "ג'ק ריצ'ר" מאת לי צ'יילד (שם העט של הסופר הבריטי ג'ים גרנט). גיבור הסדרה הוא איש צבא לשעבר החי בבדידות והוא נע ונד ברחבי ארצות הברית. החפצים היחידים שהוא מחזיק ברשותו הם כסף, מברשת שיניים מתקפלת, פספורט פג תוקף וכרטיס אשראי.
יש בסרט, שכתב וביים כריסטופר מקוורי (התסריטאי זוכה האוסקר של "החשוד המיידי"), כמה סצינות פעולה יעילות. יש בו גם הופעה משעשעת של רוברט דובאל הוותיק בתפקיד בעליו של אתר מטווח ירי החובר לריצ'ר בחלקו האחרון של הסרט. אבל דמותו של ריצ'ר נותרת בו ריקה. כחייל ששב משדה הקרב בעיראק, ונדמה במקור כשילוב של שרלוק הולמס וטראוויס ביקל, המלאך הנוקם מ"נהג מונית" - ריצ'ר בגילומו של קרוז הוא דמות מגוחכת למדי.
הדברים אמורים במיוחד בסצינות הפעולה, שבהן מביס קרוז-ריצ'ר את יריביו. סצינה שבה הוא מותקף בחדר אמבט על ידי צמד בריונים מבוימת (שלא במתכוון) כמו קומדיות סלפסטיק מימי הסרט האילם; ואילו זו שבה הוא מתגבר על חבורה מקומית של ערסים (את האלימות הפיזית הוא נוהג לתבל במשפטים כמו "אני אשתה את הדם שלך מהמגף שלי"), מזכירה סצינות מסרטי צ'אק נוריס משנות ה-80. והדברים האלה אינם נאמרים כמחמאה.
ההנאה הגדולה ביותר שמספק הסרט טמונה בהופעתו של הרצוג. כאסיר ששרד את הגולאגים הסובייטיים, ושאת מקום אחת מעיניו תופס תחליף זכוכית - הבמאי המהולל גונב את ההצגה בכל סצינה שבה הוא מגיח: המוצלחת שבהן - זו שבה הוא מציע לאחד ממתנקשיו שכשל את חייו אם יכרסם את אצבעותיו - כתובה ומבוימת כמו סצינה מ"פילם נואר" שיצא מדעתו. חבל שאין עוד כמה כאלה בסרט. "ג'ק ריצ'ר" הוא הסרט שתרצו מולכם בזמן טיסה ממושכת, אך הוא לא מציע הרבה יותר מזה.
