שעשוע נקודתי להמונים
בניגוד למה שאפשר לחשוב, אפילו ב-2013 נשים בספורט האמריקאי הן לא יותר ממכה קטנה בכנף. לפעמים הן עושות נעים בלב הפטריוטי, הופכות לסלבריטאיות לשבועיים, ונעלמות ברגע שמסתיים המונדיאל או ננעלת האולימפיאדה
בחודש נובמבר האחרון נהגה ג'ניפר לייסי, שחקנית טולסה שוק מה־WNBA, ברחוב סואן באטלנטה, כשזיהתה מאחוריה את המכונית של צ'אמיק הולדסקלו, זוגתה לשעבר. לייסי האטה, כשלמרבה האימה יצאה הולדסקלו מהרכב עם מחבט בייסבול והחלה לשבור את חלונות המכונית של האקסית המיתולוגית. אם זה לא הספיק, היא שלפה אקדח וירתה לתוך האוטו. לייסי ניצלה בנס, נגד הולדסקלו הוגשו שישה סעיפי אישום חמורים, והרשעה עשויה לשלוח אותה ל־65 שנות מאסר. אם זה יקרה, הסיכוי שהיא תראה אי פעם את אור השמש חוץ מהטיול היומי בחצר, או שסתם תצליח להישאר בחיים בבית כלא בג'ורג'יה, שווה באחוזים בערך למספר הפעמים בהן הופיעה במשחק האולסטאר – 6.
עוד ב-ynet ספורט:
צ'אמיק הולדסקלו, ששיחקה אצל פט סאמיט בטנסי והפכה את משחקי המכללה לכרטיס הכי חם מחוץ לאחוזת גרייסלנד של אלביס, הייתה הבחירה הראשונה בדראפט של 1999, שחקנית שכולם הסכימו כי הכדורסל הציל אותה מחיים אחרים לגמרי. היא גם אחת השחקניות הגדולות בהיסטוריה של ה־WNBA, והיא גם אחד הסיפורים העצובים שלה. טרגדיות אישיות, דיכאונות קליניים, סקסיזם והומופוביה ליוו אותה לכל אורך הקריירה. וביום שזו הסתיימה, לא היה מה שיעצור את ההתרסקות. לאף אחד לא היה אכפת, והיא לא הצליחה למנף את הגדולה על המגרש לקריירה שווה מחוצה לו. היום, בסך הכל שלוש שנים מאז שפרשה, מעטים בכלל מתעניינים באחת השחקניות הכי גדולות שזרקו אי פעם לסל. לצ'ארלס בארקלי זה לא היה קורה.
הולדסקלו היא מקרה אמנם קיצוני, אבל היא גם כזה שמעיד על הכלל. בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, אפילו ב־2013 נשים בספורט האמריקאי
לפעמים הן עושות נעים בלב הפטריוטי, הופכות לסלבריטאיות לשבועיים, ונעלמות ברגע שמסתיים מונדיאל הנשים בכדורגל או ננעלת האולימפיאדה. אם את אבי וומבאך, עוד תעשי מזה כמה דולרים. כל היתר יילכו לחפש עבודה. פערי השכר לא באמת הצטמצמו, היחס בין מספר הגברים למספר הנשים בערוצי הספורט לא באמת השתנה. ותופעות כמו שריל מילר, שהקריירה שלה הסתיימה עוד לפני הקמת ה־WNBA אבל גם היום כל אחד יודע מיהי והיא מתרוצצת על הקווים במשחקי NBA, יש בדיוק אחת: שריל מילר.
בשנה שעברה בחרו ב־ESPN את 50 הספורטאיות האמריקאיות הגדולות בהיסטוריה. היו שם שתיים שפעילות היום: האחיות וויליאמס. כל היתר היו שמות מלפני עשור, שניים, שלושה וחמישה. כשמנסים לחשוב מי מהספורטאיות של ימינו תיכנס לרשימה כזו בעוד עשר שנים, נתקעים עם הראש בקיר. דניקה פטריק, אפשר להניח, אולי גם השחיינית מיסי פרנקלין, אולי מישהי שאנחנו עוד לא מכירים. אבל כמה ספורטאיות הווה ייזכרו כמו מרי לו רטון, גייל דיברס, דארה טורס, מישל קוואן, שריל סוופס, ג'אנט אוואנס, פלורנס גריפית'־ג'וינר, ג'קי ג'וינר־קרסי, בילי ג'ין קינג, כריס אוורט, ליסה לזלי, מיה האם. כמה ישברו עוד תקרות זכוכית? כמה ייהפכו מודל לחיקוי? זה לא שהספורטאיות של היום פחות מוכשרות או מעניינות מאלה של פעם, ושוויון זכויות לנשים הוא דווקא נושא חם באמריקה – אבל המציאות היא שבעולם בו אפילו לגברים יש מקסימום 15 דקות תהילה, נשים עדיין מרוויחות רק 7.5.
לפנייה לכתב/ת 
