צאו מהגלות: תסביך הנחיתות של הציונות הדתית

<< פסח בארץ ובעולם - גם בפייסבוק שלנו. כנסו  >>

• "במחנה" החרדי: גרסה צבאית כשרה לפסח
• דו"ח פרעה 2013: יהודי הונגריה כבר היו בסרט הזה
• כל מה שרציתם לדעת על פסח - וגם אפיקומן להורדה
  

בסוף הפאנל נשאלנו: "מה הדבר שאתה לומד באופן חיובי מהציבור החרדי?" תשובתי הייתה ברורה: אני לוקח מהחרדים את "גאוות היחידה" שלהם, את הנחישות והוודאות הקיצונית בצדקת דרכם. את עצמי שאלתי: איך משיגים את זה בחברה שלא רק מאפשרת שאלות, אלא אף מעודדת אותן? איך משיגים את זה בחברה המשלבת אמונה תמימה וחשיבה ביקורתית?

הרבנים הדתיים מתרפסים בפני החרדים

בתשובתי ניסיתי לבטא את מה שאני מזהה כביטול הנפשי-הרגשי העמוק שחשים רבים מאתנו, ולעיתים אף רבנים ציונים-דתיים, כלפי הציבור החרדי.

התורה כבר מזמן בידיים שלנו, בעוד החרדים משמרים בכל הכוח את התורה החלקית שלהם(צילום: AFP)

צאו וראו מי הלך למי? גדולי הרבנים החרדים חשו במצוקת השוויון בנטל, אך חשובי רבנינו היו אלה שהטריחו עצמם אליהם, ולא ההפך. אין כאן הידרשות לקטנות ולזוטות. יש כאן סימפטום לתחושה השלטת שהשתרשה אצלנו, שאנחנו "הציונות הדתית" – פחות תלמידי חכמים מהם, ואולי חמור מכך: שלנו אין ממש דרך, דיסציפלינה.

שוב הידרשות לזוטות. הביטוי הרווח "חרד"ל" משמעו – "חרדים + דתיים-לאומיים". כאילו "הציונות" היא איזה סרח עודף רעיוני, ולא משנה רוחנית ומעשית סדורה.

"התורה החרדית" עדיין בחו"ל

לא הייתי נדרש לזוטות אלו אלמלא חשבתי שהן משקפות עיוות רעיוני חמור. כל מי ששוקד על משנתו של הרב קוק,

יגלה על נקלה שהרב קוק תפס את התנועה הציונית, כחלק מתנועה רחבה שתוביל, בסופו של דבר, לתחייה דתית עמוקה ביותר. לדעתו, התנועה הציונית (מלבד חשיבותה העצמית), היא מעין קטר שאמור "להכריח" את התורה להתחבר מחדש אל החיים.

העיוות הגדול של "תורת חוץ לארץ" - הלא היא התורה, כפי שהתממשה בימי הגלות הארוכים - הוא בניתוק שבין חיי הרוח לחיי החומר. שנות הגלות נטרלו את העיסוק בנושאים לאומיים כמו כלכלה, חקלאות, צבא, תעשייה – ובעיקר, ניהול ענייני מדינה על גווניהם.

נושאים שהתפתחו במאה השנים האחרונות, כמו הטיפול בשאלת המשטר הרצוי, המדיניות הכלכלית אל מול הרצון לחיים של צדק ושוויון, כל אלה היו זרים ליהדות ולבתי המדרש. אלה המשיכו לעסוק בהוויות אביי ורבא, מבלי להתייחס כלל אל שאלות השעה הבוערות. הרב קוק ראה בתנועת ההשכלה, בתנועה הליבראלית ובתנועה הציונית מעין קול זעקה נגד התעלמותה של היהדות מהשאלות הלאומיות והבינלאומיות הבוערות.

לדעת הרב קוק, המרד נגד "היהדות" אמור היה להוציא מתוכה את כוחות החיים העמוקים הטמונים בה. את מעיינות חוכמת הסוד שלה. התורה גם היא אמורה לצאת מהגלות, ולהוות מקור מכוון, מדריך ומעצב את כל שטחי החיים, ולספק להם מפת דרכים הלכתית, מוסרית ורוחנית.

אם ניקח את "התורה החרדית", נגלה שהיא עדיין בחו"ל. היא לא עוסקת בשאלות לאומיות, כלכליות, ביטחוניות ובינלאומיות. אך אם נפתח את היצירות של חכמי התורה מבית המדרש של הציונות הדתית, נגלה מכלול של תורת ארץ ישראל המתפתחת, החל ב"תחומין" וכלה ב"מכון לב".

"פגיעה בעולם הישיבות"? אם כבר, עזרה

החרדים חרדים מהמפגש הזה, ובצדק. תורתם חלשה היא, אין בה את כושר ההתמודדות עם החיים לכל רוחבם. תורתם אולי מלאה עוצמה, אך רק בתוך בתי המדרש. אין לה את הכוח לפגוש את המציאות הממשית. היא תיאורטית ונעדרת כושר יישום במציאות. הם חרדים בצדק שבניהם ובנותיהם יעזבו את הדרך, ויאבדו את כל עולמם הרוחני כתוצאה ממפגש זה.

אין זה אומר שלציונות הדתית אין בעיות, ובוודאי שעוד יש לה לאן להתקדם, אך היא הולכת ומתעצמת כתורה הפוגשת את החיים.

לכן היה זה אך מוזר, שרבנים חשובים ביותר הוציאו גילוי-דעת הקורא "שלא לפגוע בעולם הישיבות". הרי כל מי שמכיר את התוכניות המתהוות, מבין שהמטרה היא לעזור לרבבות שכבר לא לומדים, ולא מסוגלים להתמיד בלימודם, להתחיל לשרת בצה"ל, ולפרנס את משפחותיהם בכבוד.

הלזאת יקרא פגיעה בעולם הישיבות? תמהני. והאם לימודי ליבה לאותם רבבות שלא יוכלו להתמיד בלימודם, על מנת שיכולו

בעתיד לרכוש מקצוע - היא פגיעה בתורה? זו עמדה גלותית קלאסית שאיננה לוקחת בחשבון את צרכי האומה המתרחבים. מי יהיו הרופאים, המהנדסים או הקצינים העתידיים? האם לא תפקידנו לחשוב על כך ולייצר פתרונות ראויים, כאלה שאינם פוגעים חלילה בשמירתה?

אני מקנא בחרדים על הביטחון והנחישות בתורתם החלקית והלא שלימה, ואני מיצר על כך שבני הציונות הדתית הם חסרי ביטחון ואמונה בצדקת דרכם. הגיע הזמן שנתנער ונתעורר: התורה כבר מזמן בידיים שלנו, בעוד החרדים משמרים בכל הכוח את התורה החלקית שלהם, שלא פרשה עדיין את כנפיה למרחבי החיים.

חג הפסח, מבטא את הדרך הרוחנית, המנטאלית והפיזית שצריך לעבור עַם העבדים בדרכו לכיבוש הארץ, ההתיישבות וההתנחלות בה בימי יהושע. זו דרך ארוכה ומלאת מהמורות, ואין אחרת.