מה לי ולזה? לא בחרתי להיות יהודי
במסע לפולין התחזקה בי הידיעה שאני אדם, אני ישראלי, אני גבר - אך משום בחינה איני יהודי. רק שנים לאחר מכן הכתה בי ההכרה כי יש דברים שאיננו בוחרים בהם, ובכל זאת הם עלולים להביא את חיינו אל קצם
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
במפגשי ההכנה למסע ובמהלכו, חזרו ונאמרו דברים בדבר היותנו יהודים ובדבר הזכות להקים מדינה ליהודים אחרי השואה, אך אני חשתי שאני מגיע למסע ממקום אחר לגמרי: לא כיהודי אלא כאדם, לא כצאצא לניצולי שואה המבקש להכיר את תולדות עמו ומשפחתו, אלא כבן אנוש המבקש להכיר את ההיסטוריה ולהיות קשוב לסבל האנושי הכללי.
חזרתי ושיננתי באוזני עצמי, כי הייתי הולך לאותו מסע גם אלמלא הייתי יהודי, ושבאותה מידה אתעניין בסבלם של עמים אחרים. בתודעה זו התהלכתי עם כולם דרך מוזיאוני המוות המשומר, מתאמץ לשמוע את הזעקות האצורות בהם.
לא הצלחתי לבכות בפולין, כמעט עד הסוף
בטרבלינקה ראיתי קבוצת בנות מבית ספר אחר רוכנות ליד אנדרטה, מניחות נרות נשמה, וקוראות בשקט טקסט
בשפה שלא הבנתי. מה אתן קוראות? שאלתי. הן נעצו בי מבט משתאה קצר והשיבו, "קדיש", כאילו זה מובן מאליו. מימי לא שמעתי מילים אלו קודם לכן.
לכל אורך המסע לא הזלתי דמעה. ניסיתי, אך ללא הועיל. כך עברתי את מיידנק ואת טרבלינקה, את ההרצאות של הניצולים שהצטרפו אלינו ואת השיחות הקבוצתיות הארוכות. רק בסוף יומו האחרון של המסע, כאשר לאחר הסיור באושוויץ צפינו בסרטים שצילם הצבא האדום בהיכנסו למחנה לראשונה, נבקע הסכר.
או-אז, כשאני משקיף במחנה המוות דרך עיניהם של החיילים הרוסים המגלים אותו, קמו סוף-סוף אסיריו לתחייה במלוא מציאותם ועליבותם, ונהר הבכי שהלך וגאה בי התפרץ החוצה בגעש.
לא בחרתי ביהדותי
ידעתי שאילו הייתי חי בתקופת השואה, אזי הייתי נלקח עם כל היהודים למחנות הריכוז ונרצח עמם. אך ידיעה זו לא תרמה ולו במעט להרגשה שאני יהודי. מה פירוש המלים האלו בכלל, "אני יהודי"? אני אדם, אני ישראלי, אני גבר, אני אוהב קומיקס, אני מחפש אהבה, אני ניל (כפי שנקראתי אז); אך משום בחינה איני יהודי.
למעשה, הקשר היחידי ביני לבין ה"יהודים" הוא שהאנטישמים מזהים אותי כחלק מקבוצה זו! האנטישמים הם שהופכים אותי ליהודי, הם הכופתים אותי בכתונת המשוגעים הזו, מדביקים עלי טלאי צהוב, ואז מבקשים להשמיד אותי בשל כך – לא שום דבר אחר. זהו קו מתאר המצויר מבחוץ, וממילא יוצר איזו צורה כלפי פנים, אך היא נוצרת על דרך השלילה בלבד.
לא בחרתי ב"יהדותי" כשם שלא חפצתי בצבע עיניי, והיא חיצונית ושרירותית עבורי באותה מידה. חזרתי ארצה מפולין כאשר זהותי כאדם, ואי-זהותי כיהודי, רק חזקות עוד יותר מכפי שהיו כשיצאתי.
יש דברים שאיננו בוחרים בהם, אך עלולים להביא אל מותנו
היה זה רק שנים מאוחר יותר, כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, כשהתעוררה בתוכי זיקתי ליהדות מתוך השואה. היה זה לילה, צעדתי בירושלים בדרך לחברים ונתתי למחשבות לרוץ בתוכי. איכשהו הן הגיעו אל השואה.
לנגד עיניי הצטיירה דמות של יהודי גרמני, בן למשפחת מתבוללים, שכמוני איננו יודע כמעט דבר על היהדות. לזעזועו ותדהמתו,
מוצא עצמו אדם זה נרדף בשואה, עד שלבסוף הוא מובל למחנה ריכוז. ליוויתי אותו, בתוך ראשו, עד לרגע ההסתלקות ממש בתא הגזים. עד הרגע האחרון ועד בכלל הוא לא הבין מדוע כל זה קורה לו – הוא, שהוא "גרמני טוב" מן השורה, בן בית בתרבות הגרמנית, שרק במוצאו, במקרה, נולד בבית יהודי. הוא נפח נשמתו בעודו בתוך סערה מבולבלת זו, ואני בתוכו.
באותה שנייה הכתה בי תובנה שהיא פשוטה להפליא, אך היא שיספה את כל כולי כחידוש: יש דברים שאיננו בוחרים בהם – שאיננו בוחרים בהם! – ובכל זאת הם הדברים המשמעותיים ביותר עבור חיינו, כה משמעותיים שהם עשויים להביא את חיינו אל קצם.
אחד מדברים אלו הוא היותנו יהודים. אם איני מחובר לעובדה זו, אז היא באמת רק מוגדרת מבחוץ עבורי על ידי אנטישמים – אך אין פרוש הדבר שהיא פחות מהותית לי. היא פשוט חלק ממהותי שהוא סתום עבורי.
היה זה אחד הרגעים המשמעותיים בחיי, שהחלו את מסע הגילוי שלי אל היהדות.
לפנייה לכתב/ת 
