בין החרדים לחילונים: אנחנו הסיירת המובחרת
החרדים רואים בנו זייפנים המוכרים סחורה ישראלית באריזה תורנית, והחילונים רואים בנו זייפנים המוכרים סחורה תורנית בעטיפה ישראלית, אלא שרק הציונות הדתית מסוגלת להתיך את הישראליות ביהדות, ולהעניק משמעות לחיים שלנו כאן
התנחלות ויישוב הארץ בשבת, חקירות משטרתיות בשבת, איחוד משפחות בשבת לאחר פיגוע (לא עלינו), הריסת בתי הכנסת של גוש קטיף, הספד על ידי נשים בעת לוויה, הכללת תרופות לאיכות חיים בסל הבריאות, חסינות משפטית לנבחרי ציבור, השתתפות בתכנית טלוויזיה אתגרית, מדיניות קפיטליסטית או מדיניות רווחה – אלה הם רק מעט שבמעט מהמאמרים שנכתבו בשנים האחרונות על ידי תלמידי חכמים מקרב הציונות-הדתית.
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
- צאו מהגלות: תסביך הנחיתות של הציונות הדתית
- הדתיים החרדים: למי קראתם גלותיים?
- חטא הגאווה של עסקנים הציבור החרדים
האם העיסוק בכל הסוגיות האלה ובעוד רבות אחרות מבשר על שינוי איכותי בלימוד התורה, או רק על שינוי כמותי? כלומר, האם העובדה שמקץ אלפיים שנה, אנו נדרשים לדון בשאלות של מדינה ולא רק של היחיד, מעידה על שינוי טכני, או שיש בה כדי לשכלל ולשפר את לימוד התורה?
להתיך את הישראליות ביהדות
לטעמי, מדובר במהפכה תודעתית. התורה חוזרת למקומה הטבעי מימי התנ"ך, כמעצבת את אורחות חייהדתיים החרדים
למי קראתם גלותיים?
יעקב ריבלין
החרדים היו הראשונים לעסוק בשאלות הלכתיות טכנולוגיות, ובכל ישיבת הסדר ספרי השו"ת הם של פוסקים חרדים "גלותיים". רבני הציונות הדתית מסבירים פנים לאחיהם החילונים, ואולי מן הראוי שיזכו ממאור פניהם גם אותנו: האחים החרדים
בפרפרזה על דברי משה מנדלסון, סוף סוף לא עוד "היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך".
מדובר כאן בניסיון נחוש להתיך את הישראליות ביהדות, ולא כדברי העיתון החרדי "יתד נאמן" מאתמול: "אנו עדים לשלב נוסף בקרב שמנהל העם הישראלי כנגד העם היהודי", ולא כדבריו של הסופר א.ב. יהושע שצוטט באומרו כי "הטרור החרדי מסכן את קיומנו במדינה".
הציונות הדתית לשה את בצק הישראליות בשמרים ובתבלינים של תורה, ובכך מממשת, בלימוד ובחיים עצמם, את תורת ארץ ישראל. השייכות שלנו למדינה, לכלכלה, למשטרה ולצבא אינה רק טכנית - כאילו אני שוטר יהודי שהתגייס למשטרת ניו-יורק, או חייל יהודי המשרת בצבא האמריקאי - הישראליות היא המצע היחיד, שעליה יכולים ערכי התורה לבוא לידי ביטוי ממשי ומלא.
היהדות ללא הישראליות היא מצומצמת מאד, והישראליות ללא היהדות היא חלולה. רק שילוב אמיץ ועמוק בין השניים ייתן את הבסיס והאפשרות ללימוד התורה מחד, ואת התוכן והמשמעות לחיים במדינה שלנו, מאידך.
הביקורת הפכה לרגש מופנם
שאלה אותי אישיות נכבדה מדוע קראתי לרומם את גאוות היחידה של בני הציונות-הדתית בתורתם, ותשובתי היא שדווקא לנו אורבת סכנת רגשי הנחיתות ונמיכות הרוח, כי אנחנו כמי שמנסים לייצר "תרכובת", חשודים תמיד חשודים ביצירת "תערובת", ותו לא.העין החרדית רואה בנו זייפנים המוכרים סחורה ישראלית באריזה תורנית. העין החילונית רואה בנו זייפנים המוכרים סחורה תורנית באריזה ישראלית. ובתווך, רבים מאיתנו מאמצים את הגישות האלו.
ההתפרקות של הציונות הדתית לשני מחנות (שלשמחת הלב, הצליחו להתאחד פוליטית, לפחות זמנית), נובעת מהתחושה כי רבים רואים בנו "מזרוחניקים פשרנים" – כאלה הלוקחים קצת יידישקייט וקצת ישראליות, ומרכיבים משניהם תבשילים מגומגמים כמו "ישיבות ההסדר".
המבקרים אומרים זה לא ממש צבא, וגם לא ממש ישיבה. הם מוסיפים: זה ניסיון עילג "לרקוד על שתי חתונות", אז יש מזה ומזה, אבל לא בהתלהבות, לא בהתמסרות - כמו כוס תה שעדיין אינה קרה, אבל גם אף פעם לא הייתה רותחת.
לדאבון הלב, הביקורת החיצונית הפכה אצל רבים מאתנו לרגש מופנם, שהוא שורש הפיצול בציונות-הדתית. "התורניים" אומרים הלאה ל"ישראליות" שהרי מקורה איננו בקודש, ו"הליברלים" מחוייבים קודם כל למסגרת המחשבה המערבית, ורק אחר כך לתורה. הם חשים קרבה רוחנית לדוד גרוסמן, או למוזיאון תל-אביב לא פחות (ואולי יותר) מאשר לקיצור שולחן ערוך. התיאורים כאן, כמובן, מוקצנים, אך הם נועדו לסמן מגמה ברורה ועקבית.
אנחנו בדרך הנכונה
מה עושים? קודם כל, מודעים למה שמתרחש בבתי-המדרש ובמכוני המחקר של הציונות-הדתית, הפורחים כפטריות שאחרי הגשם. רואים כיצד תלמידי-חכמים מובהקים עוסקים ביצירת רקמת חיבור חיה בין הלאומי והדתי.כיצד אנשי רוח ענקיים, שאין כדוגמתם במגזר החרדי והחילוני (כן, צריך לומר זאת, ולא מתוך התנשאות חלילה, אלא כדי שנכיר בערך התורה היוצאת מהם) עוסקים בעמקות נפלאה, "בתורת ארץ ישראל" שהיא תורת החיבורים - בין פילוסופיה ליהדות, בין ציונות ליהדות, בין פסיכולוגיה ליהדות, בין כלכלה ליהדות ובין טכנולוגיה ויהדות.
אני קובע את זה בעדינות, אך בבירור, המתרחש בבתי המדרש של הציונות הדתית לא קיים בשום ציבור אחר של לומדי תורה בעם ישראל. זה לא קיים כי מי שדוגל בהסתגרות, לא בנוי רוחנית ונפשית לעסוק בחיבורים. העיסוק שלו, על כל היקפו וחריפותו, נוגע בעיקר בצדדים המעשיים של המפגש בין ההלכה לחיים (מעלית שבת, טכנולוגיה רפואית, כשרות במטבח המודרני וכיוצא באלו), אך לא בצדדים העמוקים של החיבור הזה.
מי ששולח את בניו ובנותיו "להסתער", לא רק על הגבעות, אלא גם על ה"ישראליות", חייב לצייד אותם בתורה עמוקה המעניקה משמעות וכלים להסתערות הזאת. לא, עוד לא מצאנו את המתכון לחיים שלמים - יש לנו עוד אתגרים עצומים. אך דבר אחד צריך להיאמר בבירור, אנחנו בדרך הנכונה, כ"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
לפנייה לכתב/ת 
אנחנו בדרך הנכונה
צילום: איי פי
מומלצים
