"בננות": רחוק מאוד מדוז פואה
הסרט החדש של איתן פוקס מבקש לעשות טוב על הלב בהשראת האירוויזיון, אולם הפנטזיה הנוסטלגית "בננות" מתחברת למפגן הטראש המוזיקלי מהצד הצעקני והסתמי שלו. אפילו סצנת השיא של הסרט מזכירה מופע במתנ"ס מקומי
יש משהו מבלבל ב"בננות", סרטו החדש של איתן פוקס. מצד אחד, גיבוריו סוגדים לתחרות ה"גלאם" והפייטים הקרויה אירוויזיון. מצד שני, הם כמהים לאותנטיות ופשטות שהן ההפך הגמור מהאשפה הקאמפית הנ"ל. כמוהם, גם הסרט חותר לאיזושהי אמירה אישית המסתתרת מתחת למעטה הפלסטיק והזוהר הזול - אך זו נותרת חסרת ערך ומשמעות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"בננות" מביא את סיפורם של חמש נשים וגבר הומוסקסואל אחד המתגוררים בבניין אחד (פעם אחת יותר מדי מוזכר בהקשר זה ספר הילדים הקלאסי של לאה גולדברג, "דירה להשכיר"). המשותף לכולם הוא הערצתם לתחרות הזמר שהפכה שם נרדף לטעם רע ויורו-טראש, ואשר קרויה כאן "יוניברסונג". מה יש באירוע הזה שמושך אותם? הסרט לא מבהיר. נראה כאילו בעולם על פי פוקס, התחרות הזו שזמנה-עבר-זה-מכבר היא עדיין טקס חגיגי. מבחינה זו לפחות, "בננות" הוא סרט מיושן.
במהלך הערב מקליטה החבורה שיר שנועד לעודד את ענת (ענת וקסמן), בעלת קונדיטוריה שבעלה עזב אותה כמה שעות קודם לכן. את השיר מנציח עפר (עפר שכטר), מנהל גן ילדים, באייפון שלו, ושוכח ממנו. כאשר חודשים אחר כך הוא נתקל במודעה המזמינה מועמדים להגיש את שיריהם לוועדה המתכנסת כדי לבחור את נציג ישראל לתחרות ה"יוניברסונג" הבאה בפריז - עפר נזכר בשיר ושולח אותו, ללא ידיעתן של שכנותיו-חברותיו.
למרבה ההפתעה, השיר מתקבל בהתלהבות, והחבורה - זו כוללת את יעל (יעל בר זוהר) השואפת לעבוד במשרד עורכי דין יוקרתי, דנה (דאנה איבגי), דוברת שרת התרבות, וכן את קרן הבלוגרית (קרן ברגר) ואפרת הרוקיסטית (אפרת דור) - הופכת ללהקה, "ענת אופה" (על שם הקונדיטוריה).
מהר מאוד מוצאים עצמם השישה בעימות חזיתי מול הגורמים הממונים בטלוויזיה הממלכתית. העולם השתנה, ותחרות הזמר הפכה לשואו מוזיקלי מפלסטיק, עמוס פאות מופרזות ובגדים נוצצים שבתוכן נבלע השיר הקטן והצנוע. כאשר הסטייליסט (מושיק גלאמין), הבמאי (הראל נוף), היחצ"נית (טלי אורן) ומנהל מחלקת התרבות (אורי הוכמן) מסרבים לבקשתם לבצע את השיר כפי שהיה במקור - מחליטה החבורה ללכת עד הסוף.
להחליק על בננה
פוקס אינו מסתיר את הנוסטלגיה שלו לתחרויות האירוויזיון של פעם, וסרטו משובץ בלהיטים מהימים "ההם". הבעיה היא ש"בננות" כתוב, נראה ומתנהג כמו שיר מהאירוויזיון הנוכחי. הסרט בסגנונו מזכיר את עבודותיו המוקדמות של פדרו אלמודובר - הצבעוניות המוגזמת, הדמויות הצעקניות, הקיטש והקאמפ - אבל כל זה רק מחזק את התחושה שלפנינו סרט אנכרוניסטי ולא מעודכן.
יש משהו מיושן באופן שבו פוקס, במאי מיומן, בוחר להציג את גיבורו ההומו כמוחצן ונשי במכוון. כאילו לא עברו עשרים שנה כמעט מאז "שירת הסירנה", סרטו העלילתי הארוך הראשון. כמה עוד אפשר לצפות בדמות הזו כשהיא מופיעה ב"דראג" (הפעם בפני זאטוטי הגן) ומפזרת גינונים לכל עבר? יתר על כן, הזוגיות החשאית שהוא מנהל עם פרזנטור של ליין חומוס המסתיר את זהותו המינית (אלון לוי), כופה על הסרט דרמת משנה דידקטית ומעייפת של יציאה מהארון.
גם הסצנות שאמורות להתרחש ברגע השיא של הסרט - הופעת המשלחת הישראלית על בימת ה"יוניברסונג" בפריז, נראות חובבניות להחריד. נפנוף אל מול המצלמה של כמה מדגלי מדינות אירופה, פלייבק חובבני, והקרנה אחורית של תפאורה פסיכדלית כעורה שעל הרקע שלה מבצעת "ענת אופה" את שירה - לא מצליחים לשכנע בתור תחליף לשיק הטראשי של התחרות האירופאית. מקסימום משהו שנראה כמו הופעה של להקת אפרוחי קרית אתא במתנ"ס המקומי.
אפשר לומר אותו דבר גם על הניסיון הלא מוצלח לשחזר את סמטאות פריז בלב תל אביב. כאילו שוויטרינה עם כתובת בצרפתית וגשם מלאכותי יכולים לעשות את העבודה.
על פי מיטב המסורת הפריזאית, גם כאן נרקם איזשהו קשר בין ענת למנחה התחרות (השחקן הצרפתי אדואר בר), אבל הסיטואציה הרומנטית אינה מבשילה לכדי עלילת משנה מרגשת או קסומה. היא פה, בפשטות, סתם, כמו כמעט כל דבר בתסריט שכתבו פוקס ואלי ביז'אווי.
גם צוות השחקנים שהתקבץ סביב "בננות" אינו מותיר רושם רב, ואף לא אחד מהם מעצב דמות זכירה או בעלת ייחוד. במיוחד אמורים הדברים בקריקטורה המעליבה של השרה לימור לבנת, שמגלמת שרית וינו אלעד, אך גם הדמויות הנשיות האחרות אינן יותר מאשר סטריאוטיפ גס של מי שמחפשות לפרוץ ולממש את עצמן.
אין כל פסול בסרטים שבסך הכל מבקשים לעשות טוב על הלב. אבל "בננות", שמבקש להיות "ללכת על הכל" ו"פרסילה מלכת המדבר" שלנו, אינו מצליח בכך. אם יש פה ניסיון לעורר איזושהי נוסטלגיה לימים שבהם עם ישראל התקבץ סביב מקלטי הטלוויזיה, כדי לצפות בתחרות להיטי השמאלץ האירופאית ולהאשים את העולם שכולו נגדנו - הוא מחמיץ לחלוטין את המטרה. זהו לא שיר אהבה לאירוויזיון של פעם, ובטח שלא דוז פואה.
