באין מנחם: השריד היחיד למשפחת פרי
עד גיל 4 דיבר רק ביידיש, בגיל 6 האזין למדור לחיפוש קרובים, ליטף את ראשי הוריו כשהתעוררו בוכים, וחלם להיות לוכד נאצים. מנחם פרי נולד דקה אחרי המלחמה להורים שאיבדו את ילדיהם ובני זוגם, ועד היום הוא מרגיש עדות חיה למה שקרה שם
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
"אני לא זוכר כלום מהתקופה בגרמניה, אבל גדלתי בבית מאוד 'שואתי'", מספר פרי. "מגיל אפס סיפרו לי את הסיפורים הכי מזוויעים על התקופה. בתחילת שנות החמישים הייתי ילד רך בשנים, ולהורי הזיכרונות היו מאוד טריים - כאילו אתמול הם איבדו את בני משפחותיהם. הם היו מתעוררים באמצע הלילה עם צעקות ובכי, ואני הייתי ניגש ללטף את הראש של אבא ואמא. הייתי המרגיע שלהם".
הוריו של פרי, שיינדל ושיימע, עלו לארץ כשהיה בן שנתיים והתיישבו בלוד. מכיוון שהם לא שלטו בעברית, ביקשו ממנו הוריו, כשהיה בן שש, להאזין למדור לחיפוש קרובים ולנסות לאתר בני משפחה.
"זה היה נראה לי טבעי לשבת ליד הרדיו ולחפש קרובים", פרי מספר. "הייתי מקשיב ומחכה שיופיע איזה פדרבוש מהצד של אמא, או פרידמן מהצד של אבא שלי, או אפילו פרס, שהיה שם משפחתו של בעלה הראשון של אימי. ברגע ששמעתי שם כזה, הייתי רושם לעצמי, וניגש להקריא לאמא שלי. כל פעם קיוויתי לנס, אבל כל פעם התשובה הייתה לא - לא מצאנו".
לשבת שבעה לאורך שנים
הוריו של פרי היו אודים מוצלים מאש, במלוא מובן המילה: שיינדל אמו איבדה את בעלה ואת שלושת ילדיה, ושיימע אביו
איבד את אשתו וארבעה מתוך חמשת ילדיהם.
"בבית שלי ישבו שבעה לאורך שנים", הוא אומר. "לא הייתה בו טיפה של צחוק או שמחה אמיתית. השיחות תמיד הובילו לסיפורים על המלחמה והמחנות, והבכי היה חלק בלתי נפרד מהן. כשקרובי משפחה הגיעו לבית שלנו, הם היו מחליפים עם ההורים שלי חוויות על המחנות, וכולם היו פורצים יחד בבכי, כשאני הייתי יושב בצד ומקשיב ושומע כל מילה".
כשהיה בן 10 התאהב בכדורגל, בגלל השמחה: "ישבתי במגרש ובמקום להסתכל על השחקנים, הסתכלתי על היציע, וראיתי שם אנשים שממש קופצים משמחה. זה משהו שלא הכרתי מהבית.
"הורי דיברו על השואה בלי סוף ובעיקר אמא שלי. אני יכול להבין אותה - לא היה לה את מי לשתף. אבא שלי יצא לעבוד בנגב בסלילת דרכים, והיא הייתה איתי בבית ושיתפה אותי במה שעבר עליה. הטראומה שלה הייתה כל כך גדולה, שהיא לא חשבה איך זה משפיע עלי. כיום אני מבין שפיתחתי מנגנון הדחקה יוצא דופן, הייתי אומר לעצמי שזה לא קרה לי, ושזה משהו שקרה רחוק. כילד אתה לא יכול להכיל את הסיפורים האלה, ועם השנים התחסנתי".
במקביל, חלם על היום שבו ינקום את נקמת הוריו ויהפוך ל"לוכד נאצים". "הייתה לי רשימה של עשרת ה'גדולים' שאני חייב לתפוס. בראש הרשימה עמד 'פאיקס' שהיה אחראי לטבח הגדול בבלז'יץ, ולמותם של רוב בני משפחתי. במקום השני היה מנגלה. היו עוד שמות שאמא שלי הזכירה, כשסיפרה על הזוועות שעברו עליה".
ניסיון העבר הטראגי של הוריו הוביל, בין היתר, לדאגה מופרזת כלפי בנם הצעיר. לדברי פרי, "דאגת היתר" שלהם מנעה ממנו לצאת לטיולים שנתיים בבית הספר, "כי אולי יקרה משהו". שנים אחר כך, הדאגה הזו עצרה אותו מלספר להם על פציעה קשה, שאירעה לו כששירת כחייל במלחמת לבנון. "לא הייתי קרבי, אבל פגע בי כדור טועה בבטן, ורק אחרי שהחלמתי סיפרתי להם".
הכל פרץ בשבעה על אריה
אריה, אחיו של פרי מצד אביו, הבן היחיד ששרד את המחנות, עלה לארץ במסגרת תנועת נוער, ולימים הפך למנהל הטכני
של אל-על. "שנים אחרי המלחמה אריה סגר מעגל כשהשתתף במבצע חטיפת אייכמן. הוא ורעייתו, שגם הייתה ניצולה, החליטו שהם לא מדברים על השואה, גם לא ביניהם. אבל ההורים שלי היו ההפך הגמור".
אריה נפטר כשהיה בן 53 מהתקף לב, ופרי היה זה שנאלץ לבשר לאביו שבנו האהוב, ששרד איתו את התופת, אינו בין החיים. "זה היה רגע מאוד טראומתי בשבילי. בין אריה ואבי הייתה אהבה אדירה, ואבי לקח מאוד קשה את מותו. ישבנו בשבעה ואז הוא התחיל לדבר, והכל פרץ ממנו".
שטף הסיפורים הגדול הביא את פרי להקליט את אביו. "ישבתי איתו שעות על גבי שעות, ועד היום יש לי את כל הסיפורים בקולו, בידייש. אמא שלי, לצערי, כבר קיבלה אלצהיימר באותה תקופה, וכבר לא יכולתי להקליט אותה. זה כואב לי שלא חשבתי להקליט אותה לפני שחלתה, אבל לא בוכים על חלב שנשפך. אני מכיר רבים שלא הקליטו אף אחד מהוריהם, ואני לפחות הצלחתי בזה עם אבא שלי".
שנים לאחר שתיעד את אביו, נסע פרי עם חבריו מרשות השידור לטיול, ואז חלק את סיפורו עם רעיה אדמוני, שדרנית רדיו ותיקה, שראיינה בין היתר ניצולי שואה רבים. הסיפור של פרי שבה את ליבה, והיא החליטה לכתוב עליו ספר.
"הסיפור התגלגל אליי וכאילו ביקש שאכתוב אותו. נשאבתי, כתבתי ובכיתי", מספרת אדמוני. "אני יודעת שלמנחם היה קשה, אבל הוא שיתף פעולה לכל אורך הדרך, וגם נתן בי אמון".
עבד שלוש שנים עבור חליפה
הוריו של פרי, שיימע ושיינדל, נולדו וגדלו שניהם בעיירה בלז'יץ שבפולין. כשהייתה בת 13 נישאה סבתו של פרי, שרק'ה, בכפייה לרב העיירה, אלמן בן 65, בשם מנחם קלמן מענדל פרידמן. היא ילדה לו שישה ילדים, שאחת מהן הייתה שיינדל, אמו של פרי. "אמא שלי סיפרה לי את הסיפור הזה עשרות פעמים, ושמעתי אותו מאנשים נוספים כי זה היה סיפור שרץ בעיירה, כנראה שגם אז פער הגילאים הזה היה יוצא דופן", מספר פרי.
במהלך המלחמה, איבדה שיינדל את בעלה ושלושת ילדיה, וכן את אימה, שרק'ה. פרי קרוי על שם סבו מנחם קלמן מענדל פרידמן, שנפטר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. "השם הגלותי לא החזיק מעמד. המורה שלי, נורית, אמרה שקלמן מענדל זה לא ישראלי, ומאז קראו לי מנחם".
עלילת הספר מתארת במקביל גם את ילדותו של שיימע, אביו של פרי, שהתייתם מהוריו בגיל 10. ארבעת אחיו פוזרו בין בני משפחה, ואילו הוא נשלח לחיות במרתף טחוב, כשולייה לרצען בעיר לובלין. "כשאבי סיפר לי את הסיפור, הוא תמיד אמר לי שהוא נמכר לעבדות", אומר פרי. "בדיוק לפני 100 שנה אבא שלי חגג בר מצווה. זה היה מאורע חשוב כי כשהוא הפך לשולייה אצל אותו סוחר בלובלין, התנאי היה שבגיל 13 יתפרו לו חליפה. בשביל חליפה לבר מצווה הוא צריך היה לעבוד שלוש שנים כשולייה".
הילדים נרצחו בטבח בבלז'יץ
כשבגר הצליח שיימע להיטיב את מצבו, לדברי בנו, הרבה הודות לתושייתו הרבה. הוא התחתן והוליד חמישה בנים.
"אשתו של אבי ושלושה מבניו, נספו בטבח איום ונורא, שנערך בחודש אייר של שנת 43' בבלז'יץ. צדוק, בן שבע, הצליח לחמוק מהטבח, והצטרף לצועדים שהלכו למחנה העבודה 'בודזין'. הוא מצא את מותו שעות לאחר שהגיע למחנה כשהסתתר בשרותים, נתפס - והוצא להורג".
גם שלושת ילדיה של שיינדל, אמו של פרי, נהרגו באותו הטבח בעיירה. היא עצמה הגיעה לאושוויץ, משם הועברה, לאחר שבעה חודשים, למחנה טרזינשטט. לימים נודע לה כי בעלה הראשון כמעט שרד את ברגן בלזן, אבל כשהסתיימה המלחמה הוא התנפל על האוכל, וכתוצאה מכך - מת.
שיימע ושיינדל נפגשו בלובלין עם סיום המלחמה. "אבי הגיע ללובלין שלושה חודשים לפני אמי, ושם הוא הצליח בעסקים. הוא היה כזה לארג' בנשמתו, וחילק מה שהיה יכול למעטים שניצלו. כשאמא שלי הגיעה במשקל ירוד ולבושה בסחבות, הוא זיהה אותה, ומיד אימץ אותה", מספר פרי.
הם החליטו להתחתן בשנית והמשיכו למחנה העקורים טראונשטיין שם נולד פרי, ושם גם כמעט ונחטף. "כשהייתי בן ימים ספורים, אימי נכנסה למכולת בטראונשטיין, כשאני בתוך עגלת תינוק בפתח החנות. פתאום אמא שלי הבחינה באישה שלקחה את העגלה, והחלה להתרחק מהמקום. אמי רצה אחריה, לאורך מאות מטרים, תוך צריחות איומות. לבסוף, האשה נבהלה, עזבה את העגלה ונמלטה", מספר פרי.
בהמשך, בעקבות אריה בנו של שיימע, שהצטרף לתנועת נוער ועלה לארץ, החליט אביו של פרי להצטרף אליו עם משפחתו החדשה.
המוזיקה היא מפלט נהדר
פרי כיום נשוי לנורית, אב לשלושה וסב לשלושה. לבנו הבכור הוא קרא ניצן, ובשמו הנציח את שני ילדיו של אביו שנספו בשואה - נוח וצדוק. בתחילת שנות השבעים החל פרי ללמוד משפטים באוניבסיטה העברית, וכדי לממן את לימודיו עבד כטכנאי שידור ב"קול ישראל". קריינים שעבדו במחיצתו הבחינו בקולו הרדיופוני והציעו לו להירשם לקורס קריינים לצד עודד בן עמי ומלאכי חזקיה.
"יש ביטוי ידוע בידייש שאומר שאם דיבור היה מקצוע, הוא היה מיליונר, וכשאמא שלי שמעה שזה העיסוק שלי, היא התקשתה להאמין שמשלמים לי בשביל לדבר", אומר פרי. לדבריו, פעמים רבות נשאל מדוע לא בחר להתמקצע בתחום האקטואליה והחדשות, וברבות השנים הגיע למסקנה שהתשובה לכך נעוצה בילדותו הקשה בצל השואה. "עד היום אני מזוהה עם השירים ורשת ג', וכשאני מנתח את זה - אני מבין שזה לא סתם.
"כשאתה עוסק באקטואליה, אתה חודר שוב ושוב לכאב שנמצא כל הזמן בחדשות. המוזיקה היא מפלט נהדר, ודרכה אני מצליח לברוח מהכאב. זה כמו אותו המפלט שהיה לי כשגיליתי כילד את הכדורגל. ואני שמח על כך", הוא אומר.
לגלות את שמות הילדים שנשכחו
לפני כשמונה שנים טס פרי, לראשונה בחייו, לפולין, במסגרת מסע של עיתונאים וצלמים מטעם הערוץ הראשון. "ההורים שלי ואחי אריה נשבעו שלעולם לא ידרכו שם. אני רציתי לחזור ולראות את המחנות שכל החיים שמעתי עליהם. זה היה מסע קשה מאוד ואני לא רוצה לחזור עליו, אבל הייתה לי מטרה לגלות את שמות הילדים של אמא שלי".
"אני מניח שלאורך השנים אמא שלי אמרה לי את שמותיהם, אבל אני הדחקתי ולא זכרתי אותם, וכשרציתי לשאול כבר היה לה אלצהיימר. הורי ואחי טמונים אחד ליד השני בחולון. על המצבה של אחי, מופיעים השמות של אמו וארבעת אחיו, ואילו על המצבה של אמא שלי לא הופיע שום שם נוסף על אף שהיו לה שלושה ילדים".
כדי לאתר את שמות אחיו הגיע פרי, יחד עם חבריו למשלחת, לבית העייריה בבלזי'ץ. "הצלחנו לאתר שניים מהאחים, את חיה'לה בת ה-8 ואת וולף שהיה בן 4 כשנרצח. את שמו של התינוק בן השנה וחצי לא מצאנו כי נעשו רישומים רק עד אפריל 1940, והוא נולד באוקטובר 1941. כשרעיה כתבה את הספר, היא העניקה לו שם דמיוני - בנימין", מספר פרי.
"עוד כשהיינו בפולין, שידרתי את הסיפור ברשת ב', והתקשר אלי איש שבמקצועו עושה מצבות. הוא התרגש מהסיפור, והציע להוסיף את שמות הילדים למצבה של אמי, ללא תמורה".
המשפחה שלי קמה לתחייה
רגע מרגש נוסף שחווה פרי בפולין, היה כשהגיע למחנה בודז'ין, שאליו הגיעו הוריו לאחר הטבח בבלז'יץ. "כיום יש שם רק גדר שעליה יש כתובת גדולה בפולנית שאומרת שבמקום נרצחו אלפי פולנים. אין זכר ליהודים שהיו ונרצחו שם", מתאר פרי. "צמוד למחנה עדיין ניצב בית החרושת לחלקי מטוסים, שבו עבד אחי אריה, שהיה אז בן 12.
"שם, ליד הגדר של בודז'ין, סיפרתי את הסיפור שלי. סיימתי בקדיש, וכשהגעתי למילה האחרונה - נשמעה צפירה, כמו ביום הזיכרון". בדיעבד, התברר לפרי ולחבריו שבסיום כל יום עבודה בבית החרושת, נשמעת צפירה. "זה היה רגע מרגש מאוד. אחד מהצלמים כל כך התרגש מהמעמד, עד שיצר מגן דוד מתיִל חלוד שמצא שם,
ותלה אותו על הגדר. אחר כך, בטיול אחר, המדריך שהיה איתנו, יקי גנץ, סיפר את הסיפור שלי, ואחד מהמשתתפים גם הוא תלה מגן דוד גדול מאלומיניום על הגדר. עד היום, בכל פעם שיקי גנץ מגיע לשם, הוא שולח לי תמונה ואומר לי הנה המגיני דוד עדיין כאן", מספר פרי.
איך הרגשת כשקראת את הספר?
"מאוד התרגשתי. לא כל אחד זוכה להגשים חלום, שבו בני המשפחה שאת חלקם הגדול לא הכיר, קמים לתחייה. רעיה הצליחה להחיות את הדמיות, להפיח בהן רוח חיים, לכתוב דיאלוגים, לתאר בפרטי פרטים את אורח החיים בעייירה ואת מערכת החיים המורכבת של התקופה. הספר מגיע לשיאו כשנולד התינוק קלמן מנחם מענדל - זה אני".
"השרידים של השואה הולכים ונעלמים. הבאים בתור יהיו אלו שהיו ממש ילדים ואין להם זכרונות, ואחריהם אנחנו, שנולדנו 'דקה' אחרי המלחמה. אני מרגיש שאני עדות חיה למה שקרה שם. יש כל כך הרבה אנשים בעולם שמנסים להכחיש את השואה, ואני מרגיש שהסיפור האמיתי מוכרח להיות מסופר. בעוד 200 שנה, הספרים האלה הם היחידים שישארו".
לפנייה לכתב/ת 
