"מעשייה אורבנית": הסרט הוא עירום
סרטו החדש של אליאב לילטי "מעשייה אורבנית" הוא עוד יצירה עצמאית מקומית, צעירה וגם סתמית ומעצבנת. "עבודת האמנות" הזו נפוחה מחשיבות עצמית, וגם גופם החשוף של המשתתפים והצילום הנהדר לא מחפה על כך
ישנם מקרים שבהם השאלה האנכרוניסטית בדבר "כוונת המשורר" הופכת פתאום לרלוונטית. סרטו של אליאב לילטי, "מעשייה אורבנית", הוא סרט שכזה. יצירה תמוהה משובצת במונולוגים לא מאוד מבריקים על משמעות החיים, אפסיות האדם, חוסר התוחלת שבקיום האנושי, סתמיות המוות, ועוד הגיגים אקזיסטנציאליסטיים ההולמים את רמתם של גיבורי הסרט: אח ואחות בני 17 ו-18 בהתאמה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט נפתח באותם אח ואחות (שנותרים חסרי שמות) המתעוררים עירומים במיטה. אמם נפטרה, והשניים יוצאים לאתר את אביהם שנטש אותם בינקותם. בעוד אחותו מנהלת קשר אינטימי עם נערה בת גילה (נתלי ברמן), האח מבלה במיטתה של מורתו לתנ"ך (אסתי ירושלמי), הנשואה לאיש פרסום מתוסכל (זהר שטראוס). הוא זה שגם ממשיך לחפש את האב, אחרי שהאחות מאבדת בכך כל עניין.
- עוד ביקורות, כתבות ומבצעים מיוחדים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המסע מפגיש אותו, בין היתר, עם שוטר שרק רוצה שיאהבו אותו (יצחק חזקיה), עציר שרצח את אשתו (אוהד קנולר), ועורך דין שהיה מעורב בתאונה טראגית (עמי ויינברג).
חוץ מזה משוטטים כאן פאם-פטאל פאתטית (מיכל שטמלר), אחות רחמנייה (עירית בנדק), פקיד קבלה בחדר המתים (אבי גרייניק), ופנקסן בן דמותו של אלוהים (אלי גורנשטיין) - כולם שוטחים בפני המצלמה את משנתם הניהיליסטית שראשי פרקיה מופיעים בפסקה לעיל.
וזה רע. לא כל כך בגלל המונולוגים הארכניים, שחלקם כתוב היטב ומבוצע בידי צוות שחקנים מיומן, אלא משום שהם מתחפשים למה שהם לא - בעלי עומק ומשמעות. הבמאי-תסריטאי לילטי אינו נרתע מלהיתלות באילנות גבוהים כהשראה לסרטו, ובהם ספרו הפרובוקטיבי של ז'אן קוקטו, "הילדים הנוראים" (שאף עובד לסרט בבימויו של ז'אן פייר מלוויל). אבל כדי שהעסק לא יסתכם בפוזה ריקה, צריך שתתלווה אליו אמירה מורכבת יותר מ"החיים הם חרא".
וזוהי בערך השורה התחתונה של הסרט - משהו שלא משכיל לצלוח הגות פילוסופית המאפיינת מתבגרים, ונדרש לטכניקות מיושנות של הזרה מודרניסטית, כמו דיבור של הדמויות אל מראיין בלתי נראה. לכך מתווסף סגנון בימוי הלוקה בפיוטיות-יתר (זו נתמכת בעיבודי שוברט, באך ובטהובן שהכין יובל מסנר), שהיא עוד אחת מהרעות החולות של הקולנוע הישראלי העצמאי והמעצבן.
ללא בגדים וללא משמעות
ההתעכבות של לילטי על העירום של צמד גיבוריו הצעירים (ברק פרידמן ונעה פרידמן, אין כל קשר משפחתי) מזכירה כמה מהרגעים המביכים בסרטי ברנרדו ברטולוצ'י "לגעת ביופי" ו"החולמים". במקרה של האיטלקי הנ"ל, המבוכה נבעה מהתחושה שמדובר בפנטזיה ארוטית של יוצר סרטים מזדקן, בעוד שב"מעשייה אורבנית" נדמה שמדובר בפרובוקציה בפרוטה המשולבת בתחושה של "הו, מה אמנותי" כזה.
לא מעט סרטים ישראליים מהשנים האחרונות עסקו בחיפוש אחר דמות האב (ע"ע "שנת אפס", "מישהו לרוץ איתו"). המסע בעקבות האב המיתולוגי עמד גם בבסיס כמה מסרטיו של אמן הקולנוע היווני, תיאו אנגלופולוס, ובראשם "נוף בערפל". למרבה הצער, לילטי נוטל את הסיפור המיתי הזה, ואינו מעניק לו פרשנות או צורה מעניינות. וכך, עצם החיפוש ותוצאותיו (מבלי לחשוף) נדמים פה שרירותיים - מין אודיסיאה בפרוטה שכל תכליתה היא העמדת הפנים האקזיסטנציאליסטית של "מעשייה אורבנית".
וחבל. משום שלילטי והצלם המצוין שלו, נדב הקסלמן, יוצרים סרט שנראה נהדר. לילטי, שמאחוריו מספר עבודות טלוויזיוניות, וכן השתתפות בבימוי "כך ראינו" המורכב מאסופת סרטים ביתיים,
הוא במאי מיומן, ואת הסרט הנוכחי החל לעשות באופן עצמאי כבר לפני כשלוש שנים. ישנו רצון עז להעריך מאבקים נחושים כאלה, אך התוצאה למרבה הצער היא עוד עדות לדלות הרעיונית והמחשבתית העומדת מאחורי התעוזה האסתטית והנרטיבית של הקולנוע העצמאי שנעשה כאן בשנים האחרונות.
כתובית בסיום הסרט מדווחת שהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי. יש משהו מטריד ויחד עם זאת מקומם בהכרזה הזאת. האם היא אמורה לטעון את יחסנו לסרט באופן שונה? ואיזו משמעות האינפורמציה הזו נושאת עמה? במילים אחרות, זו נדמית כמו עוד קביעה שרירותית שרק משתלבת באווירת הסתמיות הכללית ששורה על "מעשייה אורבנית".
