יהדות הדממה האמריקאית
הם מסתדרים כלכלית וחותרים להצלחה, אך עמדות ההנהגה ביהדות ארה"ב בלתי מושגות עבורם. מה קרה ליהודי ברה"מ שהיגרו לארה"ב לפני חצי יובל? ולמה הם מחוברים לזהותם היהודית בדרך שחבריהם שעלו לישראל לא מתקרבים אליה?
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
מי שכונתה "יהדות הדממה" התחלקה בעיקר בין ישראל לצפון-אמריקה: אחד מכל חמישה ישראלים, ואחד מכל שבעה יהודים בצפון-אמריקה כיום, הם יוצאי ברית המועצות. בישראל הצליחו העולים, תוך זמן קצר יחסית, להשפיע על כל שדרות המדינה: כלכלית, חברתית ופוליטית, כשהם משתלבים בתפקידים בכירים במשק הישראלי ובהנהגה.
ואולם בצפון-אמריקה מתקיימת חברה מקבילה ובו בזמן שונה בתכלית. אמנם משכילה וחותרת להצלחה, אך לא חותרת להנהגה. כזו המחוברת לשורשיה היהודיים יותר מאי-פעם ומחפשת דרכים להתחבר לזהותה היהודית, אך תוך התבדלות מן החברה היהודית-אמריקאית.
לא רוצים להיות אזרחים סוג ב'
קרוב ל-800 יהודים מכל רחבי צפון-אמריקה שילמו 250$ לסוף-שבוע של זהות יהודית סמוך לעיירה האוניברסיטאית פרינסטון, שערך עבורם ארגון "לימוד FSU". אפילו הארגון יוחד ליוצאי מזרח-אירופה, בנבדל ובנפרד מן ה"לימוד" הכללי, שנערך זמן קצר לפני כן ליהודי ניו-יורק.
"היהודים שהגיעו לכאן מרוסיה הם מגזע מיוחד", אומר חיים צ'סלר, ממייסדי "לימוד FSU". "יש להם שורשים עמוקים ביהדות ובמסורת, והם לא מוכנים להרגיש נחותים מול היהודים בניו-יורק. הם לא רוצים להיות אזרחים סוג ב'.
"הם לא הסכימו להגיע ל'לימוד ניו-יורק' כי הרגישו שם זרים, על אף שהציעו להם שם סבסוד. הם לא הגיעו לשם, כי לא הציעו להם שותפות אמת. הציעו להם להצטרף מתוך עמדת פטרונות, ומבחינתם – את זה כבר היה להם ברוסיה".
המשפטים הללו מסכמים מכלול של רגשי נחיתות הרוחשים בהיחבא, מתחת לפני השטח. בשאלון שחולק למאות משתתפי הכינוס, הודו 60% מתוכם כי אינם מרגישים חלק מיהדות ארה"ב, אך 73% הגדירו את זהותם בראש ובראשונה כיהודית.
רבים ממשתתפי הכנס ודובריו הודו כי יהודי רוסיה שואפים להצטיין בכל מקום שבו הם נמצאים – בישראל כמו בצפון-אמריקה, ומציגים הצלחה אקדמית וכלכלית, ואף היטמעות חברתית במרחב הכללי שבו הם חיים. ל"לימוד" הם מגיעים מסיבות שונות: להיות עם יהודים כמותם, לנסות להבין מה אומרת להם זהותם היהודית – או למצוא שידוך.
רוצים להשפיע, לא יודעים איך
ליאו חייט (29) יליד ביילרוס, שייך לכל הקטגוריות. הוא עזב לארצות הברית כילד. סבו היה דתי ואף כתב 11 ספרים ביידיש, אך אביו כבר לא. כשנפתחו השערים בשנת 1989 החליט לקחת את משפחתו למדינה שאין בה שירות צבאי. חייט גדל בקנזס, ולאחר מכן התקבל ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטה היוקרתית "ייל".
לפרינסטון הגיע כדי למצוא לעצמו כלה יהודייה ("אין לי מושג למה זה חשוב לי"), אך מצא עצמו נואם בלהט נגד הניתוק של החברה היהודית האמריקאית מאחיהם שהיגרו ממזרח אירופה.
"אני הולך לכל הוועידות היהודיות הכלכליות, אך לא מוצא בהן עוד אנשים עם רקע כשלי", חייט אומר. "אחד מכל שבעה יהודים כאן הוא יוצא ברית המועצות, אבל איכשהו – איש מהם איננו רב, ואיש מהם לא מדבר בארגונים או בפדרציות היהודיות, ויש כמה מאות כאלו בשנה".
חייט מייחס את התופעה לאפקט ההגירה: "הם באו לכאן בלי כלום ממש, ואז היו עסוקים בעיקר בהישרדות. אך ילדיהם שכבר גדלו כאן לא רוצים להשפיע, כי הוריהם מעולם לא אמרו להם שהם צריכים לעשות כן.
"אתה יושב בכיתות מנהל עסקים עם חברים מאוד טובים ללימודים, ומגלה שיש להם הורים ביליונרים שתרמו לארגונים שהצילו את חייך. להוריך היו כמה מאות דולרים, אולי – והוריהם תרמו מאות-אלפי דולרים כדי שתוכל להגיע לכאן. אתה הרבה פעמים טוב מהם, אך להם יש משהו שלך אין: הורים שמבינים עניין, קשרים ויידע. הם יודעים איך דברים עובדים, ולכן הם יכולים להיות אידיוטים גמורים ולא ללכת לקולג', אבל יש להם ידע. ומה אתה אמור לעשות עם הציונים הטובים שלך? אין לך שמץ של מושג".
חייט עצמו מנסה לשנות את המצב, ומופיע בכנסים יהודיים מרכזיים, ואף מעז לחשוב על עלייה ארצה "בצורה רצינית", לדבריו. "כולנו גדלנו במשפחות שבהן ההורים גדלו אותנו כיהודים, אך הזהירו אותו שלא לספר על כך אף אחד בן יבולע לנו", הוא אומר. "עד היום הוריי לא מדברים. הם אנשים פרטיים מאוד. זה משהו שנשאר".
כמו משתתפים אחרים ב"לימוד FSU" גם חייט משתדל לא להשאיר לעצמו שעה פנויה מהרצאה או רב-שיח, בלו"ז שתוכנן היטב ופאנל מרצים מכלל גוני הקשת היהודית בארה"ב, עם קריצה לישראל. במהלך האירוע כולו היה זה מראה שכיח לפגוש קבוצות של צעירים יהודים – מרביתם בני 18-30 – המתכנסים ליד הפסנתר ושרים ברצף שירי געגוע ברוסית, לצד שירים ישראליים ציוניים. את "התקווה" שמעתי שם יותר מפעם אחת.
יותר מחוברים ליהדותם מחבריהם שבארץ
בין הדוברים הרבים, הרב מארק שנייר והרב שמואלי בוטח, מבכירי רבני ארה"ב כיום; דימה זיצר - איש רוח יהודי, ארווין קוטלר - חבר הפרלמנט הקנדי (מדינה ששלחה נציגים יהודיים רבים לכנס), אסיר ציון לשעבר יולי קושורובסקי, וגם אישים יהודיים בכירים דוגמת מארק לוין מנכ"ל NCSJ, ודניאל מריישין סמנכ"ל "בני ברית". מישראל הגיע יורם דורי, יועצו של שמעון פרס, שהצליח למלא אולם הרצאות בצעירים יהודים המתעניינים ביחסי ישראל וארה"ב.
"החיבור של הצעירים כאן לזהותם היהודית, גדול מאשר החיבור של מקביליהם בארץ", אומר צ'סלר, והנחת היסוד הזו מקובלת על רוב הדוברים שעימם שוחחנו. "יחסם למסורת ישראל עמוק ומושרש יותר, משום שהמסגרת האמריקאית מאפשרות להם לבחור לעצמם את סוג היהדות שהם רוצים בה".
אירינה גייסטר (30) הגיעה לישראל בגיל 6 מביילרוס, ובגיל 17 היגרה לארה"ב. "בניו-יורק קשה למצוא אנשים כמונו", היא אומרת. "רוב חבריי אינם יהודים כלל, ונחמד לי לפגוש ביהודים כמוני, במיוחד כשרוב חבריי היהודים כיום הם בכלל מדרום-אמריקה.
"אני עובדת קשה על היהדות שלי פה. בארץ לא היה אכפת לי אם אכלתי כשר או לא, ופה אני משתדלת לשמור כשרות. בניו-יורק קל מאוד לאבד את הזהות, אז אני מרגישה שאני צריכה לצאת מגדרי כדי לזכור מאיפה באתי".
הרב שנייר: עניין של זמן
הרב מארק שנייר, מי שכונה לא פעם "רב הסלבס", ורבם של שני בתי כנסת אורתודוקסים מובילים במדינת ניו-יורק, סבור כי החופש להיות יהודי בארה"ב, הוא גם החופש לעזוב את היהדות. לדבריו, ליהודי ארה"ב יש אחריות להתחבר לזהותם היהודית ולעם ישראל, ולכן הם מגיעים לכנסים שבני גילם בישראל לא היו חולמים לפקוד.
"המאסה של יהדות ברית המועצות שהגיעה לכאן, שינתה את המציאות הדמוגרפית, הפוליטית והסוציו-אקונומית של יהדות ניו-יורק", הוא אומר. "וככל שהם משתקעים פה, הם מתקדמים למשרות השפעה. זה תהליך שמזכיר את זה שעברה קבוצת ניצולי השואה שהגיעה לארה"ב, והפכה למשפיעה ודומיננטית בתוך שני דורות בלבד.
"אנשים צריכים להיות סבלניים ולהרוויח את המעמד שלהם בתוך הקהילה היהודית. אני מנבא שבתוך 25 שנים היהודים יוצאי רוסיה האמריקאים ישפיעו לא רק בניו-יורק, אלא במדינה כולה".
זהות מורכבת
דימה זיצר, סוג של סלב בקרב פוקדי הכנס, מחלק את זמנו בין ישראל לסנט-פטרבורג שברוסיה. לסנדת הזהות היהודית שהנחה ברוסית, אי אפשר היה להיכנס מפאת הצפיפות. זיצר – מחנך ואיש רוח – סבור אף הוא כי הגלות מחזקת מאוד את הזהות היהודית. "בשלוש השנים האחרונות שבהן אני חי בסנט-פטרבורג, אני מקפיד להגיע בחגים לבית הכנסת", הוא מספר. "כשגרתי בארץ לא הגעתי אף פעם".
לדברי זיצר, דווקא בשל הניתוק הדתי ארוך השנים שעבר על היהודים בברית המועצות, הם מחפשים היום קשר לשורשי יותר לזהותם. "רב אחד סיפר לי על הפסח הכי חזק שהיה לו בחיים: הוא היה בן 17 או 18, ושהה במחנה מעבר באיטליה", כך זיצר, "הוא רצה נורא לחגוג את חג הפסח – אך לא היה לו מושג איך. אז הוא וחברו הלכו לחנות, קנו לחם ובקבוק וודקה וחגגו את פסח. מבחינת הכוונה שהוא כיוון בחג הזה, זה היה החג הכי יהודי שהיה לו בחיים.
"מצד אחד, אני יהודי מכל הכיוונים והדורות, וחגגנו פסח עם מצה, מרור ולחם – כי לא היה לנו מושג, ולא ידענו מילה מההגדה. ידענו רק שיש חג שצריך לחגוג, ומבחינת הכוונה אני לא בטוח שזה פחות מהפסח הכי מוקפד שחגגתי בארץ".
זיצר סבור כי יהודי ברית המועצות שהגיעו לישראל, חיים בתחושה שאין להם סיבה להתאמץ בכל מה שקשור ליהדותם. "לחבר'ה כאן יש זהות מורכבת: מי אני? רוסי? יהודי? אמריקאי? יש כאן שטיפת מוח לא קטנה שאם אתה מקיים מצוות, אז אתה יהודי – ואז תקיים כבר את כולן, אבל ככה אתה מאבד שני שליש מהחבר'ה הללו".
"לא חשים בנוח לדבר כלפי חוץ על יהדותם"
זיצר מספר כי בסדנה שהעביר, ביקש מהמשתתפים שומרי המצוות להצביע. מתוך חדר מלא – רק שניים הצביעו. לדבריו, יוצאי רוסיה בארה"ב בוחרים את הדרך שלהם "מתוך האופציות הרבות שהציביליזציה היהודית מציעה", ומספר על קבוצת תיאטרון מקומית אמריקאית שהקימו יהודים יוצאי רוסיה, ובהם בתו, ועוסקת כולה בשמירת הקשר על התרבות היהודית. "הזהות היהודית של הרוסים, זו זהות של אנשים שמחפשים – ולכן יש הם סיכוי גם למצוא. מי שנולד בארץ ולא מחפש, גם לא ימצא".
אחת משתי המצביעות בסדנה של זיצר, הייתה ד"ר אולגה סגל (36), הנוירולוגית של כלא ניו-יורק. היא ילידת
סנט-פטרבורג שהגיעה לארה"ב כנערה במסגרת לימודית, וחונכה במסגרות דתיות-אמריקאיות. זו השנה השנייה שהיא מגיעה לכנס עם בעלה, אף הוא רופא דתי, וארבעת ילדיה.
"אני עסוקה עם העבודה, ואין לי זמן לתת לעצמי", היא אומרת. "אני מאוד אוהבת את הכינוס הזה, שמשלב הרצאות נהדרות ואנשים נהדרים. רוב האנשים כאן הגיעו כפליטים עם הוריהם, אני לא. יש להם גב, לי לא. אז כך אני מחוברת לקהילה הזו".
סגל מאמינה שרוב יוצאי ברית המועצות בארה"ב "גאים להיות יהודים", לדבריה. עם זאת, קולם לא נשמע משום שהם "מזוהים עם יהדותם בדרך שקטה. הם ידברו על זה רק בקהילה הסגורה שלהם, אך לא בחוץ. אחרי שבעים שנות קומוניזם, הם עדיין לא חשים בנוח לדבר כלפי חוץ על יהדותם".
לפנייה לכתב/ת 
