דו"ח פרעה 2013: יהודי יוון נגד הניאו-נאצים
כשאין כסף מכים ביהודים, והקהילה בסלוניקי חשה על בשרה את המשבר הכלכלי העמוק במדינה, כשהמפלגה הניאו-נאצית כבר יושבת בפרלמנט: "יוון היא הבית שלנו, ועם זאת אנחנו לא מרגישים כאן בטוחים". דו"ח אנטישמיות - כתבה שנייה בסדרה
<< פסח בארץ ובעולם - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
עד לפני שנתיים לא כך היה המצב ביוון. קהילת סלוניקי, אחת העתיקות והמפוארות ביותר בהיסטוריה היהודית של אירופה, חיה כאן בשקט ובשלווה.עוד מהתקופה ההלניסטית ועד לשואה שחיסלה אותה. היום היא ניצבת בלבה של סערה חדשה, ומאז זכייתה של מפלגה הפרו-נאצית, "השחר הזהוב" - עברו בטברנות הלבנות גלים רבים. אדוות קלות אך עוכרות שלווה.
המשבר הכלכלי העמוק שיוון שרויה בו הוא, כך על פי תושבים מקומיים ומומחים - המפתח "לשינוי הגישה" הנוכחי. וכמו מימים ימימה, כשאין כסף מכים ביהודים. שיעורי אבטלה עומדים על 60% בין גילאי 24-35 (כ-25% מכלל האוכלוסייה), מה שהוביל חלקים קיצוניים בחברה היוונית, לחפש אשמים במצב.
"הפרוטוקולים של זקני ציון" בפרלמנט היווני
וכך לצד המהגרים, מצאו את עצמם יהודי המדינה תחת מסע של דה-לגיטימציה הולך ומחריף. ניקוס מיכלוליאקוס, מנהיג "השחר הזהוב", הספיק במהלך השנתיים האחרונות לאמץ סמלים נאציים כסמלי מפלגתו, להצדיע במועל יד, להקריא את המסמך האנטישמי של כל הזמנים "הפרוטוקולים של זקני ציון" מעל בימת הפרלמנט היווני, וכמובן (וכצפוי) אף להכחיש את שואה.
הקהילה הקטנה בסלוניקי, זו שאיבדה לא פחות מ-97% מחבריה בתאי הגזים של אושוויץ-בירקנאו, החליטה בצעד נועז להשיב מלחמה שערה. אלף חברי הקהילה הנוכחית, בסך הכל - רובם בעלי שיער שיבה הנושאים על גבם השפוף מטען כבד של זיכרונות מרים - החליטו לרתום את הרשויות למאבק גלוי.
המאבק הזה החל בצעדי חקיקה של משרד המשפטים היווני נגד אנשי "השחר הזהוב", ושיאו לפני שבוע, בביקור היסטורי ראשון מסוגו של ראש ממשלת יוון, אנטוניס סמאראס, בבית הכנסת המקומי. שם, אל מול קהל של ניצולי שואה, הבטיח סמאראס לקהילה בחגיגיות: "לעולם לא עוד".
בנאום שנשא בפני משתתפי אותו הטקס שבו גם נכח ראש ממשלת יוון, תבע נשיא הקונגרס היהודי העולמי (WJC), רונלד לאודר, כי יוון תנקוט צעדים חריפים יותר נגד מפלגת "השחר הזהוב", אותה כינה "איום לדמוקרטיה". באסיפת הנהלת הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בסלוניקי הוחלט גם לקרוא באופן רשמי לממשלת יוון להחרים ולהוציא מחוץ לחוק תנועות קיצוניות כגון זו של ניקוס מיכלוליאקוס הניאו-נאצי.
"ירושלים של הבלקן" נקברה בשואה
אי אפשר באמת לספר את סיפורה של סלוניקי, בלי לדבר על "היהודים שלה". מי שחיו, הקימו ושגשגו בתוכה
כאלפיים שנים. "ירושלים של הבלקן", כונתה העיר במשך מאות בשנים, כינוי שניתן לה, בין היתר, בזכות חופש הפולחן והעיסוק, שלא היה דומה לו בהיסטוריה האירופית. סלוניקי הייתה אמנם עיר יוונית, אך גר בה רוב יהודי מוחץ ומוחלט, שהוביל לכך שנמל העיר המפורסם ובתי העסק שלה היו סגורים בשבתות ובחגי ישראל.
את הדחיפה הדמוגרפית המשמעותית קיבלה סלוניקי עם גירוש ספרד. רבים מן המגורשים שבנו בה את ביתם מחדש, הביאו עמם את שפת הלדינו, והתרבות היהודית הספרדית. אך במאה ה-17 תמה האידיליה הבין-דתית של העיר, תחת השלטון העות'מני.
חילופי האוכלוסיות בין האימפריה הדועכת שעל גדות בוספורוס, לבין יוון העצמאית, הביאו מאיסטנבול מאות-אלפי יוונים ששינו את המרקם הדמוגרפי העדין של העיר. השריפה הגדולה שהתרחשה באותם ימים, לצד העובדה שחלק מהיהודים הוגדרו "כנתינים עות'מניים", הביאה לגל העזיבה הראשוני, וגם לגילויי האנטישמיות הראשונים.
על אף כל זאת, עד מלחמת העולם השנייה היו היהודי סלוניקי כחמישית מאוכלוסיית העיר. אך ב-60 טרנספורטים בלבד, נעלמה הקהילה המפוארת מעל המפה, והפכה לאפר בתאי הגזים ומשרפות אושוויץ. שלושה אחוזים של אודים מוצלים מאש, ולוחות האבן הדוממים על קירות בית הכנסת המקומי הקטן, מציינים את גודל הטרגדיה. 55 קהילות שחיו ופעלו בעיר בערב השואה, היו ואינן.
"איך אמורה להיראות יהודייה?"
בני הזוג חיים ואליס אלבו הם מהבודדים שעוד זוכרים את החיים ההם. חיים, יליד סלוניקי נוצר בלבו את תקופת
החושך ההיא. את הטלאי הצהוב עם המספר שאותו נשא על דש בגדו בגיל 6. הוא ורעייתו חוששים היום שמא "היסטוריה ההיא" תשוב ותכה שנית.
"תמיד כשיש בעיות כלכליות הקיצונים מקבלים במה. כך היה אז וכך היום", אליס אלבו. אומרת. "מובן ששום דבר עוד לא קרה. עדיין. הם מתמקדים כרגע במהגרים, אבל התחושה לא טובה. יוון היא הבית שלנו, ועם זאת אנחנו לא מרגישים כאן בטוחים ב-100%.
"כבר היה כאן ראש ממשלה שקרא ליוונים אחרי מלחמת יום כיפור, שלא לקנות מחנויות של יהודים. האנטישמיות באה מצד יוונים שחונכו בכנסייה האורתודוקסית. מה שקורה עכשיו תמיד היה קיים בקטן, מתחת לפני השטח".
אלבו נזכרת כיצד לפני כמה שנים, פגשו היא ובעלה בזוג חברים ותיקים. "כשהאישה שאלה אותי פתאום אם אני יהודייה, ועניתי שכן - היא הגיבה: 'את לא נראית ככה'. אני זוכרת שישבתי שם כועסת ונבגדת, שואלת אותה איך אמורה להראות יהודייה? עם זנב? עם קרניים?"
חיים ברח מסלוניקי עם הקמת הגטאות. הוריו שהבינו כי הקרקע בוערת מתחת לרגליהם נמלטו אל ההרים, שם שרדו את שנות המלחמה יחד עם אנשי המחתרת. "התחפשנו לכפריים. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הפנים שלנו היו מכוסים, כמו שהם נהגו ללכת, ואני ומשפחתי שרנו בקולי-קולות, כדי להראות שאנחנו לא מפוחדים. אז הם מתחילים עם זה שוב?"
עכשיו הם יושבים באולם האוניברסיטה של סלוניקי, זו שבנויה על בית הקברות העתיק של יהודי העיר שנחרב עם משלוחי המוות, ושומעים את נשיאת האוניברסיטה מדברת על "חוב חינוכי להנחלת השואה ולקחיה לסטודנטים".
"התמיכה מצד הממשלה חשובה לנו"
מוקדם יותר התרחש פלא נוסף. צעדת הזיכרון לרגל 70 שנה למשלוח הראשון של יהודי סלוניקי אל מחנות
המוות בפולין, הפכה לאירוע המוני. ראשי הקהילה ציפו ל-150 משתתפים פחות או יותר, בכיכר שבה אספו הנאצים את היהודים, המתפקדת, נכון להיום, כמגרש חנייה מקומי.
נכונה להם הפתעה: מעל ל-2,000 איש ואישה צעדו את הדרך בדממה. יהודים ולא יהודים, מקומיים ולא מקומיים. ראש העיר הנוכחי הבטיח להקים במקום פארק זיכרון, ועוד טרם הספיקו חברי הקהילה השקטה והחוששנית להתאושש מהלם החיבוק המקומי - וכבר נכון להם המפגש בבית הכנסת, שבו האזין ראש הממשלה היווני לתפילת "אל מלא רחמים", לצד נציגיה הרשמים מדינת ישראל וראשי הקונגרס היהודי העולמי.
חווה בניוזיליו, בעלה ושלושת בניה לא הפסיקו להתרגש. "זה יום מיוחד", היא מנסה להסביר מבעד לדמעות ההתרגשות, בעודה אוחזת בידו של בנה הקטן. "מאוד חשוב לנו לראות שיש תמיכה מצד הממשלה בנו. שאנחנו לא לבד בהתמודדות הזו".
בניוזיליו, מורה בבית ספר ציבורי, מספרת על חיים באווירה לא פשוטה: "צריך כל הזמן להיות בעמדת מגננה, 'להסביר את ישראל', 'להסביר את השואה'. רק בצעדה אתמול בעלי שמע שני זקנים יוונים שדיברו ביניהם. אחד שאל על מה חסמו את הכבישים, והשני ענה 'זה בגלל שפעם גרשו מפה את היהודים'. הוא אמר את זה כאילו הגרמנים זרקו שם אשפה. שומעים דברים כאלה, מדי פעם, וזה לא נעים".
מחבקים את המתים ואת החיים
למזלם של בני הזוג, המצב הכלכלי הקשה פסח עליהם ושניהם עודם עובדים. ועם זאת, אצל רוב צעירי הקהילה המצב אינו פשוט. במסגרת עבודתה בבית הספר נדרשת בניוזיליו יותר מפעם אחת, להפוך לעוד מוקד בלוחמה ההסברתית. "החיים שלנו ושל ישראל קשורים בקשר הדוק. כשלכם רע, גם לנו רע".
על אף שהקהילה איננה דתית, החינוך היהודי נמצא בראש סדר העדיפויות. בנה הצעיר של ביניוזילו לומד בבית הספר היהודי הקטנטן של הקהילה, המונה 40 תלמידים בסך הכל. "יש לו רק ארבעה ילדים בכיתה, שאחד מהם כלל אינו יהודי, אבל הכניסו אותו כדי שיהיו קצת יותר ילדים בכיתה".
גם בבית ספר היהודי נותן המצב הכלכלי הקשה את אותותיו. סגן נשיא הקהילה, לארי ספיחה, מציין כי הם נאבקים קשות על מנת לשמר עד כמה שניתן, את השירותים שמקבלת הקהילה, וזאת לצד ירידה דרמטית בהכנסות.
רב הקהילה הצעיר, אהרון ישראל, מעמיד במוקד פעילותו את בני הנוער וחיזוק זהותם היהודית. בעידודם הנלהב של ראש העיר וסגנו, הקים הרב ישראל מערכת כשרות מקומית המאפשרת כיום לקיים נופש כשר למהדרין בעיר, כולל טברנה כשרה עם מוזיקה מקומית איכותית, מתוך מטרה אידיאולוגית לחזק ולהעמיק את הקשר בין יהודי הקהילה לישראל דרך תיירות צברית.
לצד חיבוק הסולידריות המרשים שזכתה לו הקהילה, נראה כי עוד נכונו לה התמודדויות רבות, אך אין ספק כי עלייתה של "השחר הזהוב" הצליחה לעשות את הבלתי יאומן, ולאפשר לרבים מאזרחי המקום לאמץ אל קירבם את הקהילה.
את בנה בן ה-8 של בניוזיליו, אני פוגשת מחוץ לבית הכנסת המקומי. הוא מביט סביבו בתימהון. אני שואלת אותו אם הוא יודע למה ראש הממשלה מגיע לבית הכנסת שלהם, והילד מפטיר בחשש "כדי לכבד את המתים היהודים". אמו שעומדת לצדו ממהרת להשיב לו ביוונית: "גם את החיים, ילדי יקירי, גם את החיים".
לפנייה לכתב/ת 
